דוגמא לפסק דין בנושא בקשה לשינוי סכום ששולם למכס: מונחת לפני בקשתה של הנתבעת, מדינת ישראל אגף המכס והמע"מ (להלן - "המבקשת"), לסילוק על הסף של התובענה שבכותרת, מחמת התיישנות. התביעה הוגשה על ידי התובעת, פר-אור בע"מ, חברה פרטית העוסקת בייבוא בעלי חיים (להלן - "המשיבה"). רקע עובדתי א. ביום 13.08.11 ייבאה המשיבה עגלים לפיטום מאוסטרליה (רשימון מס' 190004739). ב. בטרם הייבוא בפועל, שילמה המשיבה את המיסים הנלווים לייבוא. לאחר שקילת סך כל העגלים שיובאו, הוברר כי הכמות המוצהרת (טרם הייבוא) והכמות שיובאה בפועל שונה, על כן "תוקן" סיווג הטובין באופן שהמשיבה חוייבה על ידי המבקשת בסכום נוסף של 277,888 ₪ (כולל מע"מ). [הסכום הנתבע בתובענה עומד על 266,000 ₪]. ג. ביום 12.08.11 [או לכל המאוחר ביום 22.08.11], שילמה המשיבה את הסכום הנוסף (להלן - התשלום) באמצעות עמיל המכס של המשיבה "אוריין ש.מ. בע"מ". בין הצדדים התנהלה חלופת מכתבים בנושא דרישת התשלום, שבסופה החליטה המבקשת שלא לשנות את החלטתה. ד. ביום 25.12.2011 הוגשה התובענה שבכותרת. טענות המבקשת לטענת המבקשת יש לסלק התובענה על הסף, שכן בהתאם לסעיף 154 לפקודת המכס [נוסח חדש], (להלן - הפקודה) בתביעות מסוג זה יש להגיש התובענה תוך שלושה חודשים מיום התשלום, ובענייננו כאמור, התביעה הוגשה באיחור, היינו בחלוף כארבעה וחצי חודשים מיום התשלום. המבקשת מוסיפה וטוענת כי גם התביעה הייתה מוגשת במועדה, מכל מקום המשיבה אינה עומדת בתנאי אשר נקבע בסעיף 154 לפקודה, לפיו על היבואן לשלם את התשלום "תחת מחאה" ולפיכך נטען, כי גם מטעם זה יש לקבל את הבקשה לסילוק על הסף. לתמיכה בעמדתה צירפה המבקשת פסיקה ואסמכתאות רלוונטיות. טענות המשיבה המשיבה עותרת לדחיית הבקשה. לטענתה, יש לדחות את הבקשה ולו מהטעם שהיא איננה נתמכת בתצהיר, זאת בשים לב לכך שהמדובר בטענות עובדתיות שיש לתמוך אותן בתצהיר. לגופו של עניין נטען בתגובה כי התובענה אינה נשענת רק על סעיף 154 לפקודה, אלא גם על סעיף 6 לחוק מיסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר), תשכ"ח -1968 (להלן- חוק מיסים עקיפים), לפיו תקופת ההתיישנות בהתאם לחוק הנ"ל הינה 5 שנים או 3 שנים בהתאם לעניין, ומשכך התובענה הוגשה במועד. המשיבה מוסיפה וטוענת כי היא עומדת בתנאי סעיף 154, שכן החלטת המעריך הראשי של המבקשת התקבלה ביום 06.10.2011 ועל כן יש למנות את מועד מרוץ ההתיישנות החל ממועד זה. המשיבה צירפה לתגובתה תצהיר לאימות העובדות. דיון והכרעה טענת התיישנות כטענת הגנה, הנטענת על ידי המדינה, מעוררת אי נוחות וראוי שתיטען בזהירות ובתום לב. נקבע בפסיקה כי מבחינה עקרונית אין מניעה שהמדינה תעלה טענת התיישנות בתביעה שהוגשה כנגדה, בהתאם לסעיף 28 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (ראו ע"א 5964/03 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה). כידוע, בעבר על פי הנחיות היועץ המשפט לממשלה, היה נדרש אישורו של היועץ המשפטי לממשלה להעלאת טענת התיישנות על ידי המדינה. הנחיה זו שונתה וכיום יש צורך באישורו של פרקליט מחוז על מנת להימנע מהעלאת טענת התיישנות. עתירה התוקפת את החלטת המדינה שלא לוותר על טענת ההתיישנות נדחתה ביום 27.07.10 (ראו בג"ץ 853/10 חברת שדמות הדרום בע"מ נ' פרקליט מחוז דרום). אציין כי במהלך קדם המשפט הסכימו הצדדים שהתשלום שבמחלוקת שולם ע"י המשיבה ביום 12.8.2011. המבקשת טוענת, כי התשלום נדרש, בגין יבוא של 912 עגלים בעוד המשיבה טוענת, כי בפועל היו 913 עגלים. למעשה המחלוקת העובדתית, נוגעת לעגל אחד, שלא ברור מה היה מצבו (חי או מת) בעת השקילה, מכל מקום ב"כ המדינה הסכים כי אילו עגל זה היה נכלל בשקילת סך כל העגלים, הרי אז לא היה מקום לדרישת התשלום. החיוב במכס נובע בשל כך שלטענת המבקשת המשקל הממוצע של כל עגל חרג מ- 250 ק"ג ב- 17 גרם בלבד (בממוצע). עם זאת, ציין ב"כ המבקשת כי העיקרון המנחה הוא גביית מס אמת וכי בעניין זה מתקיימת חקירה פלילית בחשד לאי תשלום מס אמת וכי המדינה עומדת על ההכרעה בשאלת ההתיישנות, מכאן שיש צורך להכריע בבקשה דנא. אציין כבר עתה כי לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, לאחר עיון בהלכה הפסוקה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. סעיף 154 לפקודה קובע לאמור: "154 (א) התגלע סכסוך בנוגע לסכום המכס או לשיעור המכס המשתלם על טובין מסויימים, או בנוגע לחבות הטובין במכס לפי דיני המכס, רשאי בעל הטובין לשלם אגב מחאה את הסכום הנדרש על ידי גובה המכס, וסכום ששולם בדרך זו ייחשב לגבי בעל הטובין כשיעור המכס הנכון המשתלם על הטובין, כל עוד לא ניתנה החלטה אחרת בתובענה שהוגשה לפי סעיף זה. (ב) בעל הטובין רשאי, תוך שלושה חודשים מיום התשלום, להגיש תובענה נגד ההמשלה להחזרת הסכום ששילם כאמור, כולו או מקצתו. (ג) אין להגיש תובענה להחזרת כל סכום לפי סעיף זה, אלא אם לפני התשלום נכתבו ברשמון הטובין המלים "שולם אגב מחאה" ונחתמו בידי בעל הטובין או בידי סוכנו. " נישום הטוען כי יש להשיב לו מסי יבוא, שלשיטתו נגבו ממנו ביתר, עליו לעמוד בארבעה תנאים מצטברים כדלקמן: א. סכסוך שהתגלע; ב. שחרור הטובין ע"י היבואן; ג. תשלום המס השנוי במחלוקת אגב מחאה; ד. הגשת תביעה להשבת המס בתוך שלושה חודשים מיום התשלום. במקרה דנן, אין מחלוקת כי מתקיימים שני התנאים הראשונים הנדרשים, המחלוקת הינה ביחס לשני התנאים הנוספים (ג' ו- ד' לעיל). אולם, כפי שיובהר המשיבה לא עומדת בתנאים אלה. דהיינו, המשיבה לא שילמה את הסכום השנוי במחלוקת "אגב מחאה" וכן לא הגישה התובענה בתוך שלושה חודשים "מיום התשלום". אשר למועד הגשת התובענה. העובדות בענייננו פשוטות בתכלית. כאמור, אין חולק כי התובענה הוגשה ביום 25.12.11. עוד אין חולק כי התשלום לצורך שחרור הרשימון בוצע ביום 12.08.11 (ראו הסכמת הצדדים פרו' קדם המשפט עמ' 2 ש' 8) או לכל המאוחר ביום 22.08.11 (ראו אסמכתא אשר הוגשה לתיק ביום 24.09.12, והודעת המבקשת מיום 21.01.13). מכאן שהמועד האחרון להגשת התובענה הינו, לכל המאוחר, עד ליום 11.11.11. (לחילופין 21.11.11). אמנם המדובר בתקופת איחור קצרה, באופן יחסי, בת כחודש וחצי, אולם, המדובר במועד שקבע המחוקק ואין מקום לחרוג מתקופת ההתיישנות אשר נקבעה בחיקוק. מכל מקום, בשים לב לכך שמדובר בתקופת התיישנות של שלושה חודשים בלבד, הרי שאיחור של חודש וחצי הינו איחור ממשי. אשר לטענת המשיבה כי יש למנות את מועד ההתיישנות החל מיום 06.10.2011, שכן במועד זה התקבלה החלטתו הסופית של המעריך של המבקשת לאחר התכתובת בין הצדדים. אין לקבל טענה זו. ראשית, ב"כ המשיבה הצהיר כי הוא עוסק בייבוא פרים וכבשים "מזה 10 שנים", ומכיר את המטריה המשפטית הנוגעת לתחום הייבוא, ואף ציין בסעיף 4.2 לתגובה מטעם המשיבה, כי הפסיקה הרלוונטית לסעיף 154 לפקודה: "אינה חדשה והיא מוכרת למשיבה ולח"מ...", כך שלא ברור מדוע נמנע הוא מלהגיש את התובענה במועד. לנוכח העובדה שהמשיבה ובא כוחה הכירו את הוראות הדין ביחס לתקופת התיישנות של 3 חודשים, בית המשפט חזר ושאל מדוע לא הוגשה התביעה במועד, ולהלן אביא התשובה שניתנה ע"י ב"כ המשיבה: "לשאלת בית המשפט שוב למה לא הגשנו את התביעה מיום התשלום, אני אומר שהיה חודשיים או שלושה חודשים בהם התווכחנו עם הנתבעת. ניסינו בדרכי נועם ולא רצינו מלחמות עם הנתבעת. היו עוד 3 תביעות נוספות שנולדו מהמקרה הזה. לקח לנו זמן. אח"כ אמרתי שאם לא הצלחנו לפתור את הדברים במו"מ אז ניגשנו לתביעה..." (עמ' 5 לפרוטקוול משורה 22). שנית, וזה עיקר, עצם ניהול מו"מ בין צדדים ותכתובות אין בהן כשלעצמן להאריך את מועד ההתיישנות. כב' השופט א. רובנשטיין עמד על כך ברע"א 10316/06 גרניט מרכז האבטחה הישראלי למיגון חיצוני נ' מדינת ישראל רשות המיסים אגף המכס בע"מ (להלן - פרשת גרניט): "התקופה הקצרה המנויה בסעיף אינה מעודדת, בלשון המעטה, הידברות ישירה בין רשות המכס ליבואן המעוניין להשיג על אופן הסיווג בו נוקטת הרשות". כך גם בענייננו, אכן בין המשיבה למבקשת התנהלה חלופת מכתבים אולם היה על המשיבה לנקוט בהליך משפטי על מנת שלא יחלוף המועד. אכן, הדעת אינה נוחה מתקופת התיישנות כה קצרה כפי שפסק כב' השופט רובינשטיין בפרשת גרניט: "הוראות החוק בעניין פשוטות וברורות, אף אם תוצאתן המשתמעת אינה משביעת - רצון, בגדרי האמור מעלה, ומכבידה על הגישה לערכאות ... אך בסופו של יום דומה שאם נדרש תיקון לסעיף, נשוב ונאמר כי הוא עניין למחוקק לענות בו ". למותר לציין, כי אותו מכתב מיום 6.10.2011, אשר לשיטת המשיבה מתחיל את מרוץ ההתיישנות, כלל לא הוצג בפני בית המשפט. מכאן, שאין בסיס לטענה, כי מרוץ ההתיישנות מתחיל ביום 6.10.2011 וכי בהתאם לפסיקה כל עוד שהמחוקק טרם שינה את החוק, הרי שעל בית המשפט לפרש את החוק כלשונו. בהערת אגב יצויין, שאף אם התובענה הייתה מוגשת בתוך 3 חודשים, הרי שאין חולק כי המשיבה לא עמדה בתנאי הנוסף לפיו יש לשלם את התשלום "תחת מחאה", ואף מטעם זה יש לקבל את הבקשה. אומנם הצדדים הבהירו שהסכום שבמחלוקת הופקד, תחילה, כפיקדון, וכתוצאה יש לקבלת טענת המשיבה שבמועד הפקדת הפיקדון היא עדיין לא ידעה על השומה שהוציאה המבקשת; ואולם עניין זה נודע למבקשת ביום 22.8.2008 או סמוך לאחר מכן והמבקשת לא טרחה, בתוך זמן סביר, להודיע כי התשלום בוצע אגב מחאה. בתגובת ב"כ המשיבה בבקשה לסילוק על הסף ובמהלך קדם המשפט, ביקשה המשיבה להסתמך גם על סעיף 6 לחוק מסים עקיפים, הדן במקרה של מס ששולם ביתר, לפיו תקופת ההתיישנות הינה 5 שנים או 3 שנים לפי העניין ומכאן שהתובענה לשיטתה טרם התיישנה. גם טענה זו דינה להידחות. ראשית, למרות שאין חובה לציין בכתב התביעה את החיקוק הרלוונטי עליו נסמכת התביעה, ב"כ המשיבה ראה לנכון לציין כי התביעה נשענת על סעיף 154 (ראו סע' 12 לכתב התביעה). רק לאחר שהוגשה הבקשה לסילוק על הסף, ציין ב"כ המשיבה בתגובה כי התביעה נסמכת גם על סעיף 6 לחוק מסים עקיפים, אך אין כל אזכור לכך בכתב התביעה. שנית, חוק מסים עקיפים דן בנישום שגילה את הטעות בדיעבד, לא כך הדבר בענייננו. אף המשיבה אינה חולקת על כך שבמועד התשלום היא השיגה על דרישת התשלום, ומכאן שהוראת הדין הרלוונטית בעניינינו הייתה ועודנה סעיף 154 לפקודה. בטרם אחתום את הכרעתי אציין, כי שמתי לנגד עיני את ההלכה הפסוקה, לפיה על בית המשפט לנקוט בזהירות יתרה עת מונחת לפניו בקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות תוך מתן משקל לזכות החוקתית של הגישה לערכאות (ע"א 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה). לצד פסיקה זו נקבע כי שומא על בית המשפט לדון בשאלת ההתיישנות כטענה מקדמית מקום בו ההכרעה בטענת הסף של ההתיישנות עשויה להביא לסיום ההתדיינות בתביעה, ובכך לחסוך מהצדדים ומבית המשפט משאבים ניכרים (ראו ע"א 455/06 חלקה 21 בגוש 6539 בע"מ נ' עירית הרצליה). בעניינינו, בשים לב לכך שגם בירור עובדתי לגופה של התביעה לא עשוי להשליך על אופן ההכרעה בסוגיית ההתיישנות, שעה שהמועדים הרלוונטיים אינם במחלוקת, המסקנה היא שאין מנוס מלקבל את הבקשה לסילוק על הסף. אשר על כן, המסקנה היא שהתובענה הוגשה באיחור לאחר שחלפו למעלה משלושה חודשים מיום התשלום. לפיכך - אין מנוס אלא להורות על סילוק התביעה על הסף וזאת מחמת התיישנות. המשיבה תשלם למבקשת הוצאות משפט בסכום כולל של 2,000 ₪. המזכירות תשלח עותק ההחלטה לצדדים, בדואר רשום ובצירוף אישור מסירה. זכות ערעור לבית משפט המחוזי תוך 45 יום. מכס