אחת מתכליותיה המרכזיות של אמנת ניו יורק בדבר הכרתם ואכיפתם של פסקי בוררות חוץ, 1958 הינה אכיפה יעילה של הסכמי בוררות בינלאומיים, באמצעות קביעת סטנדרטים אחידים על פיהם ייאכפו הסכמים אלו. ישנה חשיבות רבה במתן פרשנות אחידה לאמנה. החשש שהובע בהקשר זה הוא, כי בתי המשפט של המדינות שהצטרפו לאמנה יירתעו משליחתם של נתבעים מקומיים להתדיין במסגרת הליך בוררות במדינה זרה, ומשום כך ייטו להימנע מכיבוד הסכמי בוררות בינלאומיים. מצב דברים זה עלול להוביל לפגיעה ממשית בוודאות, שהינה מרכיב הכרחי במערכת העסקית הבינלאומית. כן עלול הוא לתמרץ צדדים לפנות לערכאות שיפוטיות במדינתם, על מנת להביא לכך שהמחלוקת תתברר בפורום המועדף עליהם. "מירוץ" זה עלול להוליד החלטות סותרות של בתי משפט במדינות שונות, ובכך להעמיק את חוסר הוודאות וליצור מצב בלתי ראוי. הטעמים האמורים הובילו את בית המשפט העליון של ארה"ב להבחין בין הסכמי בוררות בינלאומיים, למצער כאלה העוסקים בתחומים מסחריים, לבין הסכמי בוררות הנעדרים נופך בינלאומי. נקבע, כי ישנם מצבים בהם ראוי לכבד הסכמי בוררות בינלאומיים, אף במקרים בהם לא היה מקום לכבד הסכמי בוררות זהים במישור הפנים מדינתי. יישוב סכסוכיםאמנה בינלאומיתבוררות