דוגמא להחלטה בנושא תביעת לשון הרע נגד המרכז לגביית קנסות: 1. עניינה של החלטה זו הוא בהיקף התפרסותה של הוראת סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן:"החוק"). האם הוראת הסעיף יוצרת חסינות מוחלטת לפרסום שנעשה על פי דין- כגרסת הנתבעת, היא המבקשת בהליך הנדון, או שהחסינות הקבועה בסעיף, היא רלטיבית ומתקיימת רק כאשר הפרסום שבטיעון נושא בתוכו מטען של "תקינות" - כגרסת התובע. (שמע מיניה, שכאשר הפרסום אינו "תקין" - ממילא אין הוא חסין). 2. להלן העובדות העיקריות הצריכות לענין הנדון: א. התובע הורשע בהליך פלילי. כחלק מהעונש שנגזר עליו - הוא חויב לפצות את מי שהיה באותו הליך המתלונן - בסכום של 10,000 ₪. ב. על פי טענתו של התובע, שבשלב זה אינה שנויה במחלוקת - הוא פרע את החיוב הנ"ל בשני מועדים: האחד ב- 07.11.08 והשני ב- 02.12.08. ג. התובע טען, שבמהלך חודש פברואר 2010, או בסמוך לכך, נודע לו, שחשבונו בבנק דיסקונט עוקל ושהעיקול נוגע לחיוב האמור שאותו הוא פרע, כאמור, עוד בסוף שנת 2008. ד. התובע טוען, כי כל נסיונותיו להוכיח למרכז לגביית קנסות שכבר שילם את החוב האמור - (ובכלל זה הצגת האסמכתאות בדבר התשלום( - לא צלחו. ה. על פי הנטען, רק ב- 07.04.10 התקבלה הודעת ביטול לגבי החיוב הנטען והעיקול בוטל. ו. טענת התובע בתמצית היא, שהעיקול שהוטל עליו, היה "שלא כדין" במובן זה, שלא היה מוצדק ושהעיקול הזה פגע בתדמיתו. 3. א. בניגוד להצגה ה"סטרילית" של ההליך הפלילי מצידו של התובע - הנתבעת הבהירה, שהתובע הורשע בעקבות אירוע דקירה, ושגם נגזרה עליו שנת מאסר בפועל, בנוסף למאסר מותנה ולתשלום האמור של פיצוי למתלונן. ב. על פי גזר הדין שניתן נגד התובע, הפיצוי למתלונן היה אמור להיות מיידי. ג. המדינה טוענת, ששלחה לתובע שתי דרישות תשלום במרץ ובמאי 2008 ,ובשתיהן נכללה אזהרה שאי פרעון יביא לנקיטה בהליכי אכיפה. ד. ביולי 2008 נעשה נסיון לבצע עיקול בחשבונו של התובע בבנק, אבל העיקול לא השתכלל מכיוון שלא היו כספים בחשבון. (להלן:"העיקול הראשון"). ה. העיקול בפברואר 2010, אחרי שהתובע כבר פרע את החיוב שהוטל עליו, יקרא להלן:"העיקול השני". ו. בסופו של דבר, אחרי שהתובע המציא את האסמכתאות המתאימות לכך שפרע את החיוב - ההליכים נגדו בוטלו לרבות העיקול שבטיעון. 4. א. הבקשה שבפני היא בקשתה של המדינה למחוק את התביעה על הסף. הבקשה נסמכת על פרשנות שלפיה סעיף 13 לחוק, שכותרתו "פרסומים מותרים" - כלל אינו מקנה למי שרואה עצמו נפגע, "זכות כניסה להיכל המשפט". על פי פרשנות זו, יש להבחין בין פרסום החוסה תחת אחת ההגנות שבחוק, לבין פרסום שכלל אינו מקנה לנפגע ממנו - עילת תביעה. ב. עוד טענה המדינה, שהעיקול הראשון בוודאי היה כדין והעיקול השני, אינו אלא "פרסום חוזר" על פי סעיף 13(11) לחוק והוא מהווה לכן חזרה "נכונה והוגנת" על הפרסום הראשון. לכן, העיקול - הפרסום השני, מהווה אף הוא, כמו הפרסום הראשון - פרסום מותר. 5. דיון והכרעה: א. הסעיף שפרשנותו שנויה במחלוקת קובע כי: "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי: (1)... (2)... (9) פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין, או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור" ב. לצורך החלטה זו, יצאתי מנקודת הנחה, שהעיקול שהוטל על התובע, הוא בגדר "פרסום לשון הרע" (ראו: ע"א 45661-12-10 גסלר נ' עירית ירושלים, פסק דינו של השופט א. כהן בביהמ"ש המחוזי בירושלים). ג. ניתן לזהות בפסיקה הרלבנטית שתי מגמות, או שתי השקפות עולם לענין היקפה של החסינות. שתי הגישות אוזכרו על ידי המשנה לנשיאה כב' השופט א. ריבלין ברע"א 8629/08 דני עטר נ' אשל (ראו שם, פסקה 7). הגישה האחת כונתה "הגישה המסוייגת" ועל פיה, דרושה זיקה בין תפקידו של המפרסם, לבין הדברים שנאמרו במסגרת הפרסום על מנת שתקום חסינות. על פי הגישה האחרת שכונתה "הגישה הנחרצת" - לא דרושה זיקה כזאת, ופרשנותו של סעיף 13 כולה, היא דווקנית ועל פי פשוטו של מקרא. ד. בענין שנדון בע"א 211/82 לאה ננס נ' ד"ר סוזי פלורו פד"י מ(1) 211 נקבע כי: "יש לפרש את סעיף 13 באופן דווקני, ואין מקום להרחיב את תחולתו מעבר למתבקש מלשונו" ראו: פסקה 11 לפסק דינו של כב' השופט א. גולדברג בעמ' 215. עמדה זו באה לידי ביטוי גם ברע"א 3614/97 אבי יצחק נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ פד"י נג(1) 26. בענין שנדון שם נקבע (בעמ' 67) כי: "החסינות שבסעיף 13 (7) מבטאת הכרעה נורמטיבית של המחוקק שלפיה - כענין של איזון כללי בין אפשרות הפגיעה בשם הטוב לבין סכנת הפגיעה בפומביות ההליכים אם אלה לא יובאו לידיעת הציבור - יש ליתן עדיפות לאינטרס של כלל הציבור" ראו גם: ת"א (ים) גרבץ נ' אלישיב פסק דינו של כב' השופט נ. סולברג, בפיסקאות 19-21. העמדה הנחרצת באה לידי ביטוי גם בעמדת שופטי הרוב בענין שנדון ברע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל. בענין שנדון שם, נאמרו על ידי המשנה לנשיאה, כב' השופט א. ריבלין הדברים הבאים: "אפילו היינו סוברים כי במישור הדין הרצוי, אין זה ראוי שההגנה המוחלטת תהא - ממש - מוחלטת וכי יש לסייג את ההגנה לפי מבחן אובייקטיבי ... ענין הוא למחוקק לענות בו, והשאלה אינה פשוטה כלל וכלל" (ראו שם, פסקה 10). ולבסוף - זו גם העמדה שהובאה על ידי א. שנהר: דיני לשון הרע (1997), בעמ' 191. ה. מאידך גיסא, בענין שנדון בע"א 6356/99 חטר ישי נ' ארבל פד"י נ1(5), 254 הובעה עמדה מסוייגת: "כאשר מפרסם בעל התפקיד התבטאות שאף אלמלא לשון הרע הנטען לגביה, לא ניתן לפרשה באורח סביר כפעולת לוואי הכרוכה במילוי תפקידו, הרי שהחסינות איננה חלה ביחס אליה" ראו: עמ' 265, פסק דינה של כב' השופטת ד. דורנר. הגישה המסויגת ננקטה גם על ידי כב' השופט א. רובינשטיין בדעת מיעוט בענין רע"א 1104/07. על פי עמדתו, יש לפרש את סעיף 13(5) כמקנה היתר רחב אך לא היתר מוחלט, וכי התבטאות שלהערכת בית המשפט, מעבר לאי היותה אמת בידיעת האומר, יש בה גם רשעות או זדון - אינה חוסה בצילו של ההיתר. (הכווה לחסינות - י.ט). מרבית הפסיקה שאוזכרה לעיל, אינה קשורה דווקא לסעיף 13 (9), שהוא הסעיף הרלבנטי לענין דנא, אלא לסעיף 13 (5). אבל, הדין החל על שני הסעיפים הוא אחד. 6. מן הדין נבוא לנדון: באופן טכני, הטלת עיקול עשויה להתפרש כלשון הרע. בנסיבות מסוימות, היא אף עלולה לגרום לנזק כבד. אבל, בנסיבות ענין זה - העיקול נושא אופי אימפרסונלי וודאי שאין הוא טומן בחובו רשעות או זדון. נסיבות הטלת העיקול על התובע אמנם לא הובררו די הצורך, אבל על פני הדברים, די ברור שמדובר בטעות. כידוע, לא כל טעות עולה כדי רשלנות. בסופו של דבר, במרכז לגביית קנסות, נעשות עשרות אלפי פעולות (אם לא יותר) - וכשמדובר במאסה כזו - אחוז מסוים של טעויות, הוא בגדר הציפיה הסבירה. אבל, אפילו היה מדובר ברשלנות ממש - הלכה היא כי: "החסינות מוקנית לבעל התפקיד ביחס לכל התבטאות בעלת זיקה ממשית לתפקידו. לענין זה אין נפקות לשאלה מהו המניע של נושא המישרה בהוצאת לשון הרע או אם לשון הרע נאמרת ברשלנות או במזיד, שכן, בדיקת המניע, הרשלנות או הכוונה, תחייב קיום הליך משפט ודיון לגופם של דברים, ובקיום ההליך כשלעצמו, יש השפעה מרתיעה על בעלי התפקיד". דברים אלה נאמרו ע"י כב' השופטת ד. דורנר בע"א 6356/99 שאוזכר לעיל כמבטא את העמדה המסויגת. אם נקבל את עמדתו של התובע, הרי שכל עיקול שהוטל מתוך טעות ואפילו ברשלנות, נושא בחובו את הפוטנציאל של עילת תביעה. זו תוצאה שאינה סבירה בעיני. מבחינה זו, מקובלת עלי עמדתו של כב' הרשם יניב בוקר, שנכתבה בהליך דומה 37575-02-12 ברייטמן נ' מדינת ישראל (29.08.12). אכן, לא כל טעות שמקורה אולי בהקלדה לא נכונה, או בהפעלה שגויה של מחשב וסופה בהטלת עיקול - יכולה להיות נושא לתביעה בגין לשון הרע. התוצאה היא, שמשיקולים של מדיניות שיפוטית, אני נעתר לבקשה ומורה על מחיקת התביעה על הסף. כדי להפיס דעתו של התובע, אומר עוד, מעבר לצורך כמובן, שאפילו התבררה התביעה לגופה, ספק אם התובע היה זוכה לפיצוי משמעותי. אכן, אפשר שעיקול שהוטל על חשבון בנק, עלול לגרום לפיחות בתדמיתו של בעל החשבון המעוקל. אבל, במקרה דנא, ביטול העיקול הוא בבחינת: "סופו שמעיד על תחילתו". ביטול העיקול, ודאי היה בו כדי לשקם את תדמיתו של התובע, אם בכלל נפגעה. בהקשר הזה, צריך לזכור, שהרישום הפלילי של התובע, עומד בעוכריו וככל שהתובע טען לפגיעה בשמו הטוב - לא ניתן להתעלם מכתם של ממש מהעבר הקרוב, המעיד על שמו של התובע. סוף דבר: אכן, ידוע הוא שמחיקת תביעה על הסף, יוצרת תוצאה קשה עבור התובע. ידוע גם, שבית המשפט צריך לנהוג זהירות מיוחדת טרם שהוא מוחק תביעה על הסף. אבל, בדידן זו התוצאה המשפטית הנראית לי נכונה. אני מוחק אפוא את התביעה על הסף. בנסיבות הענין, לא ראיתי מקום לעשות צו להוצאות. המרכז לגביית קנסותקנסלשון הרע / הוצאת דיבה