תאונה בגלל צמיג על הכביש

להלן פסק דין בתביעת ביטוח בסוגיית תאונה בגלל צמיג על הכביש: פסק דין הרקע התובעת, הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (להלן - התובעת), ביטחה במועד הרלוונטי לתביעה כלי רכב מסוג סובארו, ותביעה זו הינה תביעת תחלוף שהוגשה מכח סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח התשמ"א-1981, לאחר שהתובעת שילמה למבוטחה סכומי כסף בעקבות ארוע תאונתי. התביעה הוגשה על סך של 21,506 ₪. הנתבעת, דרך ארץ הייוייז (1997) בע"מ (להלן - הנתבעת), הינה בעלת הזכיון לתפעול "כביש 6". בליל ה-29.12.04 נפגעה מכונית הסובארו שעה שנסעה בכביש 6, סמוך למחלף אייל. לטענת התובעת, הפגיעה נגרמה על ידי חלקי צמיג של משאית שהיו מונחים על הכביש, וכתוצאה מאותה פגיעה נגרמו לסובארו הנזקים הנתבעים. אצל הנתבעת התקבל באותו לילה דיווח לפיו כלי רכב נפגעו מצמיג שהיה מצוי בכביש 6 ולפיכך שלחה סייר למקום. לטענת הנתבעת, סייר מטעמה הגיע למקום כ-12 דקות לאחר שהתקבל הדיווח והוא פינה שיירי צמיג מהכביש. לטענת התובעת, הנתבעת התרשלה כלפי התובעת, כאשר הפרה חובת זהירות מושגית וקונקרטית שיש לה כלפי הנהגים בכביש 6, שכן על הנתבעת לעשות כל שביכלתה למנוע תאונות בגין מפגעים בכביש, והיא לא עשתה כן. לטענת הנתבעת, ארוע הנזק, אפילו נגרם על ידי המפגע הנטען, התרחש זמן קצר לאחר שהושלך הצמיג בכביש, מבלי שניתן היה לצפות את הארוע או למנעו. סייר מטעם הנתבעת הגיע למקום דקות ספורות לאחר שהתקבל דיווח אודות המפגע. אין לצפות מהנתבעת להפעיל פיקוח תמידי, בכל רגע מהיממה על הנעשה בכל חלק מהכביש. מרגע שנודע לנתבעת על המפגע היא פעלה לסילוקו ועל כן אין לומר שהנתבעת התרשלה. טענות התובעת לדברי התובעת, הנתבעת שהינה בעלת הזכיון לתפעול "כביש 6", לא סילקה את המפגע מהכביש, לא התריעה אודותיו, לא סימנה אותו ולא גידרה אותו ולא תפעלה את מקום המפגע כמחזיק סביר. מטעם התובעת העידו המבוטח ואחיו, אשר נסעו בסובארו במועד התאונה. לא ידוע מי משניהם נהג, שכן הם לא זכרו פרט זה, כעולה מעדויות שניהם, אך אין נפקות לשאלה זו, שכן הפוליסה לא מגדירה נהג נקוב בשם, אלא מכסה כל נהג. עד התביעה, מר ירון נתיב (להלן - ירון), סיפר כי נסע במהירות סבירה בנתיב השמאלי לכיוון צפון, בסביבות השעה 22:00, במקום חשוך. כקילומטר לפני מחלף אייל, שמע "בום" גדול, ועלה על משהו שחור. הרכב נעצר כעבור 150 מטר לערך בצד הדרך. לדברי ירון, מדובר בצמיג שחור, שגרם לנזק גם בחלק הקדמי וגם בחלק האחורי של הרכב. ירון ציין כי לא ניתן היה להבחין בצמיג מבעוד מועד. הוא העיד כי האט מהירות נסיעתו לפני קרות התאונה, הואיל וראה רכבים עומדים בצד. לאחר התאונה, הבחין במספר כלי רכב נוספים העומדים בצד הדרך, הואיל ועלו על הצמיג. לדברי ירון, לאחר שהמשיך בנסיעה לאחר הארוע, ראה משאית עומדת בצד במרחק קילומטר, עם בעיה בצמיג, ואדם שעמד ליד המשאית. ירון התקשר למוקד של הנתבעת כ-10 דקות לאחר התאונה, וסייר הגיע כעבור כ-20 דקות. הסייר סייע להרכיב את הטמבון ברכב התובעת, ושהה עם הנהגים כ-7 דקות. ירון ציין כי לא לקח את פרטי כלי הרכב הנוספים שהיו במקום ושנפגעו מהצמיג. העיד גם שי נתיב (להלן - שי), שציין אף הוא כי האירוע התרחש בשעת לילה, בכביש חשוך ולא מואר, לפני מחלף אייל. הוא חש חבטה, והרגיש שהרכב גורר משהו. גם הוא העיד כי כשעצרו בצד, ראו עוד כלי רכב עומדים בשולי הכביש, והתברר כי עלו על צמיג גדול. הצמיג היה בצבע הכביש, והם ראו אותו רק לאחר התאונה. כשנסעו, ראו את המשאית עומדת בצד וטיפלו לה בגלגל. לדבריו, הסייר של הנתבעת הגיע כעבור כ-20 דקות. כשהתקשרו למוקד הנתבעת, נמסר להם כי הנושא ידוע וסייר בדרך. לטענת התובעת, רק לאחר הדיון בחודש יולי 2007, התבררו פרטיהם של כלי רכב נוספים שניזוקו עקב הצמיג בכביש, ולתובעת לקח זמן לאתרם. כל העדים זומנו במסירה אישית וגם הוגשה בקשה לזימון העדים. מדובר בעדים שאינם בשליטת התובעת, וכאשר ביקש מי מטעם משרד התובעת להזכיר לעדים להתייצב לדיון, התברר כי אחד אינו מוכן להתייצב, שניים נמצאים בחו"ל, אחד הינו עו"ד שנקבעו לו דיונים באותו יום במקום מרוחק ועוד שניים לא התייצבו מסיבה לא ידוע. לדברי התובעת, עדותו של עו"ד דרור היתה חשובה מאוד, אך בית המשפט לא נעתר לבקשת הדחיה שהגישה ב"כ התובעת, ובכך נמנע מן התובעת להביא עדים רלוונטיים ונחוצים. לטענת התובעת, בית המשפט נעתר לבקשת הנתבעת להגיש מסמכים, חרף התנגדות ב"כ התובעת. זאת, ללא כל נימוק וחרף העובדה שהסייר מטעם הנתבעת, מר רועי ניניו (להלן - ניניו או הסייר), לא ערך את המסמכים שהוגשו באמצעותו, וגם ציין כי אינו זוכר מאומה מהשתלשלות העניינים ועדותו מתבססת על המסמך נ/1. למרות שניניו ציין שחדר הבקרה של הנתבעת הוא שתיעד את האירוע והעלה אותו על הדוחות שסומנו נ/1 ו-נ/2, לא זומן לעדות נציג של חדר הבקרה. מדובר בעד רלוונטי שהנתבעת נמנעה מהזמנתו ועובדה זו פועלת לרעת התובעת. מאחר שמדובר ב-6 כלי רכב שנפגעו מהצמיג (רובם עובר לתאונה של רכב התובעת), הנתבעת לא הוכיחה מהו המועד בו נודע לה לראשונה על הצמיג, ומשכך - לא הוכח כמה זמן חלף ממועד קבלת ההודעה הראשונה, ועד למועד פינוי הצמיג מהכביש. הסייר זכר כי נפגעו שלושה כלי רכב, אך על פי נ/1 היו 6 כלי רכב שנפגעו, והסייר לא ידע לומר מידיעה אישית מי דיווח לנתבעת על צמיג בכביש, מתי נודע לנתבעת לראשונה על קיומו של הצמיג, וכיצד נודע לחדר הבקרה על הצמיג ועל הפגיעה ב-6 כלי רכב. על פי עדות הסייר, הוא אחראי על קטע כביש בן 16 ק"מ לכל כיוון (32 ק"מ), ובמסגרת תפקידו, הוא מאתר מפגעים בכביש, מטפל ברכבים תקועים, נותן סיוע לנהגים ובפועל - מגיע לאותה נקודה כל חצי שעה לערך, בהנחה שלא קיבל קריאה. הסייר לא זכר מתי היתה הפעם האחרונה לפני התאונה בה ביקר במקום התאונה, והוא לא זכר מתי עשה הפסקה לפני הגעתו למקום התאונה. על כן, טוענת התובעת, לא הוכח כי אכן היה בפועל במקום התאונה כמחצית השעה עובר לאירוע. על פי עדותו של הסייר, לאחר פינוי הצמיג ועזיבת המקום כלל לא ראה משאית במקום, הואיל והתעכב במקום התאונה מעל שעה וחצי וככל הנראה, עד אז עזבה המשאית את המקום. התובעת ציינה כי קיימות מצלמות שפועלות בכביש, אך הסייר לא ידע לומר מה טווח הקליטה שלהן, ורק אמר שהן לא קולטות את מקום התאונה. הנתבעת לא הזכירה את נושא המצלמות כאופציה לפיקוח ולנטרול מפגעים. הנתבעת מקבלת דיווחים מאזרחים או מהסיירים המגלים מפגעים. לטענת התובעת, בכך מפרה הנתבעת את חובת הזהירות שלה. הצבת מצלמה היתה מגלה מבעוד מועד את הצמיג המונח בכביש, או לפחות ניתן היה להבחין בפיצוץ הצמיג מהמשאית או מהתאונה הראשונה שקרתה לרכב הראשון שעלה עליו, ואז היתה יכולה הנתבעת לפעול במהירות. סיכומו של דבר, טוענת התובעת, יש לדחות את טענות הנתבעת, שהסתמכו על עדות יחידה של הסייר, ומשלא הוכח כי ננקטו אמצעים לסילוק המפגע טרם התאונה, יש לקבל את התביעה במלואה. לטענת התובעת, אין לחייב אותה באשם תורם בנסיבות הענין, שכן מדובר בשעת לילה, בכביש ללא תאורה, צמיג שחור היה מונח על כביש שחור, ולא ניתן היה להבחין בו עובר לתאונה. בסיכומי התשובה, הוסיפה התובעת וציינה כי טענות הנתבעת בדבר נזק ראייתי שנגרם לנתבעת והטענה שלא נלקחו פרטי המשאית, דינם להימחק מאחר שמדובר בהרחבת חזית. מעבר לכך, אילו היה הסייר עובר במקום לפני קרות התאונה, היה פוגש בעצמו בנהג המשאית. טענות הנתבעת לטענת הנתבעת, איש משני עדי התביעה לא יכול היה לומר בוודאות מי מהם נהג ברכב המבוטח. בכך יש כדי להשליך על אמינות עדויותיהם. לא צורפה לכתב התביעה פוליסת הביטוח, וכפי שנטען בכתב ההגנה - מדובר במסמך מהותי, אשר לא ברור אם התקיימו תנאיו לגבי כל אחד מהנהגים האפשריים ברכב, וכבר בשל כך - דין התביעה להידחות. עד התביעה, ירון, העיד כי איננו יודע ממה נפגע רכבו, והוא משער שהפגיעה אירעה כתוצאה מעליית הרכב על שיירי צמיג. גם שי העיד כי הסיק שהרכב פגע בשיירי הצמיג, לאחר שראה את הצמיג ודיבר עם נהגי המכוניות שעמדו בצד הדרך. מיקומי הפגיעה ברכב התובעת - הפגוש הקדמי והפנס הקדמי ימני, שוללים את האפשרות שהפגיעה ברכב נגרמה כתוצאה מעלייתו על שיירי צמיג. אילו רכב התובעת היה נוסע במהירות סבירה, היה נהג הרכב מבחין הן בצמיג שהיה מצוי על הכביש והן בכלי הרכב שעמדו לפניו, ונפגעו מהצמיג. הנתבעת טוענת כי עדי התביעה לא לקחו את פרטי המשאית, לא עצרו ולא ביררו אם היא אכן קשורה לאירוע. ניניו, לעומתם, העיד כי כאשר הגיע למקום לא הבחין במשאית כלשהי. אילו נמצאו פרטי נהג המשאית בידי התובעת - היתה יכולה לתבוע את נהג המשאית, והנתבעת היתה יכולה לשלוח הודעת צד ג. בכך, גרמה התובעת נזק ראייתי לנתבעת, כאשר לא נלקחו פרטי נהג המשאית. העובדה שעדי התובעת לא ידעו מידיעה אישית מה גרם לפגיעה ברכבם, ולא טרחו לאסוף את החפץ או לצלמו, מחזקת את טענת הנתבעת כי לא הוכחה כל התרשלות מצדה, ולא הוכח במה התרשלה, שכן התובעת עצמה אינה יכולה להוכיח את נסיבות האירוע. ניניו, סייר מטעם הנתבעת, העיד כי קיבל דיווח ראשון לגבי המפגע בשעה 21:40 והגיע למקום האירוע לאחר 12 דקות, אז פינה את שיירי הצמיג מהכביש. עד התביעה, שי, אמר כי נדמה לו שכאשר התקשרו לנתבעת, נאמר להם שאצל הנתבעת מכירים את האירוע והסייר בדרך. עדות זו אינה יכולה להתקבל, שכן מדובר בעדות סברה, הסותרת את עדותו של עד התביעה ירון, שאמר שהסייר לא אמר שהוא יודע על כלי הרכב האחרים שנפגעו, ואז העיד כי איננו יודע אם הסייר ידע על המפגע מדיווחם של עדי התביעה, או מפיהם של הנהגים האחרים. עדותו של ניניו לגבי מועד קבלת הדיווח הראשון היתה חד משמעית, ונתמכת בדוח האירוע של הנתבעת. הטענה לפיה צריך היה לזמן את מנהל חדר הבקרה על מנת שיעיד על הדוח, נדחתה על ידי בית המשפט, שהתיר קבלת הדיווח באמצעות הסייר. כל דוחות חדר הבקרה מיום האירוע הוגשו לבית המשפט, ולא ניתן לאתר בהם כל דיווח אחר זולת זה שהתקבל בחדר הבקרה בשעה 21:40 ביחס למפגע. אילו התקבל דיווח קודם בחדר הבקרה - היה זה מתועד בדוח. התובעת היא שצריכה להוכיח כי הנתבעת ידעה לכאורה על קיומו של המפגע עוד בטרם קרות התאונה, וכי יכלה לטפל בו ולא עשתה כן, ואין להעביר נטל זה לשכמה של הנתבעת. למרות זאת, הנתבעת הוכיחה שנודע לה על המפגע לראשונה בשעה 21:40 ומיד שלחה את הסייר ניניו. הסייר ניניו העיד כי היה אחראי על קטע הכביש שבין מחלף נחשונים לאייל, וכי סייר בכל נקודה בקטע הכביש עליו היה אחראי כל 20-30 דקות. כלומר, היה כ-30 דקות קודם למועד התאונה במקום התאונה, ואילו היה מוצא מפגע בכביש היה מדווח על כך לחדר הבקרה. בנוסף, בהתאם לדוחות האירוע שצורפו לתיק המוצגים מטעם הנתבעת, הסייר ניניו היה במקום האירוע במחלף חורשים אייל גם כשעתיים קודם לאירוע דנן, כאשר טיפל באירוע אחר (שמספרו 005496-04). טענת התובעת בדבר העדר הודעה אלקטרונית אינה רלוונטית, מאחר שכאמור, הנתבעת לא ידעה על קיומו של המפגע בטרם האירוע בו היה מעורב רכב התובעת. כפי שהעיד הסייר ניניו, אין מצלמות באזור התאונה, וממילא אין המצלמות יכולות לזהות מפגעים קטנים, אלא מטרתן לזהות עומסי תנועה. סיכומו של דבר, התובעת לא הוכיחה כי רכבה נפגע כתוצאה מעלייתו על שיירי צמיג. גם לו היה מוכח כי הפגיעה ברכב התובעת נגרמה כתוצאה מעלייתו על שיירי צמיג, הרי שאין בכך כדי לחייב את הנתבעת, שלא יכלה לצפות אירוע זה, או למנעו. אין לצפות מהנתבעת להפעיל פיקוח תמידי של 24 שעות ביממה, בכל רגע נתון, בכל קטע בכביש שהיא מפעילה. מרגע שנודע לנתבעת על מפגעים בכביש היא פועלת לסילוקם על ידי שליחת סיירים מטעמה למקום המפגע. במקרה דנן, סייר מטעם הנתבעת הגיע למקום האירוע מספר דקות מועט לאחר הדיווח. דיון והכרעה לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי בחומר הראיות שלפני, אני מגיעה למסקנה כי דין התביעה להידחות. לטעמי, הוכח שרכב התובעת נפגע מצמיג, שהיה על הכביש, אך לא הוכח שהנתבעת התרשלה בקשר לארוע - לא במניעת היווצרות המפגע, ולא בטיפול בסילוקו. אפרט: הגורם לפגיעה: העובדה שרכב התובעת נפגע מצמיג נלמדת מעדויות שני עדי התביעה, שראו (לאחר מעשה) צמיג על הכביש. עדויות אלה קיבלו תמיכה וחיזוק בעדות הסייר ניניו וכן במסמכים נ/1 ו-נ/2. בהתייחס לעדויות התביעה כשלעצמן, הרי שהעובדה ששני העדים לא זכרו פרט מהותי ומרכזי, והוא מי מבין שניהם נהג ברכב במועד הרלוונטי, מעוררת ספק לגבי יכולתם לזכור פרטים נוספים באירוע. פגיעה בְּרכב הינה אירוע לא שגרתי, אולי אפילו טראומטי במידת מה, והייתי מצפה שהנתון "מי נהג בעיצומו של אותו אירוע" יהיה נתון שיזכר על ידי המעורבים בו. אבהיר: אינני סבורה כי מדובר בשאלה של אמינות, ולא התעורר בי כל חשש שמא מי משני עדי התביעה אינו אומר אמת, ואף אינני רואה חשיבות לשאלה מי נהג, בשל חלותה של הפוליסה, אלא חשיבות לכך יש בעיני אך ורק לענין ההערכה עד כמה מסוגלים העדים הללו לזכור פרטים מתוך האירוע. לפיכך, אני מתקשה לבסס ממצאים על הזכרון, המעורפל משהו, של עדי התביעה. הם טענו, כאמור, שמדובר, ככל הנראה, בצמיג שהשתחרר ממשאית אותה ראו בהמשך הדרך. על בסיס עדויותיהם לבדן הייתי מתקשה, לאור ההסתייגות שהבעתי לעיל, להגיע למסקנה חד משמעית שכך הדבר. ואולם, עדויותיהם קיבלו חיזוק במסמכים נ/1 ו-נ/2 (אותם מסמכים שהתובעת מלינה על כך שהסכמתי לקבלם), בהם נכתב במפורש שמדובר ב"פגיעת רכבים מצמיג בכביש" וכי "2 ק"מ בערך לפני אייל צמיג על נתיב ימין. רכבים נפגעו וסוטים מנתיב". חיזוק נוסף עולה מעדותו של הסייר ניניו, שפינה את הצמיג. התובעת ביקשה להסתייג גם מעדות הסייר, שכן לטענתה, זו התמצתה בקריאת נ/1 ו-נ/2, אך אני סבורה, כי מאחר שניניו הוא שמסר חלק ניכר מהמידע שקיבל ביטוי במסמכים הנ"ל, ניתן להסתמך על עדותו, אף אם היא מתבססת על המסמכים. לכן, בהתבסס על כל אלה, אני מגיעה למסקנה כי רכב התובעת אכן נפגע מצמיג שהיה מונח על הכביש. לטענת התובעת, הצמיג השתחרר ממשאית אותה ראו עדי התביעה, ירון ושי, בהמשך הכביש. אם נכון הדבר, הרי שלתובעת יש, ככל הנראה, עילת תביעה טובה נגד נהג המשאית, שממנה נבע המפגע, אותו נהג אשר לא סילק את המפגע מיד כשהתברר לו שקיים מפגע בכביש, אך העובדה שגורם שלישי הוא שהיה אחראי להיווצרות המפגע, מרחיקה את הנתבעת מהאחריות להגעת המפגע למקום, ומותירה לדיון רק את אחריותה לסילוק המפגע. האם הנתבעת התרשלה? התובעת עצמה, בסיום סיכומיה, כתבה כך: " מדובר בשעת לילה, בכביש ללא תאורה, צמיג שחור היה מונח על כביש שחור, ולא ניתן היה להבחין בו עובר לתאונה". משכך, כיצד היתה אמורה הנתבעת לגלות את המפגע אם לא באמצעות דיווח של מי שנתקל בו, או באמצעות סיור שגרתי? מן הראיות שהוצגו, עולה כי לנתבעת נודע על האירוע בשעה 21:40. כך עולה מדוח האירוע, נ/2, אשר נערך על סמך דיווחים שהתקבלו במרכז הבקרה של הנתבעת, וכן על סמך נתונים שמסר העד ניניו, אשר באמצעותו הוגש המסמך. יצוין, כי המסמך שיצא מחדר הבקרה של הנתבעת הינו אסופה של פרטים שנמסרו ממספר מקורות, ועל כן לא מצאתי פסול בהגשתו באמצעות אחד מהאנשים שתרם בדיווחיו להפקת נ/2, כפי שקבעתי בהחלטתי במהלך הדיון ביום 24.02.08. הדברים נכונים גם לגבי נ/1, שהינו הדפסה מוקדמת יותר של נ/2, בה חסר העדכון האחרון שהוסף ל-נ/1 ביום 16.1.05. מאותם מסמכים עולה שהסייר הגיע למקום בשעה 21:52, קרי - תוך 12 דקות מקבלת הדיווח. מדובר בפרק זמן סביר בהחלט, ואנו רואים כי בתוך 4 דקות נוספות פונה המפגע. יצוין, כי גם עד התביעה, ירון, ציין שהסייר הגיע למקום בתוך 20 דקות ממועד שהאירוע דווח לנתבעת על ידי ירון. לטעמי, ובניגוד לטענות התובעת, הנתבעת לא חדלה בכך שהסתפקה בהבאת הסייר ניניו לעדות. סייר זה העיד לגבי מה שראו עיניו באותו ערב, ומה שקלט בחושיו באותו אירוע. הוא העיד לגבי דיווחיו לחדר הבקרה, שהיוו בסיס למסמך נ/2 וגם למסמך נ/1, הוא העיד מהן ההוראות שקיבל מחדר הבקרה בהתייחס לאירוע נושא תביעה זו, וכל אלה משתקפים מתוך נ/1 ו-נ/2, ועל כן אני מוצאת שבנסיבות הענין, ניתן להסתמך על עדותו ועל המסמכים הללו שהוגשו באמצעותו. אני סבורה כי מעדותו של ניניו ומהמסמכים שהוגשו עולה שהנתבעת פעלה בצורה סבירה, הן בשליחת סיירים הפוקדים כל מקום בכביש בפרקי זמן של כחצי שעה (כפי שהעיד ניניו), והן בתגובה לקריאה הספציפית בנוגע למקרה דנן. העובדה שמדובר היה במפגע שחור על כביש שחור בלילה חשוך, כטענת התובעת, מלמדת כי הנתבעת, בהעדר דיווח מאזרח נוסע, או הִתַקלוּת עצמית של הסייר במפגע, לא יכלה לדעת אודות המפגע. לא הוכח שהנתבעת קיבלה דיווח קודם על המפגע. מהמסמכים נ/1, נ/2 עולה שהדיווח הראשון היה בשעה 21:40. התובעת טוענת, שיתכן כי מי מהנהגים האחרים שנפגעו מהצמיג עוד לפני שנפגע רכב התובעת, מסר לנתבעת הודעה על המפגע. איש מהעדים הרבים שנכחו במקום לא הגיע לעדות. הסיבות לאי הגעתם פורטו בסיכומי התובעת, ואף שהתובעת תולה בסירובי לדחות את מועד הדיון את הסיבה לאי הגעת חלק מהעדים, וטוענת שבכך "נמנע מהתובעת להביא עדים רלוונטים ונחוצים", הרי שנימוקי לסירובי פורטו בהרחבה, בשתי החלטות מיום 24.2.08, ואינני סבורה שיש מקום לטענה. טענת התובעת, לפיה היה על הנתבעת לראות את המפגע במצלמות המוצבות בכביש, דינה להדחות. ראשית, מצלמות אלה, כפי שהעיד ניניו, אין תפקידן לאתר מפגעים בגודל שכזה, אלא לאתר עומסי תנועה בכביש ומפגעים גדולים. מעבר לכך, אם התובעת טוענת שאפילו נהג שנוסע סמוך למפגע, בכביש, אינו יכול להבחין בו, כיצד תבחין בו מצלמה שחולשת על קטע כביש רחב? סיכומו של דבר, אני מגיעה למסקנה כי הנתבעת לא התרשלה, ועל כן דין התביעה נגדה להדחות. בשולי הדברים, אתייחס לטענות התובעת כלפי. מדובר בטענות שאין מקומן בסיכומים, אלא במקום אחר, אם בכלל, אך משנטענו, אתייחס אליהן בקצרה: התובעת הלינה בסעיף 9 לסיכומיה על החלטתי שלא להעתר לבקשתה לדחות את מועד הדיון. הַחְלָטַתִי שלא לדחות את מועד דיון ההוכחות, שנועד ליום 24.2.08, דחיה רביעית (לאחר שנדחה פעם אחת, בעיצומו של הדיון, ביום 2.7.07, ופעמיים נוספות במועדים קודמים, בכל הפעמים לבקשת התובעת), נומקה, כאמור לעיל, ארוכות, בהחלטתי מבוקר ה-24.2.08. בנוסף, לאור התעקשות ב"כ התובעת להוסיף ולטעון בענין זה, בפתח הדיון בצהריים ביום 24.2.08, למרות החלטתי, נומקה החלטתי בשנית, בפרוטוקול הדיון בעמוד 14. אינני מוצאת לחזור על הדברים. עוד נטען בסעיף 12 לסיכומי התובעת כי טעיתי בכך שקיבלתי את המסמכים נ/1, נ/2 חרף התנגדות התובעת, וכי לא נימקתי החלטתי. הַחְלָטַתִי לקבל את המסמכים נ/1, נ/2 נומקה אף היא בפרוטוקול (עמ' 19), וכן במסגרת פסק דין זה. בנוסף, נטען ש"נראה היה עוד בתחילת ניהול התיק כי בית המשפט 'חרץ גורלו' ונתן פסק הדין, עת הביע עמדתו באשר לתיק דנן עוד בדיון ההוכחות שהתקיים, בטרם נשמעו העדים והובאו הראיות" (סעיף 11 לסיכומי התובעת). לא ברורה לי מטרתה של התובעת בהעלאת טענה זו בסיכומים, אך גם לגופה, אין בה דבר: הדיון ביום 2.7.07 נועד לשמיעת ההוכחות בתיק. זאת, לאחר שהדיון נדחה בשל אי התייצבות עד התביעה (בלשון יחיד) ביום 20.2.06, ושוב נדחה, לבקשת התובעת, ביום 7.11.06. לדיון ביום 2.7.07 כל צד הביא את כל עדיו. התובעת הביאה עד אחד בלבד, הוא מר ירון נתיב. הדיון החל והתובעת העלתה לעדות את העד היחיד שהביאה ושהתכוונה להעיד. יצויין, כי ב"כ התובעת לא טענה בשום שלב במהלך דיון זה, כי לרשותה עומד עד או עדים נוספים, שברצונה לזמן, או שלא הגיעו. כאשר התברר לי, לאחר שמיעת עדות עד התביעה היחיד, ובטרם שמיעת ראיות ההגנה, כי אין לתובעת עדים נוספים, לרבות לא האדם הנוסף שנסע עם ירון ברכב (ואולי אפילו נהג), חיוויתי דעתי על סיכויי התביעה וכדאיות המשך ניהול ההוכחות. אז הודיעה ב"כ התובעת כי אינה מעונינת להכריז "אלה עדי" וביקשה הזדמנות להביא עדים נוספים. לפנים משורת הדין, התרתי זאת, כעולה מהחלטתי בעמודים 11-12 לפרוטוקול הדיון ביום 2.7.07, תוך הבעת הסתייגותי. הצגת הדברים כאילו הבעתי דעתי על התיק בטרם נשמעו העדים, היא הצגה לא נכונה ולא ראויה. הבעתי עמדה, שלא לפרוטוקול, לאחר שנשמעו כל עדי התביעה שהתובעת התכוונה להעיד, עד ששינתה דעתה בעקבות דברי. מכל מקום, העמדה שהבעתי לא היתה בגדר חריצת גורל התיק או מתן פסק דין, אלא, כמקובל בתיקים הללו, מתן "קריאת כיוון" לצדדים לגבי האופן בו אני רואה את התיק, מבלי שיהיה בכך כדי לחייב אותי בהמשך, מבלי שהדבר יהווה סוף פסוק ומבלי שהדבר ימנע מבעדי להחשף ליתר הראיות בנפש פתוחה וקולטת. יצויין, כי לעיתים קרובות, הצדדים הם שמבקשים בשלב מוקדם יחסית, שבית המשפט "יתן הצעה לסיום התיק בפשרה" על בסיס המסמכים בתיק בלבד, עוד בטרם שמיעת ראיות. בעיקר קורה הדבר כשצד אחד נתקל בקושי בהבאת עד מטעמו. אם אינני טועה, מתוך עיון בפרוטוקול הדיון ביום 20.2.06, כך קרה גם בתיק זה, עוד בטרם נכנסה עו"ד שלו לתמונה, כאשר מטעם התובעת הופיע עו"ד פאנוס. עד התביעה לא התייצב באותו דיון, באופן לא צפוי, למרות שהודיע לב"כ התובעת שיגיע. בהחלטה נרשם שחיוויתי דעתי שראוי לסיים את התיק בפשרה ואף הצעתי כיוון מסוים (אם כי אינני זוכרת כיום מה הוצע), וביקשתי מהצדדים להודיע אם הצליחו להגיע לידי הסכמה. בודאי שאין בכך משום חריצת גורל התיק. סיכום לאור כל האמור, דין התביעה להדחות ואני מחייבת את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות משפט הכוללות שכר בטלה לשני עדי ההגנה שהתייצבו לדיון ביום 20.2.06 ולעד שהתייצב בדיון האחרון, בסך 200 ₪ לכל עד לכל דיון (ובסך הכל 600 ₪), וכן שכ"ט עוד בסך 4,500 ₪ בתוספת מע"מ כדין. גלגל רכבצמיג רכבכביש