אימוץ פתוח

תפיסת הפסיקה הישראלית את נושא האימוץ הפתוח התאפיינה בעבר בחוסר אהדה מובהק לאימוץ מסוג זה וראייתו כחריג בשיטת המשפט הישראלית וכפתרון של "הרע במיעוטו" השמור לאותם מקרים בהם אין ברירה אחרת מכורח הנסיבות. הכלל הוא, שיש לנתק בעת האימוץ את המאומץ ממשפחתו הטבעית, חריגים לכלל זה ייתכנו רק בנסיבות יוצאות דופן, הבסיס לכלל הוא ההנחה, שיש הסכמה בין המומחים שלפיה מתחייב הדבר מטובת הילד, והוא חל ביתר שאת כשאין בנמצא משפחה המוכנה לאימוץ פתוח, וכל הרעיון הוא ערטילאי בלבד. בספרות המלומדים, לעומת זאת, ניתן למצוא שינוי בתפיסת האימוץ הפתוח תוך שימת דגש על יתרונותיו היחסיים בתוך סיטואציה אשר בכל מקרה היא בעייתית ביותר. רמז מסוים לשינוי בגישת הפסיקה ניתן למצוא בפסק דין שבהם צוין כי מוסד האימוץ ה"פתוח" לא קיבל עד כה תשומת לב ראויה ולא מוצו האפשרויות הרבות הגלומות בו. המנגנון אמון על טיפול באימוץ "סגור" ואינו מורגל בטיפול באימוץ "פתוח". ההסתייגות מן האימוץ ה"פתוח" הותירה אותו כבן חורג. הגישה המסתמנת אצל הגופים המטפלים ובעקבותיהם בפסיקת בתי המשפט היא ליישם את מודל האימוץ ה"סגור". אימוץ