הלכה פסוקה היא שאין די בקדימות כרונולוגית כדי לשלול את סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה להיזקק לתובענות למזונות ולרכוש של אשה, שהוגשו בפניו אחרי הגשת תביעת גירושין "כרוכה" לבית דין רבני ע"י הבעל. על מנת לשלול את סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה מלדון בתובענות כאמור, על המבקש לשלול את הסמכות, לשכנע את ביהמ"ש בדבר קיומם של 3 תנאים מצטברים: תביעת הגירושין 'המקדימה' כנה היא. כריכת המזונות והרכוש באותה תביעת גירושין 'מקדימה' נעשתה כדין. כריכת המזונות והרכוש באותו תביעת גירושין 'מקדימה' כנה היא. להלן החלטה בסוגיית כריכת מזונות: החלטה מהות הבקשה 1. בפני 'בקשה בכתב לדחייה על הסף' של שתי תובענות, אותן הגישה המשיבה כנגד המבקש, לבית משפט זה, האחת תובענה למזונות (תמ"ש 53390/99 ) והשנייה תובענה בענייני רכוש (תמ"ש 53392/99) - והטעם, כריכת עניינים אלה כדין ובכנות בתביעת גירושין כנה אשר הוגשה לביה"ד הרבני קודם הגשתן של שתי תביעות אלה. 2. א. אשר למהות הבקשה שבפני מן הראוי להבהיר, את אשר ברור וידוע זה מכבר, כי אין עסקינן "בדחיה על הסף" מפאת חוסר סמכות על פי תקנה 101 (א) (2) לתקנות, שכן לבית המשפט לענייני משפחה יש ויש סמכות ענינית לדון בתביעת מזונות של אשה נגד בעלה על פי ס' 51 (א)(5) + 51(ג) לחוק ביהמ"ש [נוסח משולב], תשמ"ד- 1984 וס' 2(א) + ס' 1(3) לחוק ביהמ"ש לעניני משפחה, התשנ"ה - 1995. ב. מהות הבקשה שבפני, כמהותן של בקשות רבות זהות, המוגשות בתיקים אחרים, ענינה - העברת הדיון בשאלת מזונות האשה לביה"ד הרבני מפאת חוסר סמכות הנובעת מכלל הכיבוד הדדי בין ערכאות שיפוט בעלות סמכות שיפוט מקבילה לפיו, לא תדרש ערכאה שיפוטית אחת לענין שנתון לסמכותה הענינית, כל עוד נדרשת לפניה, לאותו ענין, ערכאה שיפוטית אחרת בעלת סמכות שיפוט ענינית מקבילה לה. כלל זה מוצא את ביטויו כיום, בכל הנוגע ליחס שבין ביהמ"ש לעניני משפחה וביה"ד הרבני, בס' 25 לחוק ביהמ"ש לעניני משפחה, התשנ"ה - 1995. (ר' לענין זה מאמרו של פרופסור מ. שאווה, "על כרוך ועל כנות - הייפסק מירוץ הסמכויות בעניני מזונות בין בית המשפט המחוזי לבין בית הדין הרבני, עיומ"ש (ב) 1972, 719, וכן דברי סגן הנשיא כבוד השופט פורת בעע"מ 81/97, פרידמן נ' פרידמן (לא פורסם) הקובע כי לא מדובר בחוסר סמכות ענינית אלא מדובר בסמכות מקבילה כאשר רק החלופה היא לביה"ד הרבני, בעוד שהאופציה היא לביהמ"ש הכללי, קרי: ביהמ"ש לעניני משפחה"). 3. מן הראוי אם כן שבבקשות כגון דא עסקינן יקפידו בעלי הדין ובאי כוחם על ניסוח מהות הבקשה והעתירה המתבקשת בה. העובדות הצריכות לענין: 4. א. המבקש והמשיבה בני זוג יהודים ישראליים. נישאו זל"ז בחו"ק וכדמו"י ביום 18.10.87. ב. מנישואין אלה נולדו לבני הזוג 5 ילדים כולם קטינים. 5. תביעת הגירושין הוגשה ע"י המבקש ביום 8.6.99. תביעת המזונות הוגשה ע"י המשיבה ביום 1.7.99 והתביעה בענייני רכוש הוגשה ביום 4.8.99. דיון - כללי 6. אין חולקין על כך שתביעת הגירושין שהוגשה ע"י המבקש, על כריכת המזונות והרכוש שבה, הוגשה לביה"ד, כרונולוגית, לפני שהמשיבה הגישה את תביעתה למזונות לביהמ"ש לעניני משפחה. 7. הלכה פסוקה היא שאין די בקדימות כרונולוגית כדי לשלול את סמכותו של ביהמ"ש להיזקק לתובענות למזונות ולרכוש של אשה, שהוגשו בפניו אחרי הגשת תביעת גירושין 'כרוכה' לביה"ד ע"י הבעל. 8. על מנת לשלול את סמכותו של ביהמ"ש מלדון בתובענות כאמור, על המבקש לשלול את הסמכות, לשכנע את ביהמ"ש בדבר קיומם של שלשה תנאים מצטברים: א. תביעת הגירושין 'המקדימה' כנה היא. ב. כריכת המזונות והרכוש באותה תביעת גירושין 'מקדימה' נעשתה כדין. ג. כריכת המזונות והרכוש באותו תביעת גירושין 'מקדימה' כנה היא. (לענין נטל ההוכחה/השכנוע, ר' ע"א 118/80 גבעולי נ' גבעולי, ל"ד (4), 155; בג"צ 552/83, שליו נ' ביה"ד הרבני, ל"ח (2), 67; ע"א 863/80, ברוורמן נ' ברוורמן, ל"ה (3), 729). 9. אין בדעתי להיכנס במסגרת החלטה זו לניתוח מעמיק ויסודי בדבר מהות כל אותם תנאים מצטברים שעל המבקש לשלול את הסמכות, לשכנענו בקיומם, שהרי ההלכות לגביהן זרועות עמוק בתלמים אותם חרשו שופטי ביהמ"ש העליון בפסיקה ענינה רבת שנים. רואה אני את עצמי כמי שעושה מלאכתו נאמנה, אם אתמקד אך ורק באותן עובדות ו/או פעילות שנעשו, ואשר עלו ונצטיירו בפני, ושהן רבלנטיות ביחס להלכה המשפטית בסוגיה, בנוגע ל'כנות התביעה' ו'כנות הכריכה'. לתביעת המזונות 10. א. בהחלטה קודמת שלי בבש"א 6991/98 (תמ"ש 53162/98), גרוס נ' גרוס (טרם פורסם) הבעתי את דעתי באשר לדרישת כנות התביעה בכללי 'מירוץ הסמכויות'. נאמן לגישתי זו דומה, שהתשובה לשאלה אם כן המבקש בתביעתו/שאיפתו לגירושין חיובית היא! ב. לעניות דעתי גם ב"כ המשיבה מסכימות עם קביעה זו. הן לא טרחו להגיש תצהיר תשובה לבקשה ואף לא חקרו את המבקש כלל בנוגע לרכיב זה של כללי ה'כריכה והכנות'. זאת ועוד, בכתב התביעה למזונות אותו הגישה המשיבה ימים ספורים לאחר הגשת תביעת הגירושין, מאשרת היא בס' 2 כי חיי הנישואין שלה עם המבקש עלו על שרטון וכי הם לא מתגוררים יותר תחת אותה קורת גגת. 11. אשר לכריכת מזונות המשיבה בתביעת הגירושין , סוגיה אליה התייחסתי בהרחבה בהחלטתי בבש"א 6932/98 תמ"ש 56132/98, בן טובים נ' בן טובים, (לא פורסם) יש בדעתי לומר את הדברים הבאים: לתקנות הדיון בבתי הדין תוקף מחייב בהיותן חלק מהמשפט העברי הדתי שבתי הדין נוהגים על פיו. (בג"צ 150/59, ועד עדת הספרדים - בי"ד רבני אזורי י-מ, ט"ו 106, 113-4). לעניות דעתי, יש לראות בתביעת מזונות שנכרכה בתביעת גירושין בגדר תביעת מזונות. המאפיין אותה הוא שהבעל פונה לבית הדין ומבקש ממנו לדון בסוגית מזונותיה של האשה. הוא בגדר תובע המבקש לחייב את עצמו. מכוח תקנה ל"ג (1) ותקנה רי"א לתקנות הדיון בבתי הדין, התקינה הנהלת בתי הדין הרבניים הרצאת פרטים בתביעת מזונות. הרצאת פרטים זו יש לצרפה לתביעת המזונות בבית הדין הרבני. בסעיף 8 להרצאת הפרטים על הבעל להצהיר כמה שילם למזונות האשה לפני הגשת התביעה. בסעיף 10 להרצאת הפרטים על הבעל להצהיר על הכנסותיו בשלשת החודשים שקדמו לתביעה. בסעיף 12-14 עליו להצהיר על רכושו. בסעיף 15 על הבעל להצהיר על סכום המזונות הדרושים לתובעת ומודגש כי "סעיף זה ימולא על ידי הנתבע לפי מיטב ידיעתו, 'אף אם הוא מכחיש את חיובו'. הרצאת הפרטים צריכה להיות מאומתת בפני דיין או עורך דין או טוען רבני. תקנות אלה, טכניות אמנם ובאות להסדיר פרוצדורלית את הדיון בתביעת המזונות המוגשות לבית הדין הרבני ואי מילוי הוראה או נתון כלשהו יש בה כדי לגרור סנקציה במישור הדיוני בבית הדין ואולם יש בתקנות חדשות אלה כדי להשפיע על ההלכות שנקבעו בשאלת כנות הכריכה. הכיצד? הקפדה של הבעל על התקנות מציגה בפני בית הדין את כל הנתונים הרלבנטיים לשאלת המזונות ומאפשרת לו להגיע להכרעה מהירה, יעילה וצודקת בסוגיה זו. הנתונים אמורים לספק את התשתית העובדתית הראויה שתאפשר פסיקת מזונות או דחיית התביעה. הדרישה לנקוב סכום מזונות ששולם לאחרונה וסכום מזונות דרוש, גם אם אין בכך הודאה בעצם החיוב, חיונית היא ומן הראוי שהבעל יעמוד בה. העובדה שהתקנות חייבו הגשת הרצאת פרטים מלמדת כי לבית הדין דרושים נתונים אלה במלואם ואל לו לבעל להתחמק מהצגתם כל זאת להבדיל מנכונותם של הנתונים. אם נכונים הנתונים אם לאו זהו ענין לבית הדין לבחון מכוח סמכותו שלו שהוקנתה לו בכריכת שאלת המזונות לתביעת הגירושין. כריכת מזונות ראויה אם כן היא זו המספקת תשתית עובדתית המאפשרת פסיקת מזונות או דחייתה. על כן עומד אליאב שוחטמן עוד טרם השינוי שהוכנס בתקנות הדיון בבתי הדין כשהוא מדבר על משפטים בעניני מזונות: "במשפטים בעניני מזונות חיוני הוא לצורך קביעת החיוב במזונות ושיעור דמי המזונות - שביה"ד ידע את כל פרטי מצבם הכלכלי של בעה"ד, החלטה עקרונית בדבר חיובם של בעלי הדין בתביעות בעניני מזונות, במילוי טופס הרצאת פרטים ובו דיווח מפורט בדבר הכנסותיהם ורכושם, וכן מידע נוסף הדרוש לצורך מתן פסק דין צודק בנסיבות הענין, התקבלה לאחרונה ע"י מועצת הרבנות הראשית ובית הדין הגדול לערעורין בירושלים, ומעתה שורר איפוא בבתי הדין הרבניים נוהל דומה לזה שבבתי משפט בסוגיה זו". (סדר הדין, ספריית המשפט העברי, 142). ר' לענין זה גם עע"מ 15/98, וקנין נ' וקנין (לא פורסם) ובר"ע 21/96, זידנברג נ' זידנברג (לא פורסם) בהם עומד סגן הנשיא כב' הש' פורת על אי קיומה של "כריכה" בכריכה סתמית של סוגית "המזונות". בענין וקנין הנ"ל קובע השופט פורת לאחר שעיין בסעיף הרלבנטי שעסק בכריכה: "אני סבור שזו כריכה סתמית, אין בה שום תשתית שתאפשר פסיקת מזונות או דחיית תביעה למזונות, לא סופקו שום נתונים שעל פיהם ניתן יהיה לפסוק מזונות... וגו'". 12. במקרה עסקינן כריכת מזונות האשה ע"י המבקש נעשתה בצורה סתמית. כל שביקש המבקש הוא לפטור אותו ממזונות המשיבה משום שמקבלת היא גימלת נכות כללית מהמל"ל. (ס' 10 לכה"ת). המבקש לא טען לפטור מחמת טעמים שבהתנהגותה של המשיבה. משום כך יש חשיבות עוד יותר גדולה לחובת הגילוי של כל הנתונים הרלבנטיים בדבר הכנסותיו ויכולתו לספק למשיבה מזונות מעבר לגימלת הנכות, בפרט לאור העובדה שהיא מתגוררת בשכירות בדירה אותה שכר לה המבקש עצמו שנשא בתשלום השכירות. ולאור קיומם של מאות אלפי שקלים בחשבונות שעל שם המבקש או שנתונים לשליטתו. נתון זה חייב היה להופיע בכתב התביעה בהיותו רלבנטי מאד לפסיקת המזונות. 13. התוצאה המתחייבת על פי הכללים המנחים הנ"ל היא כי לא נשללה סמכותו של בימ"ש זה להיזקק לתביעת המזונות של המשיבה באשר ה'כריכה' הנטענת אינה עומדת בכנותה. לענייני הרכוש 14. א. בס' 10 לכה"ת קובע המבקש - "לתובע ולנתבעת, רכוש משותף, הכולל דירה המשמשת למגורי המשפחה, הנמצאת בראשון לציון, ואשר הינו בבעלותם של התובע והנתבעת כאשר על דירה זו רשומה משכנתא לטובת בנק לאומי למשכנתאות בע"מ." ובס' 13(ד), ס' העתירות: "לפסוק על פי הדין בכל הנוגע לזכויותיהם של הצדדים ברכוש ובאופן חלוקתו". ב. על פי כתב התביעה הרכוש היחידי אותו כרך המבקש בתביעת הגירושין וביקש את הכרעת בית הדין לגביו הינו דירת המגורים. זאת ותו לא. כל רכוש אחר לא הוזכר בכה"ת וביה"ד לא נדרש לפסוק לגביו ואין בס"ק ה' לס' 13, ס' העתירות, לפיו נדרש ביה"ד "לפסוק בכל השאלות הכרוכות בגירושי הצדדים" כדי לשנות זאת שכן הדרישה היא לכריכה מפורשת של עניני הרכוש לרבות פירוט מהם ענייני הרכוש שהכרעה לגביהם מתבקשת מביה"ד. ג. התוצאה היא שאין בפנינו כריכה של אותם ענייני רכוש שלא בא זכרם בכתב התביעה לגירושין ולכך רשאית וזכאית המשיבה לעתור להכרעה לגביהם לביהמ"ש לענייני משפחה וזאת מבלי להכנס כלל לשאלת 'כנות הכריכה'. ד. זאת ועוד בכל הנוגע לדירת המגורים, שאותה כן כרך המבקש בתביעת הגירושין מסכים הוא לפירוק השיתוף בה ללא כל קשר לסוגית הגירושין ור' לענין ס' 9 לכתב הגנתו לתביעת המזונות של המשיבה וכן ס' 28 לכתב הגנתו לתביעה בענייני רכוש שהגישה המשיבה, שם הסכמתו לפירוק השיתוף אינה לחלופין כפי שהיתה בס' 9 לכתב הגנתו בתביעת המזונות. התוצאה מהסכמתו זו של המבקש היא, כי גם אותו ענין רכושי ספציפי שכן נכרך בתביעת הגירושין, דירת המגורים, גם אם נכרך הוא בכנות, אין כל טעם בכריכתו שהרי ניתנה הסכמה של שני הצדדים, גם של המבקש/ הכורך לפירוק השיתוף בו. מאחר ויתר ענייני הרכוש שנתבעו בתביעה לענייני רכוש שבפני לא נכרכו בתביעת הגירושין, ממילא אין כל מקום לקבוע כי בימ"ש זה אינו מוסמך לדון בעניני רכוש אלה ודין הבקשה ברכיב זה להדחות. 15. א. לא אעשה מלאכתי שלמה אם לא אתייחס לעובדה כי ביה"ד הרבני קבע בפסק דינו מיום 10.1.00 כי הסמכות לדון בענייני הרכוש והמזונות מסורה לו. ב. בשורה ארוכה של פסקי דין הכריעו ביהמ"ש, לרבות ביהמ"ש העליון, כי השאלה אם סמכותו של ביהמ"ש המחוזי, ועתה ביהמ"ש לענייני משפחה, נשללת בשל הוראת סע' 3 לחוק שיפוט ביה"ד הרבניים, (נישואין וגירושין), התשי"ג - 1953 תוכרע בביהמ"ש האזרחי בגדר סמכותו הראשית ולא בביה"ד הדתי. ג. בע"א 22/70 זעירא נ' זעירא כד'(1), 475 בעמ' 476 קובע ביהמ"ש העליון: "... פסק דינו של ביה"ד הגדול אינו יכול למנוע מביהמ"ש המחוזי את הסמכות הנתונה לו על פי חוק, והמחייבת אותו לדון גם בתביעת המשיבה למזונותיה היא". בבג"צ 725/80 בלום נ' ביה"ד הרבני (לא פורסם) הושיט ביהמ"ש הגבוה לצדק, בדברי הנמקתו להחלטתו באותו ענין, הן לבעלי הדין עצמם והן לבתי המשפט, את ההלכות והשיקולים לפיהם צריכה הפלוגתא בשאלת הסמכות להיות מוכרעת וכך אמר ביהמ"ש : "... לדעתנו דין העתירה להדחות ואלה טעמינו: משהגישה העותרת תביעתה לביהמ"ש המחוזי בנושא זכויותיה ברכוש הרשום על שם בעלה, והשופט היושב לדין, כב' הנשיא התורן דב לוין, נתבקש ע"י המשיב לדחות את התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות, חייבת שאלה אחרונה זו להתברר שם בביהמ"ש המחוזי, כפי שנקבע בהלכה פסוקה (כגון בע"א 118/80 גבעולי נ' גבעולי, לד(3) 155, 175): "מי שמבקש למנוע דיון בביהמ"ש המחוזי, עליו הנטל להוכיח, כי הוגשה תביעה לביה"ד הרבני וכי נכרך בה ענין הרכוש כדין ובאופן כן ... מי שטוען כי קיימת מניעה כאמור, עליו החובה להוכחתו של ההליך על כל תכונותיו החיוניות, קיומם או אי קיומם של תנאים אלה שבכוחם המצטבר מונעים בעד ביהמ"ש המחוזי לשבת בדין. המקום לבררם הוא שם ואין זה ענין לבג"צ לענות בו: "אכן לא נעלם מעינינו כי ביה"ד הרבני כבר נתן החלטה, תוך כדי הדיון בתביעת המשיב שעודנה תלויה ועומדת בפניו, כי הואיל והבעל הוא הראשון שהגיש תביעה לגירושין וכרך עמה את הרכוש, הרי לביה"ד הסמכות לדון בענין חלוקת הרכוש. לא זו בלבד שאין בפנינו בהחלטה זו ממצא באשר לקיומם של כל הנתונים למניעת הדיון בביהמ"ש המחוזי בתביעתה של העותרת, אלא שזה גם לא הפורום המתאים לדון אם מנוע ביהמ"ש המחוזי או אינו מנוע מלברר את התביעה המונחת בפניו. מכל מקום כפי שהבהרנו אין מקום שאנו נדון בשאלת כנותה של תביעת הבעל, שאלה עובדתית שהמקום לבררה היא בביהמ"ש המחוזי, אשר אותו מבקש המשיב למנוע מלדון בתביעה המונחת לפניו". (ההדגשה שלי ש.ש) רוצה לומר ביהמ"ש המחוזי וכדעת ביהמ"ש לענייני משפחה, הוא שיחליט אם מנוע הוא אם לאו, מלברר את התביעה שבפניו על בסיס הכללים שנקבעו בפסיקה בשאלת 'הכנות והכריכה'. הלכות אלה שימשו בסיס לפסיקה חוזרת ונשנית של ביהמ"ש המחוזיים בסוגיה. כך למשל קובע ביהמ"ש המחוזי בחיפה בב"ש (חי') 570/81 אלטר נ' אלטר פס"מ תשמ"ב (ב ) 211 בעמ' 213 : "ביה"ד הרבני בהחלטתו שיש לו סמכות ואפילו כשמדובר בסמכות עניינית ולא רק בסמכות מקומית אין הוא יכול להפקיע סמכות מביהמ"ש זה אם היא נתונה לו". ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בתיק מ.א. 623/91 ב"ש 93/92 רום נ' רום פס"מ תשנ"ב (ג) 181, 188 קובע אף הוא: "בכל הכבוד הראוי החלטות ביה"ד הרבני בכגון דא אינן מחייבות את בית המשפט הזה. בתי המשפט האזרחיים ידונו ויפסקו על פי הדין המחייב אותם ועל פי פסקי הדין שפירשו וגם הורו את הדרך שיש לילך בה". ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב בת.א. (ת"א) 1853/80 המ' (ת"א) 6653/80 בלום נ' בלום, תשמ"ב (2) 462 פוסק אף הוא, כי משמוגשת בקשה לדחות התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות צריכה וחייבת הפלוגתא בדבר הסמכות להתברר בפני הערכאה, אליה הוגשו התביעה והבקשה לדחותה - בית המשפט המחוזי. הלכה זו חזרה ונשנתה גם בפסק דינו של כב' השופט פורת בבר"ע 20496/99, בצר נ' בצר (לא פורסם): "החלטת ביה"ד הקובע שהוא בעל הסמכות לדון בנושא הרכוש אינה מחייבת את ביהמ"ש קמא, וזה מוסמך היה להגיע לכלל החלטה בדבר סמכותו שלו לאור הראיות שהיו בפניו והפסיקה אשר מנחה את התוצאה מראיות אלה". (ראה לענין זה גם את החלטתי שלי בתמ"ש 41180/91 סימנר נ' סימנר (לא פורסם). ד. טרחתי והרחבתי בנקודה זו כדי להבהיר: התוצאה המתקבלת מהלכה פסוקה זו היא ששתי ערכאות שיפוט, ביה"ד הרבני מזה, וביהמ"ש לענייני משפחה מזה, מוחזקות כבעלות סמכות להידרש לאותו סכסוך ולהכריע בו. אין כל תחרות ואין כל קינאת סמכויות (כלשונו של השופט חריש בענין בלום הנ"ל) בין שתי הערכאות גופן. קביעתי שלי אין בה כדי להורות לביה"ד הרבני מה גדרי סמכותו להידרש לענין התלוי ועומד בפניו ואינני מיימר אף לעשות כן. מאידך אין גם בהחלטת ביה"ד הרבני כדי להורות לבימ"ש לענייני משפחה מהם גדרי סמכותו שלו להידרש לענין התלוי ועומד בפניו. אכן, שאלה נכבדה בפני עצמה היא שמא, מפאת יחסי הגומלין שבין ביהמ"ש לבין ביה"ד הרבניים, יחסים המאופיינים בכבוד הדדי, אין זה מן הראוי שביהמ"ש יהרהר אחר קביעתו של ביה"ד הרבני, כי הסמכות להידרש לענין מסויים שהובא בפניו נתונה בידיו וזאת ברוח הדברים של מ"מ הנשיא (דאז) השופט ח. כהן בפסק דינו בע"א 359/75 יהלומי נ' יהלומי, לא (2) 25, 27: "מקום שערכאה אחד דנה ופסקה בתום לבה בענין פלוני, אין ערכאה אחרת נזקקת לתביעה חוזרת באותו הענין עצמו - תהא אשר תהא הסמכות הפורמלית - ואפילו טעה ביה"ד הרבני מן הבחינה הפורמלית - טכנית בהימנעותו מלתבוע סמכות לעצמו, ואין בטעות זו כדי לגרוע מן התוקף לשעה של ההימנעות.... ". ואולם, ההלכה עליה עמדתי לעיל הנטועה עמוק בתלמי הפסיקה, לרבות זו של ביהמ"ש העליון, מחייבת אותי לילך בה ולהגיע לתוצאה אליה הגעתי ולא לנו, לביהמ"ש לענייני משפחה, לסטות ממנה. סוף דבר 16. א. הבקשה נדחית. ב. הסמכות לדון בתביעת המזונות ובתביעת הרכוש שהגישה המשיבה מסורה לביהמ"ש לעניני משפחה. ג. המבקש ישלם את הוצאות המשיבה בסך של 3,500 ש"ח + מע"מ צמודים ונושאים ריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. כריכה (גירושין)מזונות