נפילה ביציאה מחנות

מומלץ לקרוא את הקטע להלן אשר נבחר מפסיקת הערכאות השיפוטיות בנושא נפילה ביציאה מחנות: 1. התובעת אלמנה ילידת 10.9.1925, נפלה ביום 1.12.09 לטענתה, עת שהתה במרכז מסחרי חורב בחיפה. לגרסתה, ביום התאונה, לפני חג החנוכה, היא נכנסה לחנות הצעצועים "דודלי" ורכשה משחק לנין שלה, והתכוונה להמשיך לסופרפארם הממוקם מול החנות. לצורך כך היא היתה צריכה לפנות ימינה ביציאתה מהחנות. בצד ימין של חנות דודלי, הוצב שולחן ארוך בשטח הציבורי של המרכז, אשר הוצמד לחלון הראווה של החנות. בסמוך אליו עמדה עגלה עם קרטונים, ומוכרת של חנות דודלי שעמדה ליד השולחן, קיבלה את הקרטונים מאדם שפרק אותם מהעגלה. תוך כדי יציאתה של התובעת מהחנות, ועקב צמצום מרווח המעבר בשל הימצאות השולחן והעגלה בשטח הציבורי בסמוך לפתח החנות כמתואר לעיל, נתקלה רגל ימין שלה בגלגל של העגלה, והיא "הועפה" כדבריה לכיוון הסופרפארם. אנשים שהיו במקום הרימו אותה והושיבו אותה על כיסא, ומוכרת של חנות דודלי הביאה לה כוס מים. בעקבות התאונה נגרם לתובעת שבר במרפק יד שמאל. 2. התביעה הוגשה כנגד נתבעת מס' 1, גזית גלוב ישראל (פיתוח) בע"מ, הבעלים של מרכז מסחרי חורב (להלן "הנתבעת"), וכנגד מבטחתה מגדל חברה לביטוח בע"מ. הנתבעות הגישו הודעת צד שלישי כנגד הבעלים של חנות "דודלי", מר מיכאל שמידט (להלן "מר שמידט" או "הצד השלישי"). הצד השלישי הגיש הודעת צדדים רביעיים כנגד הנתבעות, וכנגד "אביב שיגור שליחויות" אשר הציבו את העגלה שבה נתקלה התובעת, בשטח המעבר במרכז חורב, על פי הנטען. בהודעות שהוגשו, העלו הצדדים הנ"ל טענות הדדיות במישור החוזי והביטוחי, בנוסף למחלוקת במישור הנזיקי הנסובה ביניהם, כפי שיפורט בהמשך. בפתח ישיבת ההוכחות, ביקש הצד השלישי למחוק את ההודעה כנגד אביב שיגור שליחויות, והמחלוקת בין הצדדים הנ"ל, הצטמצמה לשאלת ההוצאות בלבד. 3. העדויות מטעם התובעת העידה התובעת בעצמה. מטעם הנתבעות/הצדדים הרביעיים העיד מר מנשה לייבוביץ', אשר שימש כאחראי אבטחה במרכז חורב בזמן התאונה. מטעם הצדדים השלישיים העידו מר שמידט וגב' אמה כרמי, העובדת כמוכרת בחנות דודלי מזה 18 שנה. 4. דיון אקדים ואומר כי לאחר ששמעתי את העדויות והתרשמתי מהן ובחנתי אותן על רקע חומר הראיות שהוגש, הגעתי למסקנה כי התובעת הוכיחה את נסיבות אירוע התאונה כפי שנטענו על ידה. להלן נימוקיי: 5. עדותה של התובעת לגבי נסיבות התרחשות התאונה היתה ספונטאנית, קוהרנטית ואמינה, והיא לא נסתרה בחקירתה הנגדית. בנוסף, עדותה לגבי אירוע הנפילה נתמכה בעדותו של עד ההגנה מר לייבוביץ' אשר הוזעק למקום לאחר התאונה והבחין בתובעת יושבת על כיסא ומתלוננת על כאבים, וכן הבחין במשטח עם העגלה שעמדו בכניסה של חנות דודלי כדבריו (ראה עדותו בעמ' 26 ש' 10-1). 6. תימוכין נוסף לגרסתה של התובעת ניתן היה למצוא בעדותה של העדה מטעם הצד השלישי, גב' כרמי, אשר אישרה את אירוע הנפילה של התובעת, ואת הצבתם של שני שולחנות של דודלי בשטח הציבורי של המרכז בצמוד לחלון הראווה של החנות, וכן את הימצאותה של עגלה שעמדה בסמוך למקום נפילתה של התובעת כדבריה. 7. עם זאת, גב' כרמי הכחישה את הטענה שלפיה העגלה הביאה סחורה לחנות דודלי, וכי התובעת רכשה את המשחק מחנות דודלי לפני אירוע הנפילה, וטענה כי לאחר הנפילה, התובעת נחה על הכיסא ושתתה מכוס מים שהביאה לה, והמשיכה בדרכה לסופרפארם, ורק לאחר מכן היא חזרה לחנות דודלי ורכשה את המשחק. אולם הכחשותיה הנ"ל של גב' כרמי לא היו משכנעות, וניכר היה בעדותה כי היא מנסה להרחיק את האחריות מחנות דודלי המעסיקה שלה מזה 18 שנה, ולנתק כל קשר בין החנות לבין אירוע הנפילה. ראיה לגישתה הנ"ל ניתן היה למצוא בתשובתה היזומה שניתנה במהלך חקירתה הנגדית שלפיה אמרה "אותו יום לא היה לי אף ספק", כאשר היא לא נשאלה כלל על עניין זה באותה שאלה (ראה עדותה בעמ' 43 ש' 3-2). ראיה נוספת ניתן היה להסיק מחוסר ההיגיון הגלום בטענתה שלפיה התובעת, שהיתה בת 84 שנה ביום התאונה, המשיכה במסע הקניות שלה לאחר האירוע הטראומתי והפגיעה שנגרמה לה בעקבותיו (שבר במרפק), ואף חזרה לחנות דודלי ורכשה את המשחק. 8. בנוסף, לא יכולתי לאמץ את עדותה "הנחושה" של גב' כרמי שלפיה העגלה שעמדה בסמוך לחנות דודלי לא סיפקה סחורה לחנות ביום התאונה, שכן המדובר בעדות יחידה של בעל דין המעוניין בתוצאות המשפט (בהקשר זה אציין כי התייחסתי לעדותם של מר שמידט ושל גב' כרמי כעדות יחידה לאור הקשר וזהות האינטרסים ביניהם), ואשר לא נתמכה בכל ראייה אובייקטיבית. יודגש כי מר שמידט הצהיר בתצהיר עדות ראשית שלו כי "עשיתי בדיקה קפדנית בהנהלת החשבונות ולא איתרתי כל תעודת משלוח/חשבונית מיום התאונה" (ראה ג/1), ברם הוא לא טרח להגיש אישור של רואה חשבון או מנהל חשבון התומך בהצהרתו הנ"ל, הגם שהוכח כי הוא לא נכח כלל בחנות ביום התאונה. בנסיבות אלה לא יכולתי לקבל את הטענה האמורה. 9. לאור האמור לעיל הנני קובעת כי התובעת הוכיחה את נסיבות התרחשות התאונה כפי שנטענו על ידה, לרבות הטענה שלפיה העגלה שבה נתקלה רגלה, עמדה בשטח הציבורי של מרכז חורב ופרקה סחורה לחנות דודלי. 10. הנתבעות ניסו לפקפק באמינות גרסתה של התובעת, והצביעו בסיכומיהן על סתירות שיש בהן לשיטתן כדי לכרסם במהימנות גרסתה (סעיף 7 לסיכומים), אולם לא שוכנעתי כי מדובר בסתירות מהותיות היורדות לשורשו של עניין. בנוסף, ניסו הנתבעות להציג את התובעת "כנופלת סדרתית" בניסיון לערער את אמינות גרסתה, אולם גם בניסיון זה לא צלח, שכן התובעת תיארה ללא היסוס את הנפילות שהיו לה ואת נסיבות התרחשותן (ושלגביהן לא הגישה כל תביעה), ולא שוכנעתי בקיום קשר סיבתי בין הנפילות הנ"ל לבין התאונה הנדונה. 11. במערכת היחסים בין הנתבעת והצד השלישי, ובניסיון להרחיק את עצמו מכל קשר לתאונה ולהטיל את מלוא האחריות בגינה על הנתבעת, הפנה הצד השלישי לעובדה שהנתבעות לא הציגו את דו"ח אירוע התאונה שנערך על ידי מר לייבוביץ', וגם לא את סרט הצילום של יום האירוע שתועד במצלמת אבטחה של המרכז, וטענו כי הימנעות זו מצדדת בטענתם שלפיה העגלה המעורבת בתאונה לא הביאה סחורה לחנות דודלי. אולם לא שוכנעתי כי יש לזקוף הימנעות זו לטובתו של הצד השלישי, לאור עדותה המפורשת והעקבית של התובעת, שהינה לכל הדעות צד אובייקטיבי במחלוקת שבין הנתבעות והצד השלישי, ושלפיה העגלה המדוברת עמדה ליד השולחן שהיה צמוד לחלון הראווה של חנות דודלי, ואדם פרק ממנה סחורה ומסרה למוכרת של חנות דודלי שעמדה ליד השולחן. יתרה מכך, רצה הצד השלישי להוכיח את גרסתו הנ"ל בדבר ייעוד העגלה, עמדה בפניו האפשרות לדרוש את קבלת הראיות הנ"ל לידיו ולהציגם לתיק בית המשפט, אולם הוא לא עשה כן, ולא עמד בנטל המוטל עליו בעניין זה. 12. אשם תורם התובעת, שהיתה בת 84 שנה ביום התאונה, ניסתה לפלס לה דרך ביציאתה מחנות דודלי, כאשר השולחן שהוצב בצמוד לחלון הראווה של החנות והעגלה שפרקה סחורה בסמוך לפתח החנות, הצרו את מרווח ההליכה שלה, דבר שגרם להיתקלות רגלה בגלגל של העגלה. בנסיבות אלה, לא שוכנעתי כי התובעת לא נהגה ככל אדם סביר ו/או חרגה מרמת הזהירות המצופה ממנה, באופן המטיל עליה אשם תורם לקרות התאונה, אף אם הוכח כי היא הבחינה בקיום העגלה בטרם יציאתה מהחנות. 13. האחריות הנתבעת הינה הבעלים של מרכז מסחרי חורב כאמור, וככזו מוטלת עליה אחריות לדאוג לשלום המבקרים בשטחה. מהעדויות הוכח כי הנתבעת לא אסרה, בתקופה הרלוונטית לתאונה, כניסת ספקים ועגלות למרכז המסחרי, דרך המעבר הציבורי המיועד להולכי רגל, בשעות שהחנויות היו פתוחות לקהל, וכי נהלים כאלה הותקנו על ידה, רק לאחר קרות התאונה. בכך התרשלה הנתבעת כלפי המבקרים בשטחה, ובכללם התובעת, וגרמה, בהתרשלותה הנ"ל, לאירוע התאונה. 14. דין דומה חל על הצד השלישי, אשר לא דאג לפרוק את הסחורה בתוך החנות, וביכר, ככל הנראה מטעמי נוחות, להציב את העגלה בסמוך לשולחן שהיה צמוד לחלון הראווה, בסמוך לפתח החנות, ולפרוק את הסחורה ישירות לשם, דבר שהיווה מכשול למבקרי המקום, ובכללם התובעת, וגרם אף הוא לאירוע התאונה. 15. אשר על כן, הנני קובעת כי הפגיעה של התובעת נגרמה כתוצאה מרשלנותם של הנתבעת והצד השלישי, ומשכך חבים הם ביחד ולחוד כמעוולים במשותף, בחלקים שווים ביניהם, לפצות את התובעת בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהתאונה. 16. הנכות הרפואית לאחר התאונה פנתה התובעת למחלקת תאונות בקופת חולים כללית כשהיא סובלת מכאבים בכתף ובמרפק שמאל. היא טופלה באופן שמרני, ושוחררה לביתה עם המלצה למנוחה וקירור המקום. כעבור מספר ימים, גברו כאביה והיא פנתה שוב לקופת חולים וטופלה באופן שמרני בעזרת מתלה לחמישה ימים. ביום 17.12.09 חזרה ופנתה התובעת לקופת חולים כשהיא סובלת מכאבים ונפיחות במרפק, ובצילום אובחן אצלה שבר בעצם האולקרנון במרפק. ידה גובסה בגבס ארוך ושוחררה לביתה עם המלצה לטיפול במשככי כאבים ומעקב רפואי. ביום 27.12.09 הוסר הגבס ושוחררה לביתה עם תחבושת אלסטית והמלצה לאמבטיות מלח וטיפול פיזיותרפי. משלא חלפו כאביה, הופנתה התובעת לביצוע צילום עדכני, ובצילום שבוצע ביום 5.5.10, היינו כחצי שנה לאחר התאונה, אובחנה דפורמציה קשה במרפק שמאל לאחר שבר. בבדיקה מיום 15.7.10 אובחנו "קרפיטציות גסות עם רגישות בתנועות מרפק שמאל. רגישות והגבלה גם בתנועות הכתפיים". 17. ד"ר קליגמן, המומחה הרפואי מטעם התובעת קבע כי התובעת סובלת מנכות צמיתה בשיעור של 20%, בגין איחוי גרוע של שבר עצם האולקרנון עם שינויים ניווניים קשים במרפק. ד"ר טנצמן, המומחה הרפואי מטעם הנתבעות קבע כי התאונה לא הותירה אצל התובעת נכות צמיתה, וכי ההגבלה בתנועות המרפק אינה נובעת מהשבר, אלא ממצב ניווני טבעי שהיה קיים אצל התובעת עובר לתאונה. ד"ר דוד אנג'ל אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי העריך את נכותה של התובעת במרפק בשיעור של 20% לפי תקנה 35(1)(ג) לתקנות הביטוח לאומי, אם כי קבע כי מחצית הנכות הינה תרומה של התאונה, והמחצית השנייה הינה תרומה של מצב קודם ומחלותיה האחרות של התובעת (סכרת ונאורופטיה). 18. ב"כ התובעת טען כי עסקינן במצב של גולגולת דקה ומשכך יש לייחס את מלוא הנכות לתאונה. אולם אינני מקבלת טענה זו, שכן "בסיטואציה של "גולגולת דקה" אין האדם המעורב סובל מנזק כלשהו, אלא שמעשה העוולה מביא לנזק גדול מאשר אצל אחר שאינו בעל "גולגולת דקה" (ע"א 8279/02 זאב גולן ואח' נ' עזבון המנוח דר מנחם אלברט ז"ל, ע"י דורה מנחם, סב (1) 330), ואין זה המצב שבפנינו. 19. אי לכך הנני קובעת כי נכותה הרפואית של התובעת בעקבות התאונה עומדת על שיעור של 10%. 20. הנזק כאב וסבל בעדותה התגלתה התובעת כאישה שוקקת חיים המנסה להתגבר על תחלואיה ומגבלותיה השונים. למרות זאת, היא תיארה הכיצד השתנו אורח חייה והכיצד נפגעה עצמאותה בביצוע פעולות יומיומיות בסיסיות בעקבות התאונה (ראה עדותה בעמ' 18 ש' 32-29, עמ' 19 ש' 13-1). בהתחשב בגילה המתקדם של התובעת, אשר לטעמי מהווה שיקול "לחומרה", במצבה ובמהות הפגיעה והסבל הכרוך בה, הנני מעמידה את הפיצוי בגין כאב וסבל המגיע לה על סך של 50,000 ₪. 21. עזרת הזולת מהתיעוד הרפואי עולה כי לאחר התאונה סבלה התובעת מכאבים והגבלה בתנועות המרפק לתקופה ממושכת (ראה סעיף 16 לעיל), ובעקבות התאונה היא הפכה להיות תלויה באחרים, ועברה להתגורר, ביום 17.4.12, בבית הורים תמורת תשלום חד פעמי בסך של 341,700 ₪, ותשלום חודשי בסך של כ- 7,800 ₪. 22. מאז התאונה חלפו כ-40 חודשים. במשך עשרה חודשים ראשונים לאחר התאונה, קיבלה התובעת עזרה מהמוסד לביטוח לאומי בהיקף של 5 שעות שבועיות. לאחר מכן, ובמשך 18 חודש, נזקקה התובעת לעזרת הזולת. לאחר מכן, ביום 17.4.12, עברה התובעת להתגורר בבית אבות. אמנם לא ניתן לזקוף את הוצאות המעבר של התובעת לבית הורים לתאונה הנדונה, עם זאת לא ניתן להתעלם מהעזרה הנזקקת לה התובעת בעקבות התאונה, והממומנת בשלב הזה על ידה, כחלק מהתשלום החודשי המשולם על ידה לבית הורים. 23. לגבי העתיד - לאור אופי פגיעתה של התובעת, שוכנעתי כי היא תזדקק בעתיד לעזרת הזולת בביצוע פעולות יומיומיות. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מגילה של התובעת ומחלותיה עובר לתאונה, שהיו מחייבים ממילא, בשלב מסוים, היזקקות לעזרה כאמור. 24. במצב דברים זה, ראיתי לנכון לפסוק לתובעת פיצוי בגין עזרת הזולת, לתקופת העבר והעתיד, על בסיס גלובלי, בסך של 20,000 ₪. 25. הוצאות התובעת נזקקה לטיפולי פיזיותרפיה וכן לטיפולים במסגרת הרפואה האלטרנטיבית בעקבות התאונה, והיא צירפה לתצהיר עדות ראשית שלה חלק מהקבלות בגין טיפולים שקיבלה ותרופות שרכשה. בנוסף נשאה התובעת בהוצאות המומחה הרפואי מטעמה, ובמחצית שכר מומחה בית המשפט. בגין הוצאותיה הרפואיות והאחרות של התובעת לתקופת העבר, הנני פוסקת פיצוי כולל בסך של 8,000 ₪. לאור התייצבות מצבה, לא שוכנעתי כי התובעת תיזקק להוצאות כאמור בעתיד. 26. אם כן, נזקיה של התובעת כתוצאה מהתאונה הינם כדלקמן: כאב וסבל 50,000 ₪ עזרת הזולת 20,000 ₪ הוצאות 8,000 ₪ סה"כ 78,000 ₪ 27. הטענות במישור החוזי כל אחד מהנתבעת והצד השלישי טען כי יש להטיל את מלוא האחריות בגין נזקיה של התובעת על הצד השני, בהתבסס על הוראות חוזיות הכלולות בחוזה השכירות שנחתם בין הצד השלישי לבין חב' נ.ת.מ נכסי תחבורה ומסחר בע"מ, שבנעליה נכנסה הנתבעת, ככל הנראה (ההסכם צורף כעמ' 206 לתיק המוצגים של הנתבעות). כך למשל, הנתבעת הפנתה בסיכומיה להוראת סעיף 10.5 לחוזה השכירות הנ"ל, וטענה כי הצד השלישי אחראי למלוא הנזק שנגרם לתובעת בגין התאונה הנדונה, מכח סעיף זה. וזו לשונו של סעיף 10.5 לחוזה: "במשך כל תקופת השכירות..... יהא השוכר לבדו אחראי לכל נזק לגוף ו/או לרכוש מכל מין וסוג שהוא שיגרם לכל אדם ו/או גוף כל שהם במישרין ו/או בעקיפין כתוצאה משימוש השוכר במושכר ו/או משימוש שיעשה השוכר, עובדיו ומוזמניו בשטחים הציבוריים ו/או מניהול עסקו של השוכר במושכר ו/או כתוצאה מאי מילוי הוראות ההסכם ע"י השוכר והשוכר יפצה את המשכיר בגין כל נזק שכזה. מבלי לפגוע בכלליות האמור לעיל תחול האחריות הנ"ל גם לגבי עובדיו של השוכר ו/או כלפי אורחיו ו/או מוזמניו ו/או צד שלישי כלשהו לרבות המשכיר ו/או מי מטעמו. השוכר מתחייב בכל פעם שתוגש תביעה נגד המשכיר ו/או מי מטעמו בגין האחריות האמורה לעיל לפצות ולשפות את המשכיר בגין כל סכום שיאלץ לשלם עפ"י פסק דין או פשרה כתוצאה מנזק כזה ....." מעיון בסעיף הנ"ל ניתן ללמוד כי הוא מטיל אחריות על הצד השלישי לגבי נזק שנגרם כתוצאה משימוש שלו ו/או של מי מטעמו במושכר ו/או בשטחים הציבוריים. אולם בענייננו נקבע כאמור כי הנזק שנגרם לתובעת מקורו לא רק בשימוש שנעשה על ידי הצד השלישי במושכר ו/או בשטח הציבורי, אלא גם במחדלה של הנתבעת שהתבטא באי התקנת נהלים בטיחותיים בכל הקשור לשימוש בשטחים הציבוריים לצורך פריקת סחורות לחנויות שבמרכז. אם כן, נשאלה השאלה האם סעיף 10.5 הנ"ל, על תניית השיפוי המופיעה בסיפא שלו, מטיל אחריות בלבדית על הצד השלישי, לרבות לגבי נזק שנגרם כתוצאה מאשמה של הנתבעת? התשובה לכך הינה שלילית. אמנם נפסק כי מקום ששניים התקשרו מרצון בחוזה והסכימו ביניהם שאחד מן השניים ישא במלוא הנזק, תהא אשר תהא מידת אשמתו של השני, יתן בית משפט גושפנקא מלאה לתניית השיפוי הנ"ל (ראה ע"א 541/67 חברת מקורות בע"מ נ' שאלתיאל ואח', פ"ד כב (1), 625), גם אם המזיק הזכאי לשיפוי ביצע מעשה נזיקין רשלני (ראה ע"א 3192/93 משה"ב חברה לשכון בנין ופיתוח נ' מאיר כחלון, פ"ד נ(1), 210 ,עמ' 212-213), אך עקרון זה חל מקום שתניית השיפוט אינה מותירה מקום להשערה או לפרשנות כי אחריותו של צד א' אינה מותנית במידת אשמו של צד ב'. ברם, אין זה המקרה שבפנינו, שכן לא ניתן ללמוד מהוראת סעיף 10.5 הנ"ל כי הצד השלישי "נטל" אחריות גם על מחדליה ו/או מעשיה הרשלניים של הנתבעת. אי לכך, הנני קובעת כי אין בתניית השיפוי המופיעה בסעיף 10.5 הנ"ל, כדי להטיל את מלוא האחריות בגין נזקיה של התובעת, על הצד השלישי. 28. הטענות במישור הביטוחי הנתבעת טענה כי הצד השלישי הפר את חובתו לכלול אותה בפוליסת ביטוח אחריות כלפי צד שלישי ו/או לערוך ביטוח ראשוני לטובתה, כפי שהתחייב לעשות בסעיפים 18.1.12 ו- 18.1.4 סיפא לחוזה השכירות. אי לכך טענה הנתבעת כי עליו "לשפות את הנתבעים כאילו הוציא פוליסה מעין זו" (ראה 36 לסיכומי הנתבעות). אין בידי לקבל טענה זו, שכן הביטוח שהתחייב הצד השלישי לערוך, נועד לבטח את אחריותו כפי שהיא מעוגנת בחוזה השכירות, ואחריות זו אינה כוללת נזק שנגרם באשמה של הנתבעת כמתואר לעיל. משמע, שגם לוּ נערך ביטוח כאמור, הוא לא היה מכסה את הנזק שנגרם לתובעת באשמה של הנתבעת. 29. הצד השלישי טען כי ככל שתוטל עליו חבות בגין התאונה הנדונה, חבות זו מכוסה בפוליסת הביטוח שהוציאה הנתבעת באמצעות מגדל חברה לביטוח בע"מ בהתאם להתחייבותה החוזית לפי סעיף 18.11.2 לחוזה השכירות, והכוללת את הצד השלישי כמבוטח נוסף, ומכאן שקיים כפל ביטוח לטובתו של הצד השלישי, לשיטתו. גם טענה זו אין בידי לקבל, שכן לא הוכח כי פוליסת הביטוח שהוצאה על ידי הנתבעת כאמור, נועדה לכסות את חבותו של הצד השלישי הנובעת ממעשה רשלני שלו, להבדיל מחבות הנובעת ממעשה רשלני של הנתבעת. אי לכך, לא שוכנעתי כי בפנינו מצב של כפל ביטוח כנטען. 30. ההודעה כנגד צד ד' מס' 3 הצד השלישי הגיש הודעת צד רביעי, בין היתר, כנגד "אביב שיגור שליחויות", ובפתח ישיבת ההוכחות, הוא ביקש למחוק הודעה זו. התנהלות זו עוררה בין הצדדים הנ"ל מחלוקת באשר לשאלת ההוצאות. לאחר שעיינתי בבקשת לפסיקת הוצאות ובתגובות שהוגשו, ושקלתי את טיעוני הצדדים בסוגיה זו, הנני מחייבת את הצד השלישי לשלם לצד רביעי מס' 3, שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪. 31. סוף דבר הנני מחליטה לקבל את התביעה, ומחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסך של 78,000 ₪, וכן אגרת משפט בשערוך ליום תשלומה בפועל, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בתוספת מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. 32. בנוסף הנני מקבלת את ההודעה לצד שלישי באופן חלקי, ומחייבת את הצד השלישי לשפות את הנתבעות, במחצית הסכומים שנפסקו לעיל, וכן במחצית אגרת משפט החלה על ההודעה. 33. לאור התוצאה הנ"ל, הנני מורה על מחיקת ההודעה שנשלחה על ידי צד השלישי כנגד הצדדים הרביעיים מס' 1 ו-2. 34. בנוסף, הנני מורה על מחיקת ההודעה כנגד צד רביעי מס' 3, אביב שיגור שליחויות, ומחייבת את המודיע/הצד השלישי, לשלם לצד רביעי מס' 3 הוצאות בסך של 5,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. נפילה