מה זה היתר בניה ?

מה זה היתר בניה ? אין בכח היתר הבניה להעניק זכויות כלשהן במגרש. רשויות התכנון עוסקות בפן התכנוני ולא הרכושי, ולפיכך אפילו עולה מהיתר הבניה זכות מעבר, אין היא תקפה ככל שמסתמכים על האישור שנתנו רשויות התכנון לבניית בית על פי היתר הבנייה. היתר בנייה אינו מקנה זכות קניין אלא הוא פועל יוצא מזכות קניין אם קיימת כזו. בהתנגשות בין זכות קניין לזכות על פי חוק התכנון - הדעת נותנת שזכות הקניין גוברת (ע"א 10908/03 סבח נ' יקר, 24/6/04). מומלץ לקרוא את הקטע להלן אשר נבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות בנושא מה זה היתר בניה: השופטת שושנה שטמר - אב"ד 1. לפנינו מחלוקת בין בעלי מגרשים גובלים: על פי היתר הבניה, שניתן לבעלי מגרש אחד, הוסדרה דרך גישה שמחצית מרוחבה על המגרש השכן, כך שבעלי שני המגרשים, יוכלו לעבור בדרך עם מכוניותיהם על מנת להגיע לבתיהם שבחלק האחורי של המגרשים ולהחנות את כלי הרכב במגרשיהם. בעלי ההיתר או מי שרכש מהם את הבית שבנו, סללו את הדרך על פני שני המגרשים והם משתמשים בה. לאחר ההיתר ניתנו עוד היתרי בניה דומים על מגרש זה. הבעלים של המגרש השכן מתנגד למעבר על המגרש שבבעלותו ותובע את ביטול הדרך וסילוק ידיהם של בעלי הבתים של המגרש השכן. עיקרי העובדות וטענות הצדדים בבית משפט קמא 2. המערער מחזיק במגרש הנמצא ברח' עציון 11 בחדרה, הידוע כגוש 10402 חלקה 81. המשיבים הם בעלים של המגרש הגובל, הנמצא באותו רחוב במספר 9 והידוע כחלקה 82 באותו הגוש. 3. המשיבים טענו כי הם סללו את הדרך על פי להיתר בניה, אשר ניתן בהתאם לתב"ע הנוהגת, חד/במ/912 (להלן - "תב"ע 912"), שהופקדה בחודש יולי 1992 ושאושרה סופית בשנת 1993. עוד טענו המשיבים, כי הבעלים הקודמים של המגרשים, הגב' שרה הלברשטיין המנוחה (להלן - "הלברשטיין") נתנה את ההסכמה לבניית הדרך במקום שנסללה (ככל הנראה באבני ריצוף). 4. בטרם כניסתה לתוקף של תב"ע 912, היתה החלקה בה נמצאים מגרשיהם של הצדדים, ששטחה היה 170,343 מ"ר, ביעוד של קרקע חקלאית, וטרם נעשתה בה פרצלציה (המגרשים היו חלק מחלקה 36, כאשר מגרש המערער סומן כמגרש 606, ומגרשם של המשיבים - כמגרש 607). כאמור, שני המגרשים היו בבעלותה של הלברשטיין. תב"ע 912 שינתה את הייעוד למגרשים לבניה, ונעשתה בחלקה פרצלציה. 5. המערער רכש את מגרשו מהלברשטיין בתאריך 17/3/92 (על ידי נאמן) ובטרם נעשתה פרצלציה במגרש. הקרקע נרשמה על שמו בתאריך 19/12/00. בחוזה המכר על פיו רכש המערער את המגרש, אישר המערער להלברשטיין כי היא זכאית להשלים את הליכי אישור התב"ע והפרצלציה ולחתום על כל מסמך שיידרש לצורך כך. המערער אף נתן להלברשטיין יפוי כח מתאריך 17/3/92, על מנת לפעול כאמור. 6. תב"ע 912 היתה מפורטת, ובתקנון שלה (סעיף 19(א9)) נקבע שצריך לתת פתרון חניה ותוכניות בינוי ופיתוח. יצוין עוד כי מי שיזם את התוכנית היתה הועדה המקומית לתכנון ולבניה והלברשטיין. 7. כיום בנויים על מגרש המשיבים שלושה בתים: אחד של המשיבים 3 ו-4, בני הזוג אפרת, והוא ממוקם בחזית המגרש, ואילו בחלק האחורי של המגרש נבנו שני בתים (צמודים) ששייכים למשיבים 1 ו-2, לוגסי וולדמן, שהם ככל הנראה בני זוג. על מגרשו של המערער עדיין לא נבנו בתים. 8. ההיתר הראשון לבניה בחלקה 82, היה של בני הזוג שגיא, אשר הגישו את הבקשה למתן ההיתר עוד בשנת 1994, ועל פיה בנו את ביתם. בבקשה להיתר שלהם, רואים את הדרך המשותפת, שאורכה כ-31.1 מ' ועל שתי החלקות. יתר ההיתרים הוצאו על פי אותו היתר ראשון. על פני ההיתר הראשון חתומה הגב' הלברשטיין, והיא היתה אז הבעלים הרשומים של המקרקעין. שגיא מכרו את ביתם למשיב 1 וככל הנראה לאחר שהבית חולק לשני בתים, קנתה באחד מהם המשיבה 2 בעלות. בתשריט של התב"ע המאושרת מסומן שביל בלבד בין מגרשים 606 ו-607, אולם כאמור ניתן היתר בניה של דרך ברוחב של 3 מ' וזאת לשלושת הבתים הבנויים על פני מגרשם של המשיבים. אין מחלוקת, כי המינימום של רוחב דרך המיועדת גם למעבר מכוניות, היא 2.5 מ'. 9. עוד נספר כי המשיבים בנו מבנה עם שער שפלש אל תוך המגרש של המערער ב-1.5 מטרים וכן גדר. אלו נהרסו על ידי המשיבים במהלך המשפט לפני בית משפט קמא. פסק דינו של בית משפט קמא 10. בית משפט קמא קבע, כי בעת שניתן ההיתר, היתה הלברשטיין הבעלים הרשום, בעוד שלמערער היו זכויות חוזיות בלבד, ולא הוכח כי במועד זה היתה רשומה הערת אזהרה לזכותו של המערער. משכך קבע בית משפט קמא, היתה אז הסכמה של הלברשטיין "להיתר כדין, שיצר כדין את הדרך המשותפת". הוסיף השופט קמא והעיר שיתכן שהלברשטיין הפרה את ההסכם בינה לבין המערער, שנחתם בתאריך 17/3/92, שכן היא התחייבה כי גם לאחר הפרצלציה יישאר בידי המערער שטח של דונם נטו, אולם את תרופתו, כך לעמדת בית משפט קמא, על המערער למצוא, אולי, מול הלברשטיין ולא מול המשיבים, לאחר שניתן להם היתר כדין לעשות שימוש בדרך המשותפת. טענות המערער בערעור 11. המערער טען בערעור, כי הוא נרשם כבעלים ביום 19/12/00. מגרשו היה ריק בעת שרכש אותו. על המגרש של המשיבים נבנו מאוחר יותר שלושה בתים. הוא גילה רק עובר להגשת התביעה שהמשיבים פלשו לגבולו, כאשר לאורך הדרך, בחלק שלו, נבנה קיר ומבנה עם שער כניסה שהיה בתוך, גבולו ברוחב של כ-1.5 מ"ר. המשיבים 1-3 ו-4 רכשו את חלקם במקרקעין רק בשנת 2007, ואילו המשיבה 2 בשנת 2010. בעת שרכשו המשיבים את המקרקעין, הם היו מיוצגים על ידי עורך דין, אשר יכול היה לבדוק ולגלות כי אין הסכמה למתן זכויות כלשהן במגרשו של המערער. לא היה הסכם שיתוף עם המקרקעין של המערער. עוד טען המערער כי הבקשה להיתר הוגשה רק על מגרש 607 ולא היתה בה התייחסות למגרש מספר 606. רק בתשריט של הבקשה להיתר הבניה, מופיעה הדרך גם על מגרש 606. לטענת המערער המנוחה הלברשטיין לא העלתה על דעתה, כשהיא חתמה לאישור בקשת ההיתר עבור מגרש 606, שעם חתימתה היא מעניקה לבעלי מגרש 607 זכות כלשהי במגרש 606, אותו כבר מכרה לאחר. מדובר בהטעייתה של הלברשטיין, בכך שבתוך התשריט הוגנב חלק ממגרש 606. 12. זאת ועוד: אפילו חתמה המנוחה על ההיתר בידיעה על הדרך המתוכננת, אין זה מחייב את המערער. המערער רכש את המגרש עוד בשנת 1992 כאשר הבקשה להיתר בניה נחתמה בשנת 1994. התחייבותה זו של הלברשטיין בבקשה למתן היתר, נוגדת את התחייבותה הקודמת, החוזית, למערער. 13. מחוזה הרכישה של לוגסי, שנעשה ב-19/4/12, עולה כי הדרך המשותפת אמורה להיות בשלמותה במגרש המשיבים. טענות המשיבים בערעור 14. המשיבים טענו כי הם הקימו את הדרך על פי היתר בניה כדין. לא היתה רשומה הערת אזהרה לטובת המערער בעת שהוגשה הבקשה להיתר ואושרה גם על ידי הלברשטיין. 15. עוד טענו המשיבים, שאפילו לא מופיע בבקשה להיתר מגרש 606 הרי הדרך עולה מהמיפוי הטופוגרפי, שצורף לבקשה להיתר. 16. כן טענו המשיבים, שמתן זכות שימוש על ידי הלברשטיין, במגרש 606 (השייך למערער) כמו גם מתן זכות שימוש על אותו שטח, במגרש 607 (השייך למשיבים), אינו מהווה עסקה במקרקעין, ולכן אין להחיל את הוראות סעיף 9 לחוק המקרקעין התשכ"ט-1969 (להלן - "חוק המקרקעין"), הדן בביצוע עסקאות נוגדות. 17. אם תתקבל טענת המערער, לא תהיה למשיבים דרך כניסה עם מכוניותיהם לתוך המגרש (אורך הדרך שנסללה היא כ-18 מ', ואילו נסללה עד סופו של המגרש היה אורכה כ-31 מ') והם אף לא יוכלו להחנות את מכוניותיהם בתוך המגרש, אלא ברחוב. 18. המערער נתן להלברשטיין לתכנן את החלקה ללא הגבלה כעולה מחוזה המכר ואו מיפוי הכח, שנתן לה. דיון והכרעה 19. אפתח בכך שאין בכח היתר הבניה להעניק למשיבים זכויות כלשהן במגרשו של המערער. רשויות התכנון עוסקות בפן התכנוני ולא הרכושי, ולפיכך אפילו עולה מהיתר הבניה זכות מעבר בחלקו של המערער, כמו גם בחלקם של המשיבים, אין היא תקפה כלפי המערער, ככל שמסתמכים על האישור שנתנו רשויות התכנון לבניית הבית על פי היתר הבנייה: "היתר בנייה אינו מקנה זכות קניין אלא הוא פועל יוצא מזכות קניין אם קיימת כזו. בהתנגשות בין זכות קניין לזכות על פי חוק התכנון - הדעת נותנת שזכות הקניין גוברת (לכן, אין לקבל את השקפת ב"כ סבח, כי על בעלי הדירות לכוף את זכות הקניין שלהם לדרישות תכנון, המחייבות אותו להקצות שטחי חניה שלא הוצמדו לדירתו ולחייב את התובעים להצמידן או לייעד אותן למטרות שאינם חפצים בהם" (ע"א 10908/03 סבח נ' יקר, 24/6/04). 20. מנגד סבורה אני כי הלברשטיין כן התיימרה להעניק למשיבים זכות שהיא "זיקת הנאה" במגרשו של המערער, וזכות זו הוענקה גם למערער, בשטח המקביל לאורך הדרך. אתעכב קמעא על הפן הנורמטיבי באשר לזיקת הנאה, בכללים הרלוונטיים למקרה זה. זיקת הנאה מוגדרת בחוק המקרקעין כדלקמן: "5. זיקת הנאה היא שעבוד מקרקעין להנאה שאין עמו זכות להחזיק בהם" (ראו, עוד: א' רייכמן, "הערות להגדרת זיקת ההנאה" עיוני משפט א (תשל"ב) 345), להלן- "רייכמן"). זיקת הנאה היא זכות קניינית, שמהווה הרחבה לזכות הבעלות במקרקעין הזכאים, ובה בשעה היא גורעת מזכות הבעלות במקרקעין הכפופים. רייכמן כתב (שם, בעמ' 354), ש"המבחן המרכזי לקביעה האם נרכשה זכות להחזיק הנו מבחן השימוש היחודי. באין לזכאי זכות לשמוש יחודי בקטע מסויים כל שהוא מהמגרש, לא תהיה, בדרך כלל, זכות להחזיק". זיקת הנאה יכולה להיות של אדם או לטובת מקרקעין. לעניין זה קובעים סעיפים 92 ו-93 לחוק המקרקעין: "92. זיקת הנאה יכול שתהא לטובת מקרקעין (להלן - מקרקעין זכאים) או לטובת אדם פלוני, לטובת סוג בני אדם או לטובת הציבור. 93. (א) זיקת הנאה יכול שתקבע - (1) כי בעל המקרקעין הזכאים או מי שהזיקה ניתנה לטובתו זכאי לשימוש מסויים במקרקעין הכפופים; (2) כי בעל המקרקעין הכפופים חייב להימנע מביצוע פעולה מסויימת באותם מקרקעין. (ב) זיקת הנאה לטובת מקרקעין יכול גם שתקבע כי בעל המקרקעין הכפופים חייב לבצע בהם פעולה מסויימת או שלא יהיה זכאי למנוע ביצוע פעולה מסויימת במקרקעין הזכאים. (ג) על אף האמור בסעיף 13 יכול שתהא זיקת הנאה לגבי חלק מסויים במקרקעין". אני סבורה כי זיקת ההנאה במקרה שלפנינו היא לטובת המקרקעין ולא לטובת אדם מסויים, ולפיכך רשאים היו בני הזוג שגיא להעבירה אל הרוכשים את ביתם במגרש המשיבים. אוסיף, כי בדרך כלל נראה את זיקת ההנאה כניתנת לטובת המקרקעין בהבחנה ממקרה בו ניתנה לטובת האדם שקיבל אותה בלבד (ע"א 700/88 אסטרחאן נ' בן חורין, פ''ד מה(3) 720 בעמ' 737, להלן- "פס"ד אסטרחאן"), שם נקבע כי כאשר הזיקה משרתת את בעלי המקרקעין הזכאים באופן שאינו ניתן להפרדה מזכויותיהם במקרקעין, תהיה הנטייה לראות בזיקת ההנאה זיקה לטובת מקרקעין). לפיכך, אפילו לא ניתנה זיקת ההנאה למשיבים כאן אלא לבעלים קודמים, אין בכך כדי לשנות. זיקת הנאה היא זכות קניינית בנכסי הזולת, הנושאת אופי מיוחד (מ' דויטש, קניין, כרך ב' (1999) (להלן: "דויטש"), עמ' 419). מקורותיה של הזכות לזיקת הנאה הינם מכוח חוזה, מכוח חוק או מכוח שנים. זכות מעבר במקרקעי הזולת היא זכות לזיקת הנאה (פס"ד אסטרחאן, עמ' 732). על מנת שתיווצר זיקת הנאה על פי הסכם, יש צורך במסמך בכתב (י' ויסמן דיני קניין עמ' 508-509; א' איזנשטיין, יסודות והלכות בדיני מקרקעין, כרך ב' (1995) (להלן: "איזנשטיין"), עמ' 188)). במקרה שלפנינו הסכמתה של הלברשטיין בהיתר הבניה, מספקת את יסוד הכתב. 21. אינני בדעה כי הלברשטיין הוטעתה או טעתה כאשר חתמה על הבקשה להיתר. לא הונחה תשתית ראייתית כלשהי להראות כי היא טעתה או הוטעתה. יתכן שחשבה, בטעות כמפורט להלן, שיפוי הכח וההסכם מאפשרים לה לפעול כך. כמו כן, דעתי היא שלא הוכח שהמערער ידע על כך שהלברשטיין העניקה זכות זו, והוא התנגד למעבר בשטחו מיד כאשר נודע לו על השימוש שעושים המשיבים בקטע העובר בשטחו. 22.. סבורה אני כי הלברשטיין התיימרה להעניק למשיבים זכות הנאה במגרשו של המערער מבלי שהיתה זכאית לפעול כך, שהרי בעת שחתמה על היתר הבניה, היא כבר לא היתה הבעלים של הזכויות במגרש, אם כי העברת זכויותיה למערער עדיין לא נרשמו. גם הסעיף בהסכם עליו ביקשו המשיבים להסתמך, בטענם כי הוא הקנה להלברשטיין זכות להעניק להם את זכות המעבר, איננו קובע כגירסתם של המשיבים: "מוסכם ומוצהר כי הוראות חוזה זה אינן מגבילות בכל צורה שהיא את זכויות המוכרת בשימוש, בניצול, בייעוד, ובתכנון החלקה, ואינם מקנים כל זכות לקונה כלפי המוכרת וגם או כלפי אחרים לגבי אופי החלקה, ניצולה, יעודה ותכנונה פרט להתחייבות מפורשת של המוכרת כלפי הקונה בחוזה זה". ביפוי הכח, שמסר המערער נכתב כי הוא מסמיך את הלברשטיין "לחתום ולהגיש כל תכנית ו/או בקשה לשינוי תוכנית, פרצלציה, דה פרצלציה, תוכנית הפרדה ותוכניות איחוד חלקות וחלוקה של כל שטחה החלקה.." כעולה מהמצוטט, אין הסכמה לכך כי מזכויותיו של המערער על מגרש בשטח של 1,000 מ"ר, תיגרע זכות או חלק כלשהם. הסכמתו היא שהבעלים תעשה בחלקה הנותרת כל מה שתרצה. מסקנתי היא, אם כן, כי הלברשטיין העניקה זכות הנאה במגרשו של המערער בלא שהיתה זכאית לעשות כן. 23. המערער טען כי זכותו במקרקעין גוברת על זכותם של המשיבים, בהסתמכו על סעיף 9 לחוק המקרקעין הדן ב"עסקאות נוגדות": 9.התחייב אדם לעשות עסקה במקרקעין ולפני שנגמרה העסקה ברישום חזר והתחייב כלפי אדם אחר לעסקה נוגדת, זכותו של בעל העסקה הראשונה עדיפה, אך אם השני פעל בתום- לב ובתמורה והעסקה לטובתו נרשמה בעודו בתום- לב - זכותו עדיפה". המשיבים טענו, כאמור לעיל, כי הזכות שהם קיבלו מהלברשטיין, איננה "עסקה". אינני מסכימה עמם. זיקת הנאה במקרקעין היא זכות קניינית במקרקעין. הענקת זכות במקרקעין היא "עסקה". הלברשטיין העניקה תחילה את מלוא הזכויות במגרש למערער. זיקת הנאה בלא הסכמתו של המערער, גורעת מזכויות אלו. לפיכך, יש לראות בהסכמתה להעניק למגרש השכן זיקת הנאה, משום "עסקה" וניתן להסתמך על סעיף 9 לחוק המקרקעין, על מנת לקבוע זכותו של מי גוברת. משלא נרשמה זכותם של המשיבים בלשכת רישום המקרקעין, אין זכותם של המשיבים גוברת על זכותו של המערער. לפיכך, זכאי המערער למנוע כניסת המשיבים למגרשו. 24. אעיר כי התב"ע לא קבעה כי בין המגרשים אמורה להיות דרך למכוניות ברוחב שלושה מטרים. היא קבעה שביל, וככל שמי מהצדדים יעמוד על השארת השביל יש לקובעו בין שני המגרשים ברוחב הקבוע בתב"ע. 25. עוד אעיר כי במהלך הישיבה ניסינו לפשר בין הצדדים, שכן ההסדר של דרך הגישה נראה מועיל לשני הצדדים. דא-עקא, שהמערער דרש תמורת הסכמתו לדרך, שהיא תסלל עד סוף המגרש, דהיינו לאורך של כ-34 מ', ואילו המשיבים, ובעיקר המשיבים 1 ו-4 התעקשו על כך כי הדרך תסתיים במרחק של כ-20 מ' מהגבול האחורי של המגרש (ראו פ' לפנינו עמ' 4 ש' 17, ושם צויין כי אורך המגרש הוא 44.81 מ"ר), זאת כיוון שאינם מסכימים שכלי הרכב יעברו מול ביתם. מנגד סובר המערער, כי השארת הדרך עד לנקודה בה הוקם, תמנע מהבית או הבתים האחוריים שייבנו על מגרשו, להגיע ברכב עד אליהם או לחנות בסמוך לבתים. המערער אף היה מוכן לצמצם דרישתו כך שהדרך תסלל עד ל-10 מ' מהגבול האחורי של המגרש, ברם גם הצעתו זו לא התקבלה. התוצאה היא שהצדדים לא השכילו, לצערנו, להגיע להבנה, ולפיכך, אין מנוס אלא מלהשאיר לדין ליקוב את ההר, ולדעתי הדין הוא כפי שפסקתי. 26. לפיכך מוצע לעמיתי להרכב לקבוע שעל המשיבים לסלק ידם משטחו של המערער וכי המערער רשאי להקים גדר בגבול מגרשו. ש. שטמר, שופטת[אב"ד] השופטת ברכה בר זיו אני מסכימה עם התוצאה אליה הגיעה חברתי המלומדת. יחד עם זאת, אני חולקת על המתווה בדרכה אל התוצאה, כפי שמפורט בפרק "דיון והכרעה" בפסק דינה. כפי שציינה חברתי במבוא להכרעתה, אין בכוחו של היתר בניה להעניק למבקש ההיתר זכויות כשלהן במגרשו של הזולת ואני סבורה כי גם במקרה שבפנינו - אין בכוחו של היתר הבניה שניתן למר סגיא (כך בהסכם הרכישה וכך בהיתר הבניה) כדי להקנות לו או לבאים אחריו, זכויות במגרשו של המערער. כפועל יוצא מהאמור - איני סבורה כי העובדה שהגב' הלברשטיין חתמה על הבקשה להיתר בניה יש בה כדי להקנות זיקת הנאה במגרשו של המערער, כקביעת חברתי ולהלן נימוקי: הנכס נשוא ההיתר שניתן למבקשי ההיתר - סגיא רז ומירב - הינו "גוש 10402 חלקה 36 מגרש 607". חתימתה של הגב' שרה הלברשטיין מופיעה לצד חתימתו של סגיא רז כ"בעל זכויות בנכס" בלבד ולא כבעלת זכויות במגרש השכן (מגרשו של המערער שמספרו 606). מן הסתם, חתימת הגב' שרה הלברשטיין כבעלים של הנכס נעשתה לאור העובדה שבמועד ההיתר היתה רשומה כבעלים של כל מגרש 607, וכאשר למבקש ההיתר - סגיא רז- היו זכויות בחלק מהמגרש בלבד כאשר החלק האחר ( כ- 2/3 משטחו היה בבעלות הגב' הלברשטיין). . במיפוי הטופוגרפי שבו מופיע המגרש מס' 607 והמגרשים הגובלים בו משני צידיו - 606 ו- 608 אכן מופיע שרטוט של דרך ואולם יש קו הפרדה ברור בתוך הדרך - הקובע את הגבול בין המגרשים, כאשר רק בחלק המגרש נשוא בקשת ההיתר נרשם "זכות דרך". על גבי אותה מפה טופוגרפית גם משורטט בקווים תחום המגרש (לרבות חלק הדרך באותו מגרש) כאשר אין שרטוט דומה בחלק המגרש הגובל , מס' 606. בתרשים הסביבה שבהיתר לא מופיעה כל דרך בין המגרשים. גם בתרשים המגרש אין כל סימון של דרך וגבול המגרש תחום בקו רצוף. יתירה מזאת, בתרשים המגרש המציג את חזית המגרש, לגביה התבקש ההיתר, מופיעה שרטוט של מכונית לצד הבית , הפונה לחלק העורפי של המגרש ואולם בצידי המגרש (לפני השטח שנטען לגביו כי הוא מהווה דרך מופיע קו המסמן "גדר בנויה" רצופה שאינה מאפשרת מעבר לחניה בתחום המגרש. בשום שרטוט של איזו מחזיתות הבית המוצע לא מסומנת "חניה". גם בתב"ע המאושרת לא מסומנת דרך בין המגרשים (כפי שגם ציין בימ"ש קמא בפסק דינו). גם יפוי הכוח שנתנן המערער לגב' הלברשטיין לצורך רישום תכנית חלוקה אין בו כדי להועיל למשיבים , כאשר ביפוי הכוח נאמר במפורש כי הוא מסמיך את הגב' הלברשטיין לפעול בכפוף לכך שהמערער ישאר הבעלים של מלוא הממכר בשטח של 1 דונם. ברור כי דרך, ככל שתהיה בתחום מגרשו, תנגוס בשטח זה. בשים לב לאמור- אני סבורה כי טעה בימ"ש קמא במסקנתו לפיה הוכח כי הבעלים הרשום של המקרקעין "הסכימה" לדרך המשותפת במסגרת הבקשה להיתר בניה. בכל מקרה - גם אם עסקינן בהסכמה - אין בה כדי להקנות זכויות וזכותם של בעלי הקרקע לבטל הרשאתם, ככל שניתנה. אני סבורה כי בימ"ש קמא טעה גם בקביעתו כי "במקרה דנן כאמור הכניסה למקרקעין היתה עפ"י היתר כדין ולכן נעשתה כדין". גם אם היתה הבניה ניתן כדין - עדיין הכניסה לחלקת המערער נעשתה שלא כדין (כאשר אין בכוחו של היתר להקנות זכויות , כאמור לעיל). בשים לב להערת חברתי בסעיף 25 לפסק דינה אעיר כי מכוח ההלכה שנפסקה על ידי כבוד השופטת א. חיות בע"א 8661/10 יוסף נעמה נ. תמר טורקיה (פסק דין מיום 19.2.12), ייתכנו מקרים שבהם מכוח עקרון תום הלב יוגבלו הסעדים להם זכאי בעל זכות קניינית , הגם שזו נפגעה על ידי הזולת. ואולם, בענייננו - המשיבים הפגינו במו"מ בפנינו העדר תום לב מוחלט כאשר התעקשו כי הדרך תסתיים במרחק של כ- 20 מטר מהגבול האחורי של המגרש , דהיינו הם הסכימו לדרך באורך של 24.81 מטר בלבד בעוד שבמיפוי הטופוגרפי עליו הם מסתמכים כבסיס לטענתם בדרך הדרך "המוסכמת" אורך הדרך הינו כ- 32 מטר. בהעדר תום לב - ממילא אין המשיבים יכולים לזכות אפילו בסעד הנ"ל. כאמור, אני מסכימה לתוצאה אליה הגיעה חברתי. ב. בר-זיו, שופטת השופט דר' עדי זרנקין אף אני סבור כי יש להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא, וכי מסקנתו כי מאחר והפלישה למקרקעי המערער הייתה על פי היתר בנייה כדין, כי אז נעשתה היא כדין, הינה מסקנה מוטעית. ברור כי בעניין זה אין לערב מין בשאינו מינו, וכי בנייה, אפילו נעשתה על פי היתר כדין, עדיין יכולה היא להוות פגיעה בלתי מותרת בזכות הקניין של אחר, ולפיכך אסורה. כחברתי כבוד השופט בר זיו, אף אני איני סבור כי די היה בחתימתה של הגברת הלברשטיין על הבקשה להיתר בניה, על מנת להקנות זיקת הנאה למשיבים במגרשו של המערער. מכל מקום, מסכים אני עם דברי חברתי כבוד השופטת שטמר כי ככל שהגברת הלברשטיין התיימרה להעניק למשיבים זכויות במקרקעין של המערער, הרי עשתה כן ללא זכות, שכן העבירה את זכויותיה במגרש למערער, טרם חתמה על היתר הבנייה. הגב' הלברשטיין התחייבה להקנות למערער את מלוא הזכויות במלוא המגרש, ועומדת לו הזכות למנוע פלישה למקרקעין שבבעלותו. יש להצר על כך שהצדדים לא השכילו לנהוג זה עם זה מנהג שכנים טובים, ולהגיע לידי הסכמה, כפי שהצענו להם במהלך הדיון בערעור, אשר הייתה, לבטח, מיטיבה עם שניהם, אך בשעה שכך נהגו זה עם זה, אין לנו אלא לפסוק על פי הדין, והדין הוא עם המערער. ע. זרנקין, שופט לפיכך הוחלט (על דעת כל ההרכב) לקבל את הערעור ולהורות על סילוק ידם של המשיבים מהמגרש של המערער. כמו כן אנו מחייבים את המשיבים לשאת בהוצאות המערער ובשכ"ט עורך דינו בסכום כולל של 10,000ש"ח. החיוב הנ"ל יחולק בין הצדדים כך שעל המשיבים 1 ו-2 לשאת, ביחד ולחוד בינם לבין עצמם, בשני שלישים ממנו, ועל המשיבים 3-4 לשאת, ביחד ולחוד בינם לבין עצמם, בשליש הנותר. בניהשאלות משפטיותהיתר בניה