מהם התנאים לפסיקת הוצאות משפט בבית דין לעבודה ? תקנה 113 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב 1991 קובעת, כי פסיקת הוצאות בהליך המשפטי מסורה לשיקול דעתו של בית הדין או של הרשם. סעיף זה אינו מגביל את בתי הדין לפסוק הוצאות בהתאם לתוצאות ההליך, קרי לטובת צד שזכה דווקא. כמו כן, תקנה 514 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 קובעת כי מקום בו ראה בית המשפט כי בעל דין האריך את הדיון בהליך שלא לצורך, על ידי טענות סרק או בכל דרך אחרת, רשאי הוא, באותו הליך או בפסק הדין, וללא קשר עם תוצאות המשפט, להטיל עליו את הוצאות ההליך או המשפט בשיעור שימצא לנכון בנסיבות העניין, לטובת בעל הדין שכנגד או לטובת אוצר המדינה, או לטובת שניהם. משמע, על-פי סעיף זה מוסמך בית המשפט לפסוק הוצאות אף לטובת צד שהפסיד במשפט, מקום בו הצד הזוכה האריך את המשפט שלא לצורך. כבר נפסק כי בית הדין לעבודה מוסמך לאמץ תקנה זו על פי הוראות סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, בנסיבות הנאותות, ואם התמלאו התנאים לכך. בית הדין הארצי לעבודה פסק כי בין הגורמים המשפיעים על קביעת שכר הטרחה וההוצאות יש למנות את אופייה של התובענה ומידת מורכבותה, הסעד המבוקש והיחס בינו לבין הסעד שנפסק, היקף העבודה שהושקעה על ידי בעל הדין בהליך ושכר הטרחה ששולם או שבעל הדין התחייב לשלמו. הדרך בה פועל בעל דין הינה מרכיב חשוב בקביעת שכר הטרחה וההוצאות. הוצאות משפטפסיקת הוצאותבית הדין לעבודה