סעד של פיצוי בקרקע אשר הופקעה

החלטה 1. בפני בקשה שהגישה המדינה לדחייה על הסף של תובענה זו, בשל כך שלטענתה, הסעד שנתבע בכתב התביעה המתוקן (סעד של פיצוי בקרקע אשר הופקעה), הוא סעד שלא ניתן לתבעו במסגרת תביעה לפיצויים בגין הפקעת מקרקעין. 2. להבנת החלטתי זו, להלן הרקע העובדתי בקליפת אגוז: א. במקור היה המשיב הבעלים והמחזיק של שטח של כ- 15 דונם מאדמות כפר ג'וליס (שהיו חלק מחלקה 3 ב' בגוש 18461). (להלן: "החלקה") ב. בעת שהחלקה היתה בהליך הסדר, פורסמה ביום 19.3.1976, הודעה לפיה המקרקעין שפורטו בהודעה, ובינם חלקו של המשיב, דרושים לצרכי ציבור וכי שר האוצר מתכוון לקנות חזקה במקרקעין בתוך חודשיים. לטענת המשיב רק במהלך חודש אוקטובר 1977 ולאחר שנציגי המדינה החלו בביצוע עבודות בחלק מהמקרקעין, נודע לו על ההפקעה. ג. בהקשר להפקעה זו הוא ואחרים הגישו עתירה לבג"צ [בג"צ 665/77]. בג"צ דחה את העתירה בהחלטתו מיום 26.12.77, בה קבע כי "אם טוענים העותרים לזכות קנין או חזקה במקרקעין, ולחוסר זכות המדינה ועושי דברה לתפוס חזקה בהם, הדרך פתוחה לפניהם להביא תביעתם לפני בית המשפט המוסמך". ד. במהלך הליכי ההסדר, נתבעה החלקה הנ"ל ע"י המשיב ושלושה אחרים. בפסק דינו מיום 17.11.82, קבע בית המשפט המחוזי כי החלקה הינה בבעלות המדינה מכח הפקעה, אולם למשיב זכות לפיצויים בגין מחצית החלקה. ה. ב- 17.2.1999 נשלח מכתב ממנהל מקרקעי ישראל לבניו של המשיב, בו הוצע לפצות את המשיב בגין ההפקעה הנ"ל בסך של 66,500 ₪. המשיב דחה את ההצעה לקבלת הפיצוי המוצע והוא הגיש לבית משפט זה ביום 21.6.2000 כתב תביעה (להלן - כתב התביעה המקורי) בו הוא עתר לביטול ההפקעה שנעשתה מכח פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן - פקודת הקרקעות). לחילופין עתר המשיב בכתב התביעה המקורי לפיצויים. בהקשר זה טען המשיב כי יש לפצותו בעין, היינו, במקרקעין תחת מקרקעין ולא בפיצוי כספי. ו. בכתב התביעה המקורי טען המשיב כי העובדה שבמשך 25 שנים מאז פרסום ההודעה הנ"ל (מיום 19.3.76), המדינה טרם תפסה חזקה בחלקה שבבעלותו, מצביעה הן על כך שהמדינה ויתרה על הפקעת החלקה והן על כך שאין עוד צורך ציבורי אמיתי בחלקה. לטענתו, השיהוי הניכר מצד המדינה, מצדיק אף הוא את ביטול ההפקעה. ז. מנגד, טענה המדינה בכתב הגנתה כי החלקה נרשמה בהסדר המקרקעין בבעלות המדינה וכי בפסק הדין נקבע שהמשיב זכאי, בשל ההפקעה, לפיצויים בלבד (לפי פסק דין הנ"ל בתיק הסדר 567/ג'וליס). על כן טוענת המדינה שאין למשיב כל עילה לקבלת הסעד שנתבקש על-ידו בכתב התביעה המקורי ועל כן דין תביעתו להידחות או להימחק על הסף. בנוסף טענה המדינה שהמשיב אינו מחזיק בחלקה וכי נכון למועד הגשת כתב ההגנה, החלקה היא חלקת יער שניטעה בידי קק"ל. ח. בישיבת בית המשפט מיום 15.12.05 טענה הנתבעת שככל שהדבר נוגע לאותו חלק של התביעה המתייחס לסעד של ביטול ההפקעה, הסמכות היא רק לבג"צ ולא לבית משפט זה. ט. נוכח טענה זו קיבל ב"כ המשיב את הצעתי לשקול לוותר על הסעד של ביטול ההפקעה ולתקן את תביעתו באופן שהתביעה תהיה רק תביעה לפיצויים בגין ההפקעה, כאשר הפיצויים שיתבקשו יהיו המקרקעין עצמם, שלדברי המשיב, הם פנויים, והוא הגיש ביום 6.7.2006 כתב תביעה מתוקן שמהותו לפי הכותרת: "פיצויים במקרקעין". בכתב תביעה זה עתר המשיב לסעד של פיצויים בעין בצורת המקרקעין שהופקעו או רובם או מקרקעין חליפיים במקומם. (סעיף 15 לכתב התביעה המתוקן). ביום 14.11.2006 הגישה המדינה בקשה לדחות על הסף את התביעה המתוקנת הזו ובקשה זו היא נשוא החלטתי. 3. הטעמים בהם נימקה המדינה את בקשתה לדחות על הסף את התביעה היו, שהדין בישראל מכיר אך ורק בפיצוי כספי בגין הפקעה והוא אינו מכיר בעילה לתבוע קרקע כפיצוי בגין הפקעה חוקית שרירה וקיימת, קל וחומר כאשר מדובר באותה קרקע שהופקעה, שכן אז משמעות ההחלטה היא ביטול ההפקעה, תוצאה שלטענתה אינה מתקבלת על הדעת. לטענת המדינה, אם חפץ המשיב לדון בסוגיית ההשבה אשר נובעת מאי חוקיות ההפקעה, עליו להתכבד ולפנות לבג"צ בענין זה, שכן לבית המשפט המחוזי אין סמכות לדון בה. המדינה הפנתה בבקשתה לטיעונים שהובאו על-ידה בדיון מיום 19.3.06, שם היא נסמכה על קביעות כב' הנשיא ברק (כתוארו אז) ברע"א 7591/01 פתחי אלג'עברי ואח' נ' שר האוצר ו-2 אח' תק-על 2003(2), 361, אשר קבע כי הפקעת מקרקעין על פי פקודת הקרקעות היא מעשה שלטוני מובהק שמאז הקמתו של בית המשפט הגבוה לצדק היא נידונה בפניו וכי בנסיבות הענין אם המשיב עומד על טענתו לביטול הפקעה הרי שאין מנוס מפיצול הדיון בין בית המשפט המחוזי לבין בית המשפט הגבוה לצדק, שידון בתביעה ככל שהיא נוגעת לשאלת חוקיות ההפקעה. 4. מנגד, טען המשיב כי יש לדחות הבקשה לדחיית התביעה על הסף שכן אין מחלוקת כי הסמכות לדון בסוגיית הפיצויים נתונה לבית המשפט המחוזי לפי כל דין. כן טען המשיב כי יש לדחות הבקשה גם מטעמי יעילות ועל-מנת למנוע עינוי דין למשיב, בשים לב לכך שהתביעה הוגשה עוד בשנת 2000. לטענתו, השארת התביעה במתכונתה הנוכחית וניהול שתי הסוגיות גם יחד בפני בית המשפט המחוזי לא רק יעילה יותר, אלא תואמת את הרוח הכללית של היווצרות סמכות שיפוט מקבילה בחלק מן העניינים שבעבר היו מסורים באופן בלעדי לבג"צ, גם לבתי המשפט האזרחיים בשבתם כבתי משפט לעניינים מינהליים. המשיב הפנה בענין זה לפסק דינה של הש' אחיטוב-הרטמן בת"א (תל-אביב-יפו) 1989/00 שטיינברג קלרה ואח' נ' רשות הפיתוח ע"י מינהל מקרקעי ישראל, תק-מח 2005(2), 7646. מכל מקום, טוען המשיב כי בתביעה דנן לא מדובר רק באי חוקיות ההפקעה, כפי שציירה זו המדינה בבקשתה לסילוק על הסף, אלא בראש ובראשונה באי מימוש מטרת ההפקעה, ומכאן בהחזרת המצב לקדמותו, היינו, החזרת המקרקעין לבעלים הקודם שלה. לטענתו, מגמת החזרת המצב לקדמותו באה לידי ביטוי בהצעת חוק מס' 237 מיום 5.6.2006 בה הוצע לאפשר לבעל המקרקעין לרכוש את הזכות בהם מחדש, ואילו לרשות המפקיעה - לחזור בה מהפקעת המקרקעין שהיא ביצעה. דיון: 5. כותרתו של כתב התביעה המתוקן הייתה: "פיצויים במקרקעין". במסגרת כתב התביעה עתר המשיב לסעד של פיצויים בעין בצורת המקרקעין שהופקעו או רובם או מקרקעין חליפיים במקומם. (סעיף 15 לכתב התביעה המתוקן). במסגרת כתב התביעה המתוקן ציין המשיב כי הוא שומר לעצמו את הזכות לעתור גם לבג"צ, במידה והדבר יידרש לאור תוצאות ההליך הנוכחי, על-מנת שיורה על ביטול הליך ההפקעה. 6. אין מחלוקת כי הסמכות לדון בתביעה לפיצויים בגין הפקעה נתונה לבית משפט זה. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה האם בית משפט זה מוסמך לדון בתביעה לפיצויים כאשר הפיצוי המדובר הוא פיצוי בעין, ובמקרה ספציפי זה - פיצוי במקרקעין חליפיים ו/או פיצוי במקרקעין שהופקעו. בענין זה טוענת המדינה כי במידה ובית המשפט יקבל את התביעה ויורה על פיצוי בקרקע שהופקעה, הרי שמשמעות ההחלטה היא ביטול ההפקעה, החלטה שהינה בסמכות בג"צ בלבד. 7. כפי שכבר ציינתי בהחלטתי מיום 6.9.06, ולאחר ששקלתי חזרתי ושקלתי סוגיה זו בכובד ראש, אינני סבור שהסעד המבוקש בכתב התביעה המתוקן זהה לסעד של ביטול ההפקעה. התביעה היא ראש לכול לתשלום פיצויים אלא שהמשיב טוען כי בנסיבות המיוחדות שהוא טוען להן, זכאי הוא גם לכך שבית המשפט יקבע שהתשלום יהיה לא בכסף אלא במקרקעין, ובאותם מקרקעין שהופקעו. אינני מביע כל דעה בשאלה אם בסופו של דבר אוכל לא רק לחייב בפיצוי אלא גם להורות שהפיצוי יהיה במקרקעין שהופקעו בזמנו. בשאלה זו אקבע את דעתי לאחר שלב ההוכחות בתיק ולאור טיעוני הצדדים בענין לאור ההוכחות והטיעון המשפטי שיובא לפני. 8. זאת ועוד: נכון הוא, כי בעניינים מסוימים הקשורים בהפקעות על-פי הפקודה, אשר לא נמצאה לגביהם הוראה מפורשת בפקודת הקרקעות, ובכלל זה עתירה לביטול הפקעה, מקובל באופן מסורתי לעתור לבג"ץ, ולא לבית המשפט המחוזי. עם זאת, במהלך השנים האחרונות אנו עדים להכרה הולכת וגדלה בסמכותם המקבילה של בתי המשפט האזרחיים, לדון בעניינים שלטוניים גם בנושאי הפקעות, וזאת מעבר לסמכויות הספציפיות שמקנה פקודת הקרקעות ל"בית המשפט" כמשמעותו שם, הוא בית המשפט המחוזי. עמד על מגמה זו, בהקשר של תקיפה עקיפה של הפקעה בהליכי תפיסת חזקה לפי סעיף 8 לפקודת הקרקעות, המלומד א' קמר בספרו דיני הפקעת מקרקעין (תשס"א, מהדורה שישית) עמ' 201-203: "במשפט המנהלי קיימת אבחנה בין תקיפה ישירה של אקט מינהלי לבין תקיפתו באופן עקיף. בתקיפה ישירה מהווה האקט עצמו נשוא הפנייה לבית המשפט, ואילו בתקיפה עקיפה נעשה הדבר אגב דיון בענין אחר, כאשר אקט זה אינו מהווה את נשוא הפנייה לבית המשפט. לעומת זאת, תקיפה עקיפה יכולה להיעשות בפני כל בית משפט שבפניו עולה, כענין מתלווה, תוקפו של אותו אקט. במקרה כזה מוסמך בית המשפט לדון בענין ולהכריע בו, מכוח סמכותו הנגררת לפי סעיף 76 לחוק בתי משפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, והכרעתו בנוגע לתוקפו של האקט תהיה טובה רק לגבי אותו ענין ובין אותם צדדים לדיון." ובהמשך: "הכללים האמורים חלים גם לגבי פעולות הפקעה. באופן זה, ניתן לתקוף את חוקיותה של ההפקעה גם בתקיפה עקיפה. לדוגמה: בהליכים לתפיסת ההחזקה לפי סעיף 8 לפקודת הקרקעות, המתקיימים בפני בית המשפט המחוזי לפי בקשתה של הרשות המפקיעה, יכול המשיב לטעון, כי נפל פגם שורשי באקט ההפקעה, שבעטיו היא בטלה מעיקרה. עם זאת, לפי ההלכה המסורתית, לא ניתן היה לתקוף בהליכים לפי סעיף 8 לפקודה אקט הפקעה שהינו נפסד גרידא, כגון, בטענה שיש לבטל את ההפקעה בשל השתהות בנקיטת ההליכים, אלא נושא זה מצוי היה בסמכותו הייחודית של בית המשפט הגבוה לצדק. ברם, ההלכה המסורתית, בדבר סמכותו הייחודית של בית המשפט הגבוה לצדק, הולכת ומשתנה בימים אלה בתחומים רבים, ובכללם בתחום התכנון והבנייה, ובית המשפט העליון קבע, כי נושאים אלה יידונו על-ידי בית המשפט המחוזי. נראה, כי יש מקום להעביר לבית המשפט המחוזי גם עתירות בעניני הפקעות ...". 9. נכון הוא שעד כה לא הכיר בג"צ בסמכותו המקבילה של בית המשפט האזרחי במקרה בו מבקש אדם לתקוף את עצם חוקיותה של ההפקעה בתקיפה ישירה, והוא אף קרא למחוקק לפתור סוגיה זו "במסגרת "הצינור" המרכזי שהוקם לעניין זה - הוא בית המשפט לעניינים מינהליים" (ראו רע"א 7591/01 פתחי אלג'עברי ואח' נ' שר האוצר ו-2 אח', תק-על 2003(2), 361( אלא שכאמור מקרה זה אינו נופל לטעמי בגדר תקיפה ישירה של עצם חוקיות ההפקעה. 10. יוער בענין זה כי בפסיקת בתי המשפט המחוזיים ניתן אף למצוא מקרים שבהם דן בית המשפט המחוזי, בדרך של המרצת פתיחה, בתובענה בה נתבקש ביטולה של הפקעה לפי פקודת הקרקעות, בין היתר מן הטעם של שיהוי במימוש מטרות ההפקעה (ראו למשל פסק דינו של הש' גורן - ה"פ (ת"א) 1806/96 אפרון נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה שרונים). 11. לעניות דעתי, החלטתי זו עולה בקנה אחד עם המגמה בדבר העברתם של עניינים שונים שנידונו בעבר באופן מסורתי בבג"ץ אל בתי המשפט האזרחיים. הנני סבור כי מן הראוי שבית משפט זה, שהינו בעל הסמכות השיורית, לא ימשוך ידיו מתובענה זו, ובפרט כאשר הוא בית המשפט המוסמך על-פי פקודת הקרקעות לדון בתביעת פיצויים. מעבר לכך, יש ליתן את הדעת גם למחיר שיש לניהול יותר מהליך משפטי אחד בגין פרשה אחת, הן מחיר בזמנן השיפוטי של ערכאות משפט, ולכן בזכות הציבור לגישה לערכאות, והן בזמנם של הצדדים. דברים אלה אמורים ביתר שאת נוכח זאת שתביעה זו הוגשה ביום 21.6.2000, לפני כחמש וחצי שנים. 12. אשר על כן, אני דוחה את הבקשה לדחיה על הסף. הוצאות הבקשה תהיינה חלק מההוצאות שייפסקו בפסק הדין שיינתן. 13. בשולי החלטתי זו אני מוצא לנכון לחזור על המלצתי מיום 7.9.06 כי בנסיבות המיוחדות של התובע, המדינה תעשה מאמץ להגיע להסדר שייתר את הצורך בהכרעה שיפוטית. קרקעותפיצוייםהפקעה