להלן החלטה בסוגיית בוררות בין עורכי דין: החלטה לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגנית הנשיאה ד"ר ד' פלפל) בהפ"ב 1309/09 ובהפ"ב 1348/09 מיום 4.10.2010, בו נדחתה בקשתו של המבקש לביטול פסק הבוררות שניתן ביום 22.3.2009 על ידי הבוררים רו"ח עופר מנירב ורו"ח אלי גולדשטיין (להלן: הבוררים), בפניהם התנהלה בוררות זבל"א בין הצדדים. רקע עובדתי 1. הצדדים שלפניי היו שותפים במשרד עורכי הדין "שנהב, אלרום, קונפורטי שביט עורכי דין". בשנת 2008 החליטו הצדדים על פירוק השותפות בשל חילוקי דיעות "בדבר המשך עתידה של השותפות" ולכן הם "הגיעו להבנה בדבר ההכרח בפירוק השותפות" [המבוא להסכם הבוררות מיום 31.12.2008 (להלן: הסכם הבוררות)]. באשר לחלק מהנושאים הכרוכים בפירוק השותפות הגיעו הצדדים להבנות, אולם באשר לשני נושאים נותרו חלוקים ולשם כך הסכימו למסור את המחלוקות שהתגלעו ביניהם להכרעה במסגרת בוררות זבל"א, כאשר בהמשך נבחרו רו"ח מנירב ורו"ח גולדשטיין לשמש כבוררים בין הצדדים. 2. להלן תוצגנה המחלוקות שבין הצדדים וכן הגדרתם של הצדדים עצמם את הנושאים שיובאו להכרעת הבוררים, כפי שמצאו ביטויין בסעיף 1 להסכם הבוררות. ראשית, התחשבנות בגין תיקים הנמצאים ב"תהליך עבודה" ערב הפירוק: "מאחר והתיקים המצויים ברשימה נספח א' ("התיקים" או "התיקים בתהליך") הם חלק מ"נכסי השותפות" ומהווים "עבודה בתהליך" או "תיקים בתהליך", בגינם השכר ישולם בעתיד ואילו עד למועד הפירוק השקיעה השותפות את המשאבים שהושקעו עד כה בתיקים אלה, לטענת אבי [המבקש - י.ד.] הוא זכאי לקבל לבעלותו את התיקים שטופלו על ידו מתוך התיקים בתהליך מבלי שיצטרך לשלם כל תשלום לשותפים האחרים או לשותפות, ואילו לטענת חיים, עמוס וירון [המשיבים - י.ד.], אבי לא רשאי לקבל לידיו את התיקים אלא אם ובכפוף לקביעת הסכום של חלקם היחסי בשכר הטרחה וההוצאות בגין "התיקים" הנ"ל והבטחת אופן התשלום, שאם לא כן הם זכאים לחלוקה בעין של התיקים, דרישה זו אינה מקובלת על אבי. הבוררים יתבקשו להכריע בחילוקי הדעות הנ"ל כולל אופן עריכת החישוב והבטחת התשלום...". שנית, זכויותיו העתידיות של המשיב 3: "האם לחיים [המשיב 3 - י.ד.] יש זכויות עתידיות לאור ההסכמים [הסכמי השותפות מיום 7.1.1997 ומיום 1.3.2001 - י.ד.] ואם כן אופן הבטחת התשלום". 3. עוד יצויין כי בהסכם הבוררות נקבע כי הצדדים לא ישמיעו ראיות בעל פה; כי הבוררים יפסקו לפי הדין המהותי וינמקו בתמצית את פסק הבוררות וכי הם יהיו משוחררים מדיני הראיות ומסדרי הדין. באשר לסמכות הבוררים נקבע כי "על הבוררים להכריע במחלוקות שהוגדרו בסעיף 1 לעיל". פסק הבוררות 4. באשר למחלוקת הראשונה שעניינה התחשבנות בגין "תיקים בתהליך", קבעו הבוררים כי יש לערוך התחשבנות בין הצדדים בנוגע לתיקים בתהליך. אציין כי על אף שהדבר אינו עולה מפורשות מפסק הבוררות ומבקשת הביטול, הרי שככל שניתן להבין מהנספחים לבקשה שלפניי, הבוררים קבעו כי יש צורך בהתחשבנות כאמור בשל העובדה כי המבקש קיבל לידיו את ה"תיקים בתהליך". הבוררים דחו את עמדתם של המשיבים לפיה יש לשלם לשותפות בגין התיקים בתהליך סכום שיבטא את סך התקבול בתיק בניכוי ההוצאות הסבירות שיוצאו בפועל בעתיד, שכן אחרת המשיבים היו נהנים גם מרווחים בגין עבודתו של המבקש בעתיד. לעומת זאת, קבעו הבוררים כי יש לזכות את המשיבים בגין חלקם היחסי בהכנסות התיקים שבתהליך, שהועמד על שני שליש כפי שיבואר להלן, "בפרופורציה" להשקעת העבודה בתיקים בתהליך עד ליום 31.12.2008, שהועמד על ידי הבוררים על 45%, "יחסית לסה"כ השקעת העבודה בתיקים בתהליך עד לגמר הטיפול בהם". הבוררים קבעו כי מספר התיקים בעבודה יועמד על 800. כמו כן קבעו הבוררים כי המשיבים יהיו זכאים לסכום מינימום של 44,000 ש"ח בגין כל תיק, כאשר יתרת התשלום שתגיע למשיבים, אם תהיה כזו, תשולם לפי התקבולים שיהיו בפועל. הבוררים הבהירו כי חלקם היחסי של הצדדים בתיקים בעבודה יהיה שליש למבקש, שליש למשיב 1 ושליש למשיב 2. באשר לתגמול למשיב 3 קבעו הבוררים כי תגמול זה לא יחושב בהתייחס לתיקים בתהליך אלא יחושב בנפרד מהטעמים המפורטים בחלק הנוסף של פסק הבוררות העוסק בפתרון המחלוקת השנייה שהגדירו הצדדים. 5. בהתבסס על העקרונות דלעיל נערך החישוב של חלוקת התגמול בגין תיקים בתהליך באופן המפורט בטבלה שלהלן, לפיו התגמול המינימאלי המגיע למשיבים מהמבקש הוא 9,368,000 ש"ח: סך הכל הכנסה צפויה 35,200,000 = 44,000 x 800 סה"כ הכנסה צפויה בגין העבודה שבוצעה עד ליום 31.12.2008 15,840,000 = 45% x 35,200,000 סה"כ הכנסה צפויה בגין העבודה שבוצעה עד ליום 31.12.2008 בניכוי מקדמות ששולמו על חשבון 14,052,000 = 1,788,000- 15,840,000 החלק המגיע למשיבים מתוך ההכנסה הצפויה 9,368,000 = 2/3 x 14,052,000 * הסכומים הנקובים בטבלה הנ"ל הינם בשקלים חדשים. אלא שמסכום זה קבעו הבוררים כי יש להפחית סכום של 450,000 ש"ח מהטעמים המפורטים בפסק הבוררות. לפיכך, נקבע כי הסכום המינימאלי שאותו ישלם המבקש למשיבים בגין התיקים בעבודה הוא 8,918,000 ש"ח. לסיכום, קבעו הבוררים כי המבקש ישלם למשיבים 30% ממחזור הכנסותיו מהתיקים בעבודה (שכר טרחה והוצאות) ולא פחות מסכום המינימום של 8,918,000 ש"ח שישולם ב-60 תשלומים חודשיים. כמו כן נקבע כי "לסכום המינימום תיווסף ריבית שתחושב לפי הצמדה למדד המחירים לצרכן בתוספת ריבית שנתית של 2% וזאת על בסיס המדד הידוע ביום 31.12.2008". עוד קבעו הבוררים כי ההתחשבנות בין הצדדים תעשה על פי ההכנסות בפועל מהתיקים במהלך השנים 2013-2009. 6. באשר למחלוקת השנייה אותה הגדירו הצדדים בנוגע לזכויותיו העתידיות של המשיב 3: מחלוקת זו התעוררה בשל טענת המשיבים כי למשיב 3 יש זכות ל-10% מהתשואה העתידית בגין הפעילות המשפטית של השותפים (להלן: הזכויות העתידיות), המבוססת לטענתם על הסכמי השותפות. ואכן, לאחר עיון בהסכמי השותפות קבעו הבוררים כי למשיב 3 יש זכויות עתידיות כאמור. הבוררים הדגישו כי "גם אם עשה אבי [המבקש - י.ד.] מקח טעות... הרי שהצדדים הם אלו שקבעו את זכויותיו של חיים ואיננו סבורים שאנו צריכים ו/או רשאים להתערב בהחלטתם". יחד עם זאת, סברו הבוררים כי רצוי למנוע חיכוך ממושך שאינו רצוי למי מהצדדים ולכן עדיף לקבוע מהו הסכום החד פעמי המגיע למשיב 3 בגין רווחים עתידיים. 7. הבוררים קבעו כי מנתוני ההכנסות של המשרד עולה כי מחזור ההכנסות המייצג של המשרד הינו 18,000,000 ש"ח כאשר מניתוח הנתונים עולה כי חלקו של המבקש במחזור בסכום זה עומד על כ-60%. משכך קבעו הבוררים כי על המבקש לשלם למשיב 3 סכום של 1,080,000 ש"ח המבוסס על התחשיב הבא: 10% x 60% x 18,000,000 ש"ח. ההליכים לפני בית המשפט המחוזי 8. בטרם דן בית המשפט המחוזי בטענות הצדדים לגופו של עניין הקדים והצביע על פסיקתו של בית משפט זה באשר להכרח לפרש את עילות הביטול המעוגנות בסעיף 24 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות) באופן דווקני כמו גם על מדיניות ההתערבות המצמצמת בפסקי בוררות הנגזרת מאופיו ומהותו של הליך הבוררות כהליך גמיש שההכרעה במסגרתו צריכה להיות מהירה ויעילה. חריגה מסמכות 9. המבקש טען כי הבוררים חרגו מסמכותם ולפיכך חלה עילת הביטול מכוח סעיף 24(3) לחוק הבוררות. המבקש נימק טענתו זו בכך שהבוררים פסקו בנושא ההתחשבנות בגין תיקים בתהליך בהתאם להכנסות ולא בהתאם לרווחים כפי שנתבקשו לעשות הן בהסכם הבוררות והן בכתבי הטענות שהוגשו מטעם הצדדים בבוררות. 10. בהפנותו להחלטתי ברע"א 8747/07 אפלבוים נ' דניאל (לא פורסם, 3.2.2008), סעיף 24, קבע בית המשפט המחוזי כי המסמך המגדיר את סמכות הבוררים הוא הסכם הבוררות ואין לקבל את הטענה כי סמכות הבוררים מוגדרת על ידי כתבי הטענות. בית המשפט המחוזי קבע כי הסכם הבוררות הקנה לבוררים סמכות נרחבת לקבוע מהו אופן עריכת ההתחשבנות הקשורה לתיקים בתהליך ואין בלשון הסכם הבוררות כל עיגון לטענה כי הבוררים הוסמכו לפסוק בהתחשב ב"רווח" בלבד. עוד קבע בית המשפט המחוזי, בהתבסס על החלטתי בעניין אפלבוים ופסיקה נוספת של בית משפט זה, כי כאשר יש ספק פרשני בנוגע להסכם הבוררות יש לפרש את סמכות הבורר על פי ההסכם באופן רחב. בית המשפט המחוזי הדגיש כי כלל זה יפה אף ביתר שאת בנסיבות העניין הן משום שמדובר בבוררות זבל"א והן בשל מומחיותם של הבוררים כרואי חשבון. 11. יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי לא התעלם מהגישה המשפטית הנוספת בנוגע לפסיקת סעד מעבר לנדרש בכתבי הטענות שהוגשו בבוררות, המכירה באפשרות שפסיקה שכזו תעלה כדי חריגה מסמכות [ראו: דעת הרוב של השופטים צ' טל וי' קדמי בע"א 5248/94 מדינת ישראל נ' קיבוץ עין גב, פ"ד נ(1) 284 (1996) (להלן: עניין עין גב) לעומת דעתו החולקת של המשנה לנשיא ש' לוין; אוטולנגי בוררות דין ונוהל ב 1015 (2005) (להלן: אוטולנגי)], אולם בית המשפט המחוזי הדגיש כי גם לפי גישה זו יש לבחון את כתבי הטענות שהוגשו בבוררות על מנת לקבוע האם אכן ניתן סעד מעבר לנדרש (אוטולנגי, בעמ' 1016), וכי כדי שפסיקת סעד מעבר לדרוש תעלה כדי חריגה מסמכות הרי שהסעד שנפסק על ידי הבורר צריך להיחשב כסעד חדש שאינו נובע באופן טבעי מהסכסוך שנמסר להכרעת הבורר (שם). 12. בית המשפט המחוזי ניתח ביסודיות רבה את כתבי הטענות שהוגשו במסגרת הבוררות (ראו: עמ' 12-10 לפסק הדין). בית המשפט המחוזי הטעים כי הגם שהצדדים עשו שימוש בכתבי הטענות במושג "רווח" הרי שהמשיבים התנגדו נחרצות לעמדת המבקש באשר לפרשנותו את רכיב ה"רווח". לפי קביעתו של בית המשפט המחוזי, הלכה למעשה כל צד טען בשאלה האם יש לנכות ולהפחית סכומים כאלה ואחרים מרכיב ההכנסה. על רקע כתבי הטענות שהוגשו בבוררות, קבע בית המשפט המחוזי כי במסגרת הכרעה בשאלת אופן ההתחשבנות היה זה בהחלט בסמכותם של הבוררים להביא בחשבון את העובדה שההוצאות בגין העבודה שנעשתה בתיקים בתהליך עד למועד הפירוק כבר הוצאו על ידי השותפות ולקבוע שההתחשבנות תיערך כך שהמבקש ישלם למשיבים את חלקם היחסי בהכנסות שיתקבלו. ברוח זו הדגיש בית המשפט המחוזי כי לאור הטיעונים המפורטים שהועלו בכתבי הטענות בבוררות בסוגיית אופן עריכת ההתחשבנות והסכומים שיש או אין לנכות מההכנסות בגין התיקים בתהליך, הרי שיש לדחות את טענת המבקש לפיה לא נטען בכתבי הטענות בבוררות דבר לגבי הסעד שנפסק על ידי הבוררים. 13. טענה נוספת שהעלה המבקש הנוגעת לחריגה מסמכות היא כי הבוררים פסקו למשיב 3 10% מההכנסות העתידיות ולא 10% מהרווחים העתידיים, מבלי לנכות את ההוצאות הכרוכות בהפקת הרווח, למרות שהמשיב 3 עצמו טען כי הוא זכאי ל-10% מהרווח ולא מההכנסות. בית המשפט המחוזי קבע כי המשיבים טענו בכתב טענותיהם הראשון בבוררות כי למשיב 3 זכאות ל-10% מההכנסות ובכך דחה טענתו זו של המבקש. מעבר לכך, קבע בית המשפט המחוזי כי הסכם הבוררות נוסח באופן רחב כך שהעניק לבוררים סמכות להכריע בדבר "זכויות עתידיות" של המשיב 3 ולא נקט במושג רווח או הכנסה. 14. כמו כן טען המבקש כי במסגרת כתבי הטענות לא התבקש סעד של פסיקת ריבית ומשכך חרגו הבוררים מסמכותם עת פסקו סעד זה. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו בהפנותו לאוטולנגי המבהירה כי עם חקיקת חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן: חוק פסיקת ריבית והצמדה), המחיל הוראותיו גם על בוררים, הרי שבוררים רשאים לפסוק ריבית גם מבלי שסעד זה נתבקש בדומה לבית המשפט, שכן גם לבורר מסור שיקול דעת רחב בפסיקת ריבית; רק במקרים חריגים לא ישתמש הבורר בשיקול דעתו זה ועל דרך הכלל יפסוק ריבית מירבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל (אוטולנגי, בעמ' 786-785). פגיעה בזכות השמיעה 15. תחילה יצויין כי סבורני שהמבקש כמו גם בית המשפט המחוזי התכוונו בעשותם שימוש בביטוי "זכות השמיעה" למונח המקובל יותר "זכות הטיעון", אולם לשם נוחות הדיון בהמשך החלטה זו תכונה זכות הטיעון "זכות השמיעה". לטענת המבקש נפגעה זכות השמיעה שלו ולכן עומדת לו עילת ביטול מכוח סעיף 24(4) לחוק הבוררות. לטענתו של המבקש: הבוררים פסקו כי יש לשלם חלק מההכנסות ולא מהרווחים על אף שטענה כזו לא נטענה בפניהם; הבוררים פסקו על דרך התחשבנות רביעית, שונה משלוש החלופות שהציעו המשיבים בכתבי טענותיהם על אף שלא ניתנה למבקש כל הזדמנות להתייחס לדרך זו; הבוררים פסקו כי יש לשלם הפרשי הצמדה וריבית בגין הכנסות עתידיות על אף שטענה כזו לא נטענה בפניהם; הבוררים התעלמו מניסיונו של המבקש להסביר להם שברשימת התיקים מצויות גם 135 "הודעות זהירות", דהיינו הודעות של מבוטחים כי ארע להם מקרה ביטוחי וזאת על אף שלא הוגשה כנגדם תביעה כלשהי לבית המשפט ובכך התעלמו הבוררים מהעובדה שלא צפויה הכנסה מהתיקים הנ"ל. 16. באשר לשתי הטענות הראשונות קבע בית המשפט המחוזי כי מכוח קביעותיו העובדתיות בנוגע לעילת הביטול לפי סעיף 24(3) לחוק הבוררות, הרי שעולה כי הצדדים נשמעו במסגרת כתבי טענותיהם בנוגע לאופן עריכת ההתחשבנות, ובכלל זה בנוגע להתייחסותם לרכיב ההכנסות לעומת רכיב הרווח, כמו גם לגבי טענותיהם בקשר לחלופות השונות שהציעו להתחשבנות ביניהם. לכן, קבע בית המשפט המחוזי כי המבקש אינו רשאי לטעון להפרת זכות השמיעה. לגבי פסיקת ריבית והצמדה קבע בית המשפט המחוזי כי ממילא אין עסקינן בסעד אותו חייב בעל דין לבקש בכתבי טענותיו שכן עסקינן בסמכותם הטבועה של הבוררים ומשכך לא ניתן לבסס בגין כך טענה בדבר פגיעה בזכות השמיעה. לעניין טענתו הרביעית של המבקש, קבע בית המשפט המחוזי ממצא עובדתי לפיו טענה זו הועלתה בבוררות והובהרה לבוררים ומשכך לא ניתן לומר כי נפגעה זכות השמיעה של המבקש. בית המשפט המחוזי קבע כי טענתו זו של המבקש נושאת אופי ערעורי שאינו בגדר סמכות הביקורת השיפוטית בהליך לביטול פסק בוררות. הפרת חובת ההנמקה 17. המבקש טען כי הבוררים לא נימקו מדוע המשיב 3 זכאי ל-10% מההכנסות העתידיות שכן מהסכמי השותפות לא עולה הסכמה מפורשת כאמור, ולפיכך עומדת לו עילת ביטול מכוח סעיף 24(6) לחוק הבוררות. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו בהפנותו להחלטתי ברע"א 1714/08 עיזבון המנוח אריה נוי ז"ל נ' חיימוביץ (לא פורסם, 1.5.2008), סעיף 20, שם נקבע כי "אין הכרח כי הבורר יכתוב פסק בוררות ארוך, מפורט ומנומק לעייפה. פעמים רבות ניתן להסתפק בהנמקה קצרה ועניינית שהיא בבחינת 'מיפוי' של השיקולים שהובילו את הבורר להחלטתו". בית המשפט המחוזי קבע כי פסק הבוררות עומד בדרישות אלה שכן מפורטות בו טענות הצדדים, הסוגיות בהן נחלקו והנמקה לפיה הבוררים הגיעו לתוצאה אותה פסקו בהתבסס על הסכמי השותפות וההבנה כי יש למנוע חיכוך ארוך טווח בין בעלי הדין ולכן נדרש לפסוק סכום חד פעמי בנוגע לזכויותיו העתידיות של המשיב 3. התעלמות הבוררים מהדין המהותי 18. המבקש טען כי הבוררים התעלמו מהוראות הדין ומשכך חלה עילת ביטול מכוח סעיף 24(7) לחוק הבוררות. כך, טען המבקש כי סעיף 51(ה) לפקודת השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה-1975 (להלן: פקודת השותפויות) קובע כי בעת פירוק שותפות יש לחלק רווחים ולא הכנסות, וכן כי סעיף 5(א) לחוק פסיקת ריבית והצמדה קובע כי ריבית והצמדה מתווספות "החל מיום היווצרות העילה" ועל כן לא ניתן לחייב בריבית והצמדה על רווחים עתידיים שהינם בבחינת חיוב שעילתו טרם הגיעה. 19. בית המשפט המחוזי דחה טענותיו אלה של המבקש. בית המשפט המחוזי הפנה להחלטתי ברע"א 8042/09 המשביר החדש לצרכן בע"מ נ' קופיץ (לא פורסם, 11.2.2010) וכן לחוות דעתו של המשנה לנשיא א' ריבלין בפסק הדין שניתן ברע"א 10487/07 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' חי (לא פורסם, 5.5.2010), לפיהם יש להבחין בין טעות של הבורר ביישום הדין לבין התעלמותו מהדין. בית המשפט המחוזי קבע כי לכל היותר עסקינן בטעות של הבוררים וזו אינה מצדיקה התערבות בפסק הבוררות שכן בית המשפט בבקשה לביטול פסק בוררות אינו יושב כערכאת ערעור על שיקול דעתו של הבורר . זאת ועוד, בית המשפט המחוזי קבע כי הבוררים אף לא טעו ביישום הדין שכן סעיף 51 לפקודת השותפויות קובע את הכללים לביצוע ההתחשבנות בין השותפים "בכפוף לכל הסכם" ועל כן הסעיף הנ"ל אינו רלבנטי במקרה דנן בו הסכם השותפות מתייחס לתשלומים לפי הכנסות ולא רווחים. מכל הנימוקים הנ"ל דחה בית המשפט המחוזי את בקשת הביטול ואישר את פסק הבוררות. כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי מכוונת הבקשה שלפניי. נימוקי הבקשה 20. לאחר שעיינתי בבקשה שלפניי כמו גם בבקשת הביטול כשלנגד עייני מונח פסק דינו של בית המשפט המחוזי, מצאתי כי נימוקי בקשת הרשות לערער אינם שונים מהנימוקים המפורטים בבקשת הביטול שהוגשה לבית המשפט המחוזי ומטעם זה לא מצאתי מקום לשוב ולפרטם. אציין כי המבקש סבור שנסיבות המקרה מצדיקות מתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מאחר וקיימת אי בהירות באשר להלכה המנחה בסוגיית חריגת בורר מהמתווה שגובש והסעדים שהתבקשו במסגרת כתבי הטענות של הצדדים, ובכך מתעוררת בעניינם שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית. עוד מצאתי לנכון לציין את טענתו של המבקש בדבר עיוות הדין שהסב לו לכאורה פסק הבוררות שכן התוצאה היא שעליו "להביא כסף מביתו על מנת לשלם על 'הזכות' לשרת את שותפיו הקודמים ולטפל בתיקים". דיון והכרעה 21. לאחר שעיינתי בבקשה על כל נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להיזקק לתשובת המשיבים, מהטעמים המפורטים להלן. 22. כידוע, ההלכה לעניין מתן רשות ערעור על פסקי דין של בית המשפט המחוזי בענייני בוררות הינה הלכה מושרשת בפסיקתו של בית משפט. לפי הלכה זו הנוהגת מימים ימימה רשות ערעור כאמור אינה ניתנת אלא במקרים חריגים בלבד המעוררים שאלה עקרונית משפטית או ציבורית, אשר חורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז (6) 605 (2004); רע"א 9119/07 א.ב. גרוסמן בע"מ נ' לבל (לא פורסם, 11.2.2008); רע"א 10123/07 צביק נ' מולד את מולדבסקי (לא פורסם, 25.2.2008); רע"א 10316/07 שבח נ' גרינפלד (לא פורסם, 25.2.2008)]. מבחנים אלו אינם מתקיימים בנסיבות העניין מהטעמים המפורטים להלן. 23. לא בכדי סקרתי את עיקריו הרלבנטיים של פסק הבוררות ועמדתי בהרחבה על הנמקתו היסודית והמפורטת של בית המשפט המחוזי תוך הפניה לאסמכתאות עליהן נשען. פירוט זה בהחלטתי נועד להמחיש כי פסק דינו המלומד של בית המשפט המחוזי מעוגן היטב בהלכה הפסוקה ובספרות המקצועית בתחום דיני הבוררות. בית המשפט המחוזי ביצע מלאכתו נאמנה ולא נפל בקביעותיו ובהנמקתו כל פגם שהוא. בית המשפט המחוזי החיל על נסיבות המקרה דנן את ההלכות והדין המחייב בדיני הבוררות ומשכך אין כל עילה להתערבות בפסק דינו. הפניותיו של בית המשפט המחוזי לאסמכתאות המפורטות לעיל אך מבהירה עד כמה מתמקדות טענותיו של המבקש בדלת אמותיהם של הצדדים, אין הן מעוררות שאלות עקרוניות - משפטיות או ציבוריות - והן מסוג הטענות שהוכרעו בעבר על ידי בית משפט זה. 24. אכן, בשאלה האם "פסיקה מעבר לנדרש" (ultra petitum) עולה כדי חריגה מסמכות הבורר קיימת מחלוקת. כך, מן הצד האחד ניצבת דעת הרוב בפסק הדין בעניין עין גב כמו גם עמדתה של אוטולנגי, לפיה פסיקת הבורר מעבר לנדרש עשויה בנסיבות מסוימות לעלות כדי חריגה מסמכות. אך מן הצד השני, ניצבת עמדתו של המשנה לנשיא לוין בעניין עין גב כמו גם עמדתי בעניין אפלבוים לפיה סמכות הבורר מוגדרת בהסכם הבוררות ולא בכתבי הטענות שהוגשו מטעם הצדדים. לא זאת אף זאת, אלא שבפסק דינו של בית משפט זה, המאוחר לפסק הדין בעניין עין גב, ברע"א 5780/05 נמרוד נ' חריטן (לא פורסם, 7.11.2006) (להלן: עניין חריטן), הביעה השופטת ע' ארבל, על דעת כל חברי המותב אך מבלי להכריע בשאלה, את נטייתה לעבר עמדתו של המשנה לנשיא לוין בעניין עין גב, לפיה פסיקה מעבר לנדרש ביחס לכתבי הטענות אינה עולה כדי חריגה מסמכות הבורר (עניין חריטן, סעיף 9). 25. כך או כך, קיומה של מחלוקת משפטית כאמור אינה מצדיקה מתן רשות ערעור בנסיבות העניין, שכן על פי ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי, לאחר שניתח באופן מקיף, יסודי ומנומק את כתבי הטענות שהוגשו על ידי בעלי הדין בבוררות, נקבע כי הצדדים העלו בכתבי טענותיהם התייחסות בנוגע לעריכת ההתחשבנות בקשר עם רכיב ההכנסות. משכך, גם אם הדבר לא נעשה מפורשות, לא ניתן בנסיבות העניין הקונקרטי לבסס טענה בדבר חריגת הבוררים מהסמכות שהותוותה בכתבי הטענות, אף אם נצעד לאורה של דעת הרוב בעניין עין גב. 26. יצויין כי אף אני סבור שעמדתו של המשנה לנשיא לוין היא העמדה הראויה ואותה יש לאמץ, שכן כפי שהדגשתי בעניין אפלבוים, המסמך המכונן את סמכות הבורר הוא הסכם הבוררות, ומשכך שאלת חריגת הבורר מסמכותו צריכה להיבחן לאור הסכם הבוררות בלבד ולעניין זה לאמור בכתבי הטענות אין השפעה על הגדרת סמכות הבורר . עמדתי זו נתמכת אף בלשונו של חוק הבוררות עצמו. כך, סעיף 24(3) לחוק הבוררות מגדיר את עילת הביטול של חריגה מסמכות בנוסח הבא: "הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות" (ההדגשה אינה במקור - י.ד.). דהיינו, חוק הבוררות עצמו קובע כי חריגה מסמכות תיבחן לאור סמכות הבורר כפי שזו עוגנה בהסכם הבוררות ואין הוא מתייחס כלל לכתבי הטענות של הצדדים. יתר על כן, כפי שהדגיש בית משפט זה לא אחת, את עילות הביטול המעוגנות בסעיף 24 לחוק הבוררות יש לפרש בצמצום ובדווקנות [בהקשר להלכה זו והרציונאלים המונחים בבסיסה ראו למשל: חוות דעתה של השופטת א' חיות ברע"א 2237/03 אפרים שועלי בנין והשקעות בע"מ נ' המועצה המקומית תל-מונד, פ"ד נט(4) 529, 543-542 (2005); הערותיי ברע"א 10001/08 אפרים פלינר ובניו חבר לבנין והשקעות נ' מלאך (לא פורסם, 5.10.2010)]. גם לאור הפרשנות המצמצמת של עילת הביטול המעוגנת בסעיף 24(3) לחוק הבוררות, יש לקבוע לטעמי כי השיקול הרלבנטי היחיד לבחינת חריגת הבורר מסמכותו הוא הגדרת הסמכות בהסכם הבוררות ותו לאו. 27. כמו כן יצויין כי מקובלת עליי הנמקתו של בית המשפט המחוזי בסוגיית החריגה מהסמכות גם בקשר לפסיקת 10% מההכנסות העתידיות למשיב 3 והן בקשר לפסיקת הריבית וההצמדה בגין הסכום המינימאלי הכרוך בהתחשבנות בגין תיקים בתהליך. הנמקתו של בית המשפט המחוזי בשאלת זכאותו של המשיב 3 לזכויות עתידיות מבוססת כאמור על הסכם הבוררות שנוסח בצורה רחבה למדיי ודי בכך על מנת לדחות את טענותיו של המבקש בהקשר זה. הנמקתו של בית המשפט המחוזי בהקשר לסמכותם של הבוררים לפסוק ריבית גם מבלי שהתבקשו לעשות כן מבוססת על סמכותם של הבוררים לעשות כן המעוגנת בחוק פסיקת ריבית והצמדה [ראו והשוו: רע"א 4230/90 כדורי נ' נעים, פ"ד מה(5) 715, 719 (1991)], תחום בו שיקול דעתו של הבורר , כמו של בית המשפט, רחב דיו הן באשר להיקף הריבית והן לגבי מועד תחילתה וסיומה [ראו והשוו: ע"א 525/81 גזית ושחם חברה לבעניין בע"מ נ' עו"ד רוזן, פ"ד לו(2) 337, 344-343 (1982)]. 28. באשר לפגיעה בזכות השמיעה, מקובלת עליי הנמקתו של בית המשפט המחוזי כפי שפורטה לעיל. אוסיף כי לאחר שנקבע ממצא עובדתי על ידי בית המשפט המחוזי לפיו הסוגיות השונות לגביהן טוען המבקש הועלו בכתבי הטענות בפני הבוררים כי אז לא יכול להיות למבקש כל פתחון פה לפגיעה בזכות השמיעה. יתר על כן, בהסכם הבוררות עצמו נקבע על ידי הצדדים כי מלבד כתבי הטענות שיוגשו לבוררים לא יהיו רשאים בעלי הדין להביא ראיות בעל פה וגם מטעם זה יש לדחות את הטענה בדבר פגיעה בזכות השמיעה. באשר לטענתו של המבקש, לפיה נפגעה זכות השמיעה שלו כיוון שהבוררים נקטו בדרך התחשבנות שלא בא זכרה בכתבי הטענות, הרי שטענה זו הועלתה על ידי המבקש אף לפני בית המשפט המחוזי וזה דחה אותה על בסיס עובדתי. משכך, איני סבור כי ראוי שערכאת הערעור תיזקק לטענה כגון דא לאור הכלל לפיו אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית. זאת ועוד, מקובלת עליי הנמקתו של בית המשפט המחוזי אף לעניין 135 התיקים שהם בבחינת "הודעות זהירות", שכן בהקשר זה טענתו האמיתית של המבקש אינה מתייחסת לפגיעה בזכות השמיעה כי אם לטעות שנפלה בשיקול דעתם של הבוררים, ובכגון דא אין בית המשפט רשאי להחליף את שיקול דעתו של הבורר אף אם טעה הבורר [ראו למשל: רע"א 113/87 חברת נתיבי איילון בע"מ נ' שטאנג, פ"ד מה(5) 511, 519-516 (1991)]. 29. באשר לטענתו של המבקש לעניין היעדר הנמקה לקביעת חיובו בזכויותיו העתידיות של המשיב 3, כמו בית המשפט המחוזי אף אני מצאתי כי אין כל בסיס של ממש לטענה. בסוגיה זו נימקו הבוררים את פסקם היטב והבהירו את המקור הנורמטיבי לקביעתם זו - הסכמי השותפות. לכל הפחות די בכך כדי לענות על דרישת ההנמקה התמציתית עליה הסכימו הצדדים עצמם בהסכם הבוררות. ככל שהמבקש משיג על משמעותם הנורמטיבית של הסכמי השותפות כי אז עסקינן בטענה בעלת אופי ערעורי שאין בית המשפט יכול לשעות לה מן הטעמים שאוזכרו לעיל. 30. באשר לטענת המבקש בנוגע להתעלמות הבוררים מהדין המהותי, מקובלת עליי אף לעניין זה הנמקתו של בית המשפט המחוזי אשר הדגיש היטב את ההבחנה המושרשת בין טעות ביישום הדין לבין התעלמות מהדין. כמו כן, ובבחינת למעלה מן הצורך, אף אני סבור כי לא נפלה טעות בפסק הבוררות, שכן הסכום שבגינו חוייב המבקש בתשלום ריבית והצמדה בנוגע לתיקים בתהליך הוא סכום שנקבע בהתבסס על משאבי השותפות שהושקעו בתיקים הללו עד למועד הפירוק, ולכן אין מדובר בעילת זכאות עתידית שטרם התגבשה. לעניין הטענה כי הבוררים התעלמו מסעיף 51(ה) לפקודת השותפויות, הרי שנקבע ממצא עובדתי על ידי בית המשפט המחוזי לפיו הצדדים התנו על סעיף זה במסגרת הסכם השותפות וקבעו מנגנון תשלומים ביחס לרכיב ההכנסות. 31. לבסוף, אין בידי לקבל את טענת המבקש כי פסיקת הבוררים גרמה לו לעיוות דין, שכן פסק הבוררות ניתן בהתבסס על הסכם הבוררות והסכמי השותפות ולאחר שהבוררים התעמקו רבות בנתונים שהועברו לידיהם גם על ידי המבקש עצמו. הסכומים אותם פסקו הבוררים מבוססים היטב בתחשיבים המפורטים לעיל ואין מדובר בחיוב שרירותי. 32. אשר על כן, דין הבקשה להידחות. משלא התבקשה תגובת המשיבים איני עושה צו להוצאות. עורך דיןיישוב סכסוכיםבוררות