ערעור על הכרעת דין - עבירות מס

פסק דין ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום ברמלה (כב' השופטת בוסתן) אשר הרשיע את המערער, לאחר שמיעת ראיות, ב-10 עבירות על סעיף 117(ב)(5) לחוק מע"מ (להלן: "החוק"), ביחד עם סעיף 117(ב2) לחוק וב-3 עבירות על סעיף 117(ב1) לחוק מע"מ וגזר עליו עונש מאסר בן 60 חודש, מתוכם 48 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי שהמערער לא יעבור תוך 36 חודש מיום שחרורו מהכלא עבירה על חוק מע"מ, וכן קנס כספי של 300,000 ₪ או 600 ימי מאסר תמורתו. עם תחילת הדיון, חזר בו המערער מהטענה שיש לבטל את גזר הדין כי בהכרעת הדין בית משפט קמא שכח לציין כי הוא מרשיע אותו, והערעור מופנה כעת כלפי הכרעת הדין וגזר הדין. בכתב האישום המתוקן, אשר בעובדות האישום הראשון והשני בו הורשע המערער בבית משפט קמא לאחר שמיעת ראיות, יוחס למערער (וכן לחברת מ.ח.ת.ש שהיה מנהלה הפעיל, להלן: "החברה") באישום הראשון, כי בתקופה שבין אוקטובר 2001 ודצמבר 2002 וכן בחודש פברואר 2003, הוא ניכה בדיווחיה התקופתיים של החברה למנהל מע"מ מס תשומות, מבלי שהיה לו מסמך כאמור בסעיף 38 לחוק, וזאת במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס ובנסיבות מחמירות הנובעות ממספר העבירות וסכומן 6,740,035 ₪. ובאישום השני כי בדווחים התקופתיים למנהל מע"מ שהגיש המערער יחד עם החברה ע"ש החברה לתקופות ינואר 2003 מרץ 2003 ואפריל 2003 דרש מס תשומות בסך 2,117,662 ₪, מבלי שהיה בידו מסמך כאמור בסעיף 38 לחוק ובכך מסר דו"ח כוזב או דו"חות הכוללים ידיעות כוזבות, מתוך כוונה להתחמק או להשתמט מתשלום מס, וזאת בנסיבות מחמירות - שלוש עבירות. לטענת המערער, בימ"ש קמא שגה כאשר הרשיע אותו בהסתמך על אימרות חוץ שמסר במשטרה כשהראיות שבימ"ש ראה בהן "דבר מה נוסף", כנדרש להרשעה על פיהן - העתקי דו"חות אשר צורפו לתעודת עובד הציבור ת/13 ומסמכים מרשם החברות ת/14 אינן מהוות ראיות קבילות "לאמיתות תוכנה של עובדה כלשהי, שיכולה לספק לאימרת החוץ של המערער תמיכה ראייתית במשקל כלשהו" (ס. 6.2 עמ' 3 להודעת הערעור). עוד טען המערער, כי אימרותיו לא יכולות להוות בסיס לקביעת ממצא עובדתי כלשהו, ובכל מקרה, ספק נעוץ באמיתותן, וכי לא היתה בפני בימ"ש קמא ראיה להוכחת הכוונה המיוחדת הנדרשת להרשעה כיסוד מיסודות העבירות קא עסקינן. אין בערעור על הכרעת הדין המפורטת ומנומקת כדבעי של בית משפט קמא כלום. אימרות המערער הוגשו כדין, ובהימנעו מלהעיד בבית המשפט להגנתו, ולמסור גירסה, עומדת הודאתו בעובדות המסבכות אותו בעבירות שיוחסו לו לחובתו. הכוונה המיוחדת הנדרשת לטענת הסנגוריה להרשעה בעבירות קא עסקינן, מוכחת מאליה מהנסיבות. המערער הודה במענה לכתב האישום כי החברה היתה רשומה כעוסק מורשה לענין החוק והודה במשטרה (הודעת ת/1 ות/2) כי הוא היה הבעלים של החברה, כי לא היו לה בעלים אחרים או נוספים, כי הוא היחיד שהביא את החומר החשבונאי לרו"ח עלום שעליו לא יכול היה להצביע, וכי דו"חות המע"מ שולמו לעיתים על ידו ולעיתים על ידי רו"ח, הכל במזומן, מכסף שהשאיר לרוה"ח המערער. המערער אף הודה כי גם לרואה החשבון נתן רק כסף מזומן וכי קנה את החברה ממישהו שנפטר והיא בבעלותו והוא מנהל אותה משנת 2001. המאשימה הגישה את ת/13 ות/14, מסמכים מהם עולה, בין השאר, כי אכן החברה (ששמה הקודם היה שבא שמירה ושרותים), הועברה ב-2001 למערער, על פי פרטיכל שנתקבל ברשם החברות והוא מאושר על ידי עו"ד אקרם חסונה מרמלה, וכי החברה הגישה דו"חות תקופתיים כמתואר באישום. בטענה כי המסמכים ת/13 ות/14 אינם קבילים כראיה לתוכנם, אין ממש, בהיותם רשומה מוסדית, כפי שהסביר בימ"ש קמא בהכרעת דינו. מכל מקום, משהוגשו, ואף עלו בקנה אחד עם הודאותיו של המערער בעובדות דלעיל, הנטל להזים את תוכנם עבר אל המערער, אשר ניתנה לו הזדמנות נאותה והולמת גם במשטרה וגם בבית המשפט להזימם. במקום זאת, המערער בחר להוביל את השוטרים בחקירה בכחש ועשה כל שביכולתו לשבשה, במשפט בחר לשתוק, נמנע מלהעיד להגנתו, וכן נמנע מהבאת עדים מטעמו כגון עו"ד אקרם חסונה המוזכר לעיל, כגון אותו רו"ח שטען כי החומר החשבונאי ברשותו וכיו"ב, המנעות הפועלת מן הסתם לרעתו. בין כה וכה, בנסיבות שפורטו, ת/13 ות/14 הפכו לראיות כבדות משקל כנגד המערער, קל וחומר שמהוות הן "דבר מה" (ראו בין השאר ע"פ 70059/05 שווארכה נ' מ"י של הרכב אחר בבימ"ש זה). באשר לעונש שנגזר למערער, בהודעת הערעור נטען על ידו באופן סתמי, כי בימ"ש קמא טעה בכך שהטיל עליו "עונש חמור ביותר מבלי שניתן המשקל הנכון לנסיבותיו האישיות של המערער ומבלי שנשמר עיקרון אחידות הענישה", אך בדיון ציין בא כוחו כי אינו מבקש להגיש פסקי דין על רף ענישה (ראה עמ' 4 לישיבת 8.10.07) ולא הבהיר כלל למה התכוון בטענו כי בענין המערער לא נשמר עיקרון "אחידות הענישה". כידוע, ערכאת ערעור לא תתערב בעונש שנגזר בערכאת קמא, אלא אם כן סטה עונש זה באופן מהותי או במידה ניכרת ובלתי סבירה מהמתחם העונשי הראוי לעבירות הנדונות על פי נסיבותיהן. בענייננו, המערער אמנם בן 26 ולא צבר לחובתו הרשעות קודמות, אך בימ"ש קמא לקח בחשבון את נסיבותיו האישיות ואיזן נכונה ביניהן לבין האינטרס הציבורי לפסוק עונש משמעותי על עבירות מס כמו אלה שבפנינו, אשר חומרתן ניכרת על פניהן, בפרט שהמחדל לא הוסר והאחריות על מעשי העבירה לא הופנמה. אין לומר על העונש שהוטל על המערער כי הוא חורג לחומרה במידה המצדיקה התערבותנו. אנו דוחות את הערעור על שני חלקיו. עבירות מסערעורמיסיםהכרעת דין