מהו עיכבון ? מהי זכות העיכבון ? עיכבון הוא זכות על פי דין לעכב מיטלטלין כערובה לחיוב עד שיסולק החוב, כהגדרתו בסעיף 11(א) לחוק המיטלטלין, תשל"א-1971. מקום בו נותני שירותים וספקים עלולים להימנע מעשיית עסקאות בלא שיובטחו זכויותיהם מול החייב, מייעל הסדר העיכבון את הליך כריתתה של העסקה ומפחית את ההוצאות הכרוכות בה. במקרים רבים, גודל העסקה אינו מצדיק את הליכי רישום השעבוד. בכך עשוי העיכבון לענות על צרכי המסחר ולקדמם - שעה שהנכס, בעודו בידי החייב, משמש כמשכון מן הדין. רציונאל נוסף המובא לקיומה של זכות העיכבון הוא, שאלמלא זכות זו לא יסכימו נותני שירותים שונים לתת שירותיהם (כגון לבצע תיקונים בנכס, לשמור עליו, לבצע פעולות שליחות בקשר אליו וכיו"ב), בלא שיידעו כי מובטחים הם שיקבלו את המגיע להם. אמנם תמיד עומדת האופציה בפני כל נושה פוטנציאלי החרד לכספו, למשכן את הנכס לטובתו או להבטיח עצמו בדרכים אחרות (כגון ערבויות), אך ההנחה היא שבמהלך חיי המסחר הרגילים, ובמיוחד בעסקאות קטנות ושוטפות של תיקונים, שמירה וכדומה, לא תמיד מעשי הוא למשכן את הנכס על פי הוראות חוק המשכון ובוודאי שאין זה מעשי נוכח השווי המזערי של עסקת השירות מול עלויות עיסקת המשכון. זכות עיכבון מתהווה על רקע מערכת חיובים הדדיים, ועשויה להיווצר גם מכוח התקשרות חוזית, "על פי הסכם" - כלשון סעיף 11(ה) לחוק המיטלטלין. מערכות דינים שונות מגדירות את הזכות לעיכבון: ראשית, כאמור, סעיף 11 לחוק המיטלטלין, המתווה את כללי הפעלת הזכות. שנית, סעיפים 1 ו- 20(ב) לפקודת פשיטת הרגל אשר הוחלו על חברות מכוח סעיף 353 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983, והמעניקים לבעל עיכבון מעמד של נושה מובטח בהליכי פשיטת רגל. "נושה מובטח" מוגדר בסעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל כ"מי שבידו שעבוד או עיכבון על נכסי החייב או על חלק מהם, בחזקת ערובה לחוב המגיע לו מהחייב". סעיף 20(ב) לפקודה קובע כי צו כינוס אינו גורע "מכוחו של נושה מובטח לממש את ערובתו או לעשות בה בדרך אחרת". שלישית, הוראות חוק המהוות מקור סטטוטורי אשר מצמיח את הזכות לעיכבון במצבים מסוימים, ובכללן סעיף 31 לחוק המכר, תשכ"ח - 1968; סעיף 5 לחוק חוזה קבלנות; סעיף 12 לחוק השליחות, תשכ"ה - 1965; סעיף 8(ג) לחוק הנאמנות, תשל"ט - 1979; סעיף 19 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970; סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א - 1961, סעיף 9 לחוק השומרים, תשכ"ז - 1967; וסעיף 33 לחוק רשות שדות התעופה, תשל"ז - 1977. בית המשפט פסק כי לזכות עיכבון שני פנים, הפן הדיוני (פרוצדורלי) והפן הבטוחתי במישור הדיוני, העיכבון מקנה לנושה את הזכות להותיר ברשותו כסעד עצמי (SELF HELP) נכס שמסר לו החייב, כדי לקדם את פרעון החוב המגיע לו, וזאת בעודו מוגן מפני תביעות החייב או צד שלישי בגין אחריות נזיקית בעוולת עיכוב נכס שלא כדין. העיכבון מכוח הפן הדיוני אינו משפיע על זכותו המהותית של הנושה בנכס, אלא רק מקל עליו להשיג את פרעון חובו. ההיתר, הניתן במשורה, לעשיית דין עצמי בצורה מסוימת, מהוה חריג לכלל המחייב פניה לערכאות. עוד נפסק כי לפן הקנייני של העיכבון השלכות החורגות ממישור היחסים שבין הנושה לחייב, שכן משליך הוא על יכולת הנשיה של צדדים שלישיים - רוכשי זכויות בנכס המעוכב או נושים אחרים של החייב - שהיקף הנכסים העומד לרשותם קטן. בכך נפגע עקרון השוויון, באשר הזכות לעיכבון מעלה את הנושה הטוען לה לדרגת נושה מובטח. נוכח זאת, ניתן להבין את התנאי המרכזי שהזכות לעיכבון כרוכה בו - הדרישה לפומביות, דהיינו, גילוי "חיצוני" של המעכב על-ידי החזקה בנכס. בעל זכות העיכבון מחזיק בנכס, על פי ההנחה, ובמובן זה זוכה זכותו לפומביות. אולם פומביות כשלעצמה ולבדה אינה משמשת עילה מספקת להכרה בקנייניות, אלא היא רק מאפשרת הכרה כזו, אם שיקולים ערכיים - חברתיים-כלכליים מצדיקים זאת. בית המשפט פסק כי יש להבחין בין "עיכבון כללי", שאינו טומן בחובו קשר מיוחד בין החייב לנכס, לבין "עיכבון מיוחד", אשר "קיים גם קיים במקרה של עיכבון על ידי קבלן. זאת, בשל החיוב המיוחד פרי דיני עשיית עושר אשר נוצר עקב השבחת הנכס בידי אותו קבלן. קשר זה לא נוצר במצבים אחרים, בהם החזקת הנושה בנכס אינה כרוכה בהשבחתו, ואין ביניהם קשר מיוחד החורג מהקשר בין כל נושה רגיל לנכס פלוני בחברה. ללא העיכבון, נותני השירותים והספקים אשר, כאמור, אין בידם להתאים את שיעור הריבית ללקוח, עלולים לגלגל את הסיכון שהם נוטלים, בהיותם נושים לא מובטחים, על כלל הצרכנים. זכות עיכבון