פ ס ק - ד י ן 1. ביום 12.2.04 הגיש המערער לבית משפט קמא תביעת פיצויים בסך של 1,200,000 ש"ח, על-פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965. ביסוד התביעה פסק-דין של בית המשפט העליון, אשר ניתן בשנת 79', היינו, כ-25 שנה קודם להגשת התביעה, שבו נדון ערעור שאותו הגיש המערער על הרשעתו בעבירות משמעת, על-ידי בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין. בבית הדין המשמעתי הארצי הורשע המערער בעבירות של התנהגות שאינה הולמת עורך-דין ואי נאמנות ללקוח. בבית המשפט העליון הוא זוכה מעבירה של אי נאמנות ללקוח. ההרשעה בהתנהגות בלתי הולמת נותרה על כנה, וכן נותר על כנו עונש ההשעיה של 3 חודשים שהושת על המערער בבית הדין הארצי. פסק הדין פורסם בקובץ פדי"ם (פסקי דין משמעתיים), המוצא על ידי לשכת עורכי הדין בישראל. יצוין כי פסק הדין כלל את שמו של המערער, זאת לאחר שבית המשפט העליון החליט, ברוב דעות, כי אין בסיס לאיסור פרסום שמו. קצפו של המערער יצא על אשר נכתב בפתיח לתמצית פסק הדין, כי "בית המשפט העליון...דחה את הערעור בכפוף להרשעה על פי סעיפים 54 ו- 61(1) בלבד, דהיינו אי נאמנות ללקוח, ודחה את הערעור על העונש שעמד על השעיה לשלושה חודשים מחברותו בלשכת עוה"ד". לטענתו של המערער, מנוסח התמצית עולה, כי הורשע באי נאמנות ללקוח, בשעה שלפי האמת הורשע בהתנהגות שאינה הולמת. בשנת 93' הגיש משיב מס' 1 לבית המשפט הגבוה לצדק, במסגרת בג"ץ 6005/93, עתירה לביטולו של נוהל בית המשפט העליון, אשר על-פיו לא היו מפרסמים באותה העת את שמותיהם של עורכי הדין המערערים והמשיבים בערעורי לשכת עורכי הדין, הנדונים בבית המשפט העליון. במסגרת העתירה הסתמכו משיבים מס' 1-3 על ההחלטה שנתן בית המשפט העליון בשנת 79' באשר לפרסום שמו של המערער. בתוך כך אזכרו את מראה המקום של פסק הדין בפד"ים. משיבים מס' 4-5 היו אז היועץ המשפטי לממשלה ומנהלת מחלקת בג"צים בפרקליטות המדינה. היועץ המשפטי לממשלה סבר, כי ראוי להותיר את נוהל אי הפרסום על כנו. בהודעה שהוגשה לבג"ץ מטעמו הסתמכה גם מנהלת מחלקת הבג"צים על ההחלטה שנתנה על ידי בית המשפט העליון בשנת 79' בעניין פרסום שמו של המערער, תוך הפנייה לחוות דעתה של שופטת המיעוט, אשר התנגדה לפרסום שמו של המערער. בהודעה אוזכר מקום פרסומה של ההחלטה בפדי"ם. לטענת המערער בכתב תביעתו, הפניות אלה של המשיבים לפרסום בפדי"ם מהוות אף הן הוצאת לשון הרע. 2. בית-משפט קמא (כב' השופט נ' סולברג) דחה את תביעתו של המערער על הסף הן מחמת התיישנותה והן מחמת העדר עילה. מכאן הערעור שלפנינו, אשר נדון בדרך של סיכומים בכתב. 3. לאחר ששקלנו את טענותיהם של באי-כוח הצדדים הגענו למסקנה, כי דין הערעור להידחות. לצורך ביסוסה של תוצאה זו די באימוץ מסקנותיו של בית משפט קמא בדבר התיישנותה של התביעה, ככל שהיא נסמכת על הפרסום משנת 79', מזה, ובדבר היעדרה של עילת תביעה בכל הקשור לדיונים שהתנהלו בבג"ץ במהלך השנים 94'-95', מזה. אשר לפרסום משנת 79', הרי עילות התביעה של המערער בגין פרסום זה, ככל שהיו כאלה, התיישנו זה מכבר. הדיון שהתקיים בשנים 94'-95' בעתירתו של המשיב מס' 1 לבטל את נוהל הפרסום שנהג באותה העת בבית המשפט העליון, לא עסק כלל ועיקר בתוכנה של הרשעת המערער, ואין בו כדי לחדש בבחינת יש מאיין את מניין תקופת ההתיישנות. אשר לדיונים שהתקיימו בבג"ץ בשנים 94'-95', מקובלת עלינו מסקנתו של בית-משפט קמא, כי הסתמכותם של המשיבים על החלטת בית המשפט העליון באשר לפרסום שמו של המערער, תוך אזכור מראה המקום בפד"ים, אינה מהווה "הוצאת לשון הרע". אף מדובר בפרסומים מוגנים לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, שהרי הדברים נמסרו לבג"ץ על-ידי המשיבים תוך כדי דיון בבית המשפט. 4. כל יתר טענותיו של המערער זכו למענה הולם בפסק דינה של הערכאה הראשונה. יצוין כי פסק-דיננו זה ניתן לאחר שעיינו בכל סיכומי התשובה שהגיש המערער, למרות החריגה מהיקף העמודים שנקבע. 5. הערעור נדחה. המערער ישלם למשיבים מס' 1-3 שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח ומע"מ. אין צו להוצאות לזכות משיבים מס' 4-5 אך ורק משום שהם וויתרו על הוצאות (כאמור בסעיף 17 לסיכומיהם). לשון הרע / הוצאת דיבההתיישנות