מזונות ילדים בבית הדין הרבני

להלן החלטת בית המשפט לענייני משפחה בסוגיית מזונות ילדים בבית הדין הרבני: החלטה 1. בפני בקשה בכתב לדחיית תובענה למזונות על הסף, אותה הגישו 4 ילדים קטינים כנגד אביהם-הנתבע/ המבקש בבקשה. העובדות הצריכות לעניין: 2. ביום 10.2.99 הגיש המבקש תביעה לגירושין לביה"ד הרבני האיזורי באשדוד ובה עתר "לקבוע בהקדם האפשרי גט וכריכת הגט בחלוקת רכוש ובהסכם מזונות וסדרי ראייה של הילדים". (נספח "א" לבקשה). התובענה נקבעה לדיון ביום 16.5.99. 3. ביום בו נקבעה תביעת הגירושין לדיון וטרם הדיון עצמו, הוגשה ע"י אם המשיבים תביעה שהסעד שנתבקש היה כהאי לישנא: "זוהי תביעת מזונות זמנית עד לפסק דין סופי של ביה"ד. התביעה ע"ס 1,450 ש"ח לחודש צמוד למדד" (נספח ד' לבקשה). 4. בו ביום ניתנו ע"י ביה"ד הרבני החלטה בענין הגירושין ופסק דין בענין המזונות. בפסה"ד בענין המזונות קבע ביה"ד בהסכמת הצדדים, כך נכתב שם, כי המבקש ישלם סך של 1,450 ש"ח למזונות האשה וארבעת ילדיה/ ילדיו צמוד לתוספת היוקר המשולמת לשכירים. (נספח "ג" לבקשה). הטענה המשפטית 5. א. תביעתה של האם מיום 16.5.99 הינה תביעת מזונות שהוגשה על ידה עבור המשיבים - כך בס' 5 לבקשה. ב. בפני ביה"ד נתקיים דיון נפרד בענין מזונות המשיבים, דיון העונה על דרישת המבחן המהותי שנקבעה בפסיקה לצורך הכרה בסמכותו של ביה"ד הרבני לדון ולפסוק בשאלת מזונותיהם. ב"כ המבקש חזר בו בישיבת יום 26.1.00 מטענתו, כי סמכותו של ביה"ד נקנתה לו בשל כריכת מזונות המשיבים/ הילדים בתביעת הגירושין המקדימה שהגיש מרשו לביה"ד הרבני, לאור ההלכה הפסוקה והברורה בענין. 6. מזונות ילדים קטינים בביה"ד הרבני א. הלכה פסוקה הוא, כי אין ולא ניתן לכרוך מזונות ילדים בתביעת גירושין המוגשת ע"י האב לביה"ד הרבני כנגד אשתו זאת להבדיל מהשבת יציאותיה של האשה למזונותיהם. השיפוט הייחודי אותו קונה ביה"ד הרבני לדון במזונות ילדים בשל כריכתם בתביעת גירושין, אין בכוחו למנוע מהילדים לתבוע את אביהם בביהמ"ש לענייני משפחה בשמם שלהם באמצעות אימם כאפוטרופא הטבעית שלהם. (ר' לענין זה, פרופ' שאווה, "על 'כרוך' ועל 'כנות' - הייפסק מרוץ הסמכויות בעניני מזונות בין בית המשפט המחוזי לבית הדין הרבני"; עיומ"ש (ב) ח' 3 עמ' 719 בר"ע 120/69, שרגאי נ' שרגאי, כ"ג (2), 171; ע"א 22/70, זעירא נ' זעירא , כ"ד (1), 475 ועוד רבים אחרים. ר' גם ע"א 275/17, פלד נ' פלד , מ"א (4), 519. ב. משכך הם פני הדברים נמצאנו למדים שסמכותו של ביד"ר לדון במזונות קטין מוקנית לו על פי ס' 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג- 1953. כשמוגשת תובענה למזונות קטין לביה"ד, באמצעות אחד מהוריו, וההורה האחר מסכים להיזקק לסמכותו של ביה"ד לתובענה, בין באופן מפורש ובין מכללא גם על דרך התנהגות, קונה ביה"ד סמכות לדון בה. ג. ודוק! בתובענה למזונות קטין נאמר, בתובענה שהקטין עצמו היה והינו צד לה. ואימתי נחשב הקטין צד לתובענה למזונותיו? * בד"כ, דבר היותו של קטין צד להליכים נקבע על פי האמור בכתב התביעה, כפי שהוגש לביה"ד והשאלה הנשאלת היא אם הקטין מופיע בו כתובע או לא. זהו מבחן 'טכני-פורמלי' המתבסס על 'הצורה והכותרת' של כתב התביעה למזונות שהוגש לביה"ד. * יתכן מקרה בו הקטין אינו צד פורמלי לדיון על פי מבחן 'הצורה והכותרת' אך בפועל נידונה שאלת מזונותיו בפועל בביה"ד. המבחן כאן הינו מבחן 'מהותי - ענייני' הבוחן את תוכן הדיון שהתקיים בביה"ד. אם ביה"ד נזקק לשאלת מזונות הקטין, שקל את צרכיו מחד ואת הכנסות אביו (ואמו) מאידך והכריע לגופו של עניין, יש מקום לראות את הקטין כצד לתובענה. ההלכה והאבחנה בענין זה נפסקה מפי הש' שמגר בע"א 289/82, דאובה נ' דאובה, ל"ו (4), עמ' 625 בעמ' 628. הש' שמגר מוסיף ואומר: "אכן כפי שנקבע לא אחת ע"י בית משפט זה, כדי שיהיה תוקף מחייב כלפי קטין לפסק דין בדבר מזונותיו. הניתן ע"י ביה"ד הרבני, לא די בכך, שמי מההורים התיימר ליצגו בתביעה כזו או להסכים בשמו לפסק הדין, שניתן למזונותיו. אם הדבר נעשה במסגרת יישוב סכסוך והסדר היחסים בין בני הזוג, ללא שתביעתו של הקטין היתה נושא בפני עצמו, כשהיא לבדה לנגד עיני ביהמ"ש - לא יהיה בו תוקף מחייב כלפי קטין". (ר' גם ע"א 17/81 סער נ' סער , ל"ו (3) 207 בעמ' 212). באשר לקיומו של המבחן המהותי נקבע, כי זוהי שאלה שבעובדה שהנטל להוכחתה מוטל על הטוען לה להוכיח, על פי תוכנו של הדיון, כי התקיים בפועל דיון כהלכתו בענין מזונותיו של הקטין. 7. א. עיון קצר בתביעה אותה הגישה אם המשיבים לביה"ד הרבני ילמד אותנו, כי בכל הנוגע לטענה הראשונה של ב"כ המבקש - לא מינה ולא מיקצתיה. ב. בשם התובע מופיעה האם בלבד ואין כל זכר למשיבים/ הילדים כתובעים בה. בנושא התביעה לא נכתב מאומה. במהות התביעה ננקב הסכום של 1,450 ש"ח ולא נאמר עבור מי הוא נתבע. פשיטא, אם לא נאמר אחרת, נתבע הוא עבור התובע עצמו - דהיינו האם ששמה מופיע ככזו בכותרת כתב התביעה. בכל הנ"ל אין כל זכר לילדים/ המשיבים. ג. אמנם נכון שבפירוט התביעה כותבת האם, כי היא נישאה ביום 12.3.81 וכי נולדו להם 4 ילדים ומפרטת את שמותיהם ותעודות הזהות שלהם, אך אין ולא יכולה להיות מחלוקת שמדובר בפרטים טכניים/ עובדתיים שאין בהם כדי להפוך את הקטינים/ המשיבים כצד לתובענה מן הבחינה הפורמלית. 8. א. אשר ל'מבחן המהותי' והכפפת הקטין לסמכותו של ביה"ד הרבני מכוחו אין לי אלא לחזור על דברי בתמ"ש 79220/98, תשה נ' תשה (לא פורסם) ואף להוסיף עליהם: * ס' 3 (ד) לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה, תשנ"ה - 1995 היקנה לקטין את הרשות להגיש תובענה בעניינו, בין בעצמו בין ע"י ידיד קרוב, מקום בו עלולה זכותו להיפגע פגיעה של ממש. כן רשאי הקטין להגיש בקשה בעניינו במסגרת תובענה שהוגשה על ידי אחר ולרבות הופעה בביהמ"ש. בכך איפשר המחוקק לקטין להגיש תובענה לביהמ"ש לענייני משפחה שלא באמצעות אפוטרופוס. ס' 3 (ד) זה נחקק אחרי הצטרפות מדינת ישראל לאמנה הבינלאומית לזכויות הילד משנת 1984 (אושררה באוגוסט 1991) אשר קובעת בס' 12: "(1) מדינות חברות יבטיחו לילד המסוגל לחוות דעה משלו את הזכות להביע דעה כזו בחופשיות בכל ענין הנוגע לו, תוך מתן משקל ראוי לדעותיו, בהתאם לגילו ולמידת בגרותו של הילד. (2) למטרה זו תינתן לילד הזדמנות להישמע בכל הליך שיפוטי או מנהלי הנוגע לו במישרין או בעקיפין באמצעות נציג או גוף מתאים בצורה המתאימה לסדרי הדין שבדין הלאומי". בבסיס חקיקתו של ס' 3 (ד) הנ"ל אנו מוצאים את הדוקטרינה של 'זכויות הילד'. על פי דוקטרינה זו המושג של 'זכויות הילד' הינו מושג חוקתי נורמטיבי המבטא את ההכרה כי הילד הינו אישיות עצמאית במשפט בהיותו "ייצור אוטונומי בעל זכויות ואינטרסים עצמאים מאלה של הוריו". (דברי הנשיא שמגר בע"א 2266/93 פלונים נ' אלמוני , מ"ט (1), 221 ור' גם דברי השופט זילברג בע"א 209/54, שטיינר נ' היועמ"ש , ט', 241, 251 אשר טען להיות "הוא עצמו 'סובייקט' הוא גופו 'בעל דין'" ודברי הש' רוטלוי בעע"מ (מחוזי ת"א) 90/97 מורן נ' מורן (טרם פורסם). בס' 3 (ד) הנ"ל הרחיק המחוקק לכת בהקנותו את זכות הגישה לביהמ"ש לקטין גופו ולבצוע הוראת סעיף זה הותקנה תקנה 258 ה (ג) לתקנות סדר הדין הקובעת כי קטין רשאי להגיש תביעה בעצמו כאמור בס' 3 (ד) לחוק. * העולה מהמקובץ הוא שהילד כקטין אינו זקוק רק להגנה של בית המשפט אלא זכאי הוא גם לכיבוד זכותו לייצוג בהליך השיפוטי, זכות המוכרת כיום כזכות חוקתית מכוח המסגרת של כבוד האדם והצורך לכבד את זכויותיו כאדם, לרבות הזכות לייצוג בהליך שיפוטי. התפיסה הנורמטיבית כיום היא שבעל הדין הוא הקטין עצמו, בכל הנוגע לעניינים המהותיים הנוגעים לו. הקטין הוא בעל הזכות והזכויות המהותיות הנוגעות אליו הן זכויותיו שלו. בכך השווה המחוקק את מעמד הילד, ככל בעל זכות, לבעל דין למימוש זכויותיו לא רק באמצעות ייצוג של אפוטרופסיו - הוריו (ס' 15 לחוק הכשרות), אלא אף בעצמו או על ידי ידיד קרוב. תפיסה רחבה זו היא המשך להכרה בקטין כבעל דין הכרה שהיתה מצומצמת בדברי חקיקה שונים כמו: ס' 13 א' לחוק הכשרות לענין המרת דת. ס' 5, 5 א' לחוק גיל נישואין, תש"י- 1950. ס' 7,8 לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א- 1981. ס' 4א' לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א- 1991 וס' 13 (ב) לחוק הנוער (טיפול והשגחה)" - סמכויות שיכולות להיות מופעלות גם על ידי בימ"ש למשפחה שלו סמכויות של בימ"ש לנוער לפי ס' 4 (א) לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה. מסקירת המצב המשפטי לענין זכות הייצוג של הקטין כמפורט לעיל, למדים אנו על השינויים שנעשו בסביבה החקיקתית (כלשון ביהמ"ש בבש"פ 537/95, גנימאת נ' מדינת ישראל , מ"ט (3), 385) בנשוא דיוננו, שינויים ההולכים יד ביד עם השינויים החוקתיים שבאים לידי הביטוי בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו אשר העלה את כבוד האדם, וקטין בכלל אדם הוא, למעלה של זכות יסוד. שינויים אלה יחד עם העלאת זכותו של הקטין לייצוג כזכות חוקתית, כחלק מזכותו לכבוד על פי חוק היסוד, מחייבים מתן פרשנות שונה בכל הנוגע ל'הכפפתו' של הקטין לסמכות ביה"ד הרבני. במספר רב של פסקי דין קבע ביהמ"ש העליון כי להוראות חוק היסוד יש השפעה נורמטיבית על הדין הקיים. ההשפעה היא על הפרשנות והמובן שיש ליתן לדין הישן. הכיצד? אומר על כך ביהמ"ש בבש"פ 537/95, גנימאת נ' מדינת ישראל , מ"ט (3) 355 בעמ' 411 ה - נ: "מובנו של הדין הישן נעשה על פי כללי הפרשנות, לרבות כלל הפרשנות (ההילכתי) כי את הדין הישן יש לפרש ברוח הוראות חוק היסוד החדש. על כן, סעיף 10 לחוק היסוד לא מקפיא את מובנו של הדין הישן למובן שניתן לפני חקיקתו של חוק היסוד. ס' 10 לחוק היסוד לא בא לשנות מכללי התקדים (שפירושו דין ישן) והסטייה ממנו. ס' 10 לחוק היסוד לא בא לשנות מכללי הפרשנות המקובלים. אכן, הקפאת תוקפו של דין ישן אינה שקולה כנגד הקפאת מובנו. המובן עשוי להשתנות עם השינויים בסביבה החוקתית והחקיקתית. גורם מכריע 'בסביבה' זו מהווה חקיקתו של חוק היסוד. מכאן הגישה כי חוק היסוד ישמש השראה לפרשנות". בהתאם לכך, ממשיך ביהמ"ש וקובע בענין גנימאת, כי בקביעת התכלית החקיקתית המונחת ביסוד דבר חקיקה (ישן) יש ליתן משקל חדש ומוגבר לזכויות היסוד הקבועות בחוק היסוד. (עמ' 412 ו - ז), וזאת באותם דברי חקיקה בהם ניתן לעצב נקודות איזון חדשות במסגרתו של הטקסט הישן (עמ' 414 ה'). (ר' לענין זה גם בש"פ 8087/95, זאדה נ' מ.י. נ' (2), 133 וכך דבריו הציוריים של הש' חשין בבג"צ 7357/95 ברקי פטה המפריס נ' מ.י. , נ' (2), 769). על סמכותו של ביהמ"ש ליתן פרשנות שונה לדין הקיים ולהלכות שנפסקו בביהמ"ש לגביו, לאור עקרונות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ניתן ללמוד מפסק דינו של השופט חשין בע"א 3077/90, פלונית נ' פלוני , מ"ט (2), 578 אשר קבע כי הילכת אבו אנג'לה לא יכולה לעמוד יותר בפני זכות ראשונים של הקטין לדעת מי הוא אביו מולידו, זכות הנגזרת מכבוד האדם שהוכרה כזכות יסוד. לצורך פתרון הבעיה לא היסס ביהמ"ש להבחין בן 'אבהות אזרחית' ל'אבהות דתית' ובדרך פרשנות הגיע לפתרון הראוי והצודק בנסיבות אותו ענין. דוגמא נוספת לשימוש שנעשה בהוראות חוק היסוד, דווקא בשאלה הנוגעת לזכויות הילד אנו מוציאים בפסק דינו של סגן הנשיא, כב' השופט פורת בעע"מ 17/98, בורוחוב נ' בורוחוב , (לא פורסם) שם ראה ביהמ"ש את עצמו בן חורין לסטות מהלכות יסוד של ביהמ"ש העליון אשר קבעו כי בבחינת היותו של קטין צד לדיון בביה"ד הרבני לעניין מזונותיו יש לבחון את תוכן דיונו ביה"ד כדי להיווכח אם מבחינה מהותית יש לראות את הקטין כתובע ולא להסתפק במבחן הצורה והכותרת. ביהמ"ש קבע כי היום, בעידן זכויות האדם בכלל וזכויות הילד בפרט (חוק היסוד והאמנה בדבר זכויות הילד) יש להקפיד הקפדת יתר בהבטחת מעמדם של ילדים ואין מקום לחקור ולחפור כאשר מבחן הכותרת והצורה לא מותירים ספיקות שהקטין אינו צד לתובענה. עם כל הכבוד מקבל אני את קו המחשבה של סגן הנשיא כב' השופט פורת, שיש בו מתן פרשנות ראויה לס' 9 לחוק שיפוט ביד"ר ולהלכות הפסוקות שנקבעו בענין זה, נוכח השינויים החקיקתיים והתחוקתיים במעמדו של הקטין. יחד עם זאת ובמלוא הענווה לא הייתי מבטל לחלוטין את המבחן "המהותי - עניני" ובלבד שההסכמה לסמכות תינתן, בצורה מפורשת בכתב, או בהצהרה מפורשת לפרוטוקול, תוך מודעות של נותן ההסכמה לכך ושאכן יתקיים דיון עניני, נפרד ועצמאי בשאלת מזונותיו של הקטין. ב. בבג"צ 86/55, דרעי נ' יו"ר ההוצל"פ ט' 1938 , נפסק לענין צורת ההסכמה, בכל הנוגע למזונות אשה, כי חשוב שהסכמת בעלי הדין לשיפוט תינתן באופן ברור וללא ספק. רצוי הדבר שביה"ד הרבני יחתים את בעלי הדין על כתב הסכמה, אולם אין חובה לעשות כן. ניתן להסיק על הסכמה זו על פי התנהגותם של בעלי הדין בפני ביה"ד. בעל דין שהופיע בפני בי"ד רבני בכמה ישיבות, הרצה בפניו את טענותיו ולא התנגד לסמכותו, אין שומעים בעל דין כזה כשהוא בא לאחר מכן וטוען שלא הסכים לשיפוטו של ביה"ד הרבני. דברים אלה מלמדים אותנו, כי הסכמת אשה לסמכות ביד"ר לדון בשאלת מזונותיה צריכה להינתן במפורש, באופן ברור וללא כל ספק והייתי מוסיף ואומר תוך מודעות למשמעות הדברים. המודעות של האשה יכולה להלמד ממתן הסכמה בכתב, בעל פה וגם על דרך של התנהגות ברורה כגון שטוענת היא בפני ביה"ד בשאלת מזונותיה ועותרת היא בעצמה מביה"ד שיפסוק את מזונותיה. (ר' לענין זה את ביקורתו של פרופ' שאוה לענין ההסכמה הנדרשת על פי ס' 9 לחוק שיפוט ביה"ד הרבניים במאמרו "המוסמך ביה"ד הרבני לדון בהסכמה בעניני נישואין וגירושין מכוח ס' 9 לחוק של בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג - 1953)? הפרקליט כז' ח' ד עמ' 479 בעמ' 487. אם במזונות אשה כך, קל וחומר צריך להיות במזונות קטינים. דוגמא לדרישה שכזו של הסכמה מפורשת, הגם בנושא אחר ושונה אנו מוצאים בס' 27 לחוק אימוץ ילדים, תשמ"א- 1981 הקובע את הדרישות להקניית סמכות לביה"ד והתולה אותה בהסכמת ההורים או המאמצים בכתב לשיפוטו של ביה"ד ובהסכמתו של המאומץ בכתב או של היועמ"ש לפי הענין. 9. זאת ועוד, מאחר והמבקש הוא הטוען לחוסר סמכותו של ביהמ"ש לענייני משפחה לדון במזונות הקטינים , עליו הנטל לשכנע את ביהמ"ש כי התקיים ה'מבחן הפורמלי' ואם לאו שהתקיים 'המבחן המהותי'. לשם כך עליו להציג בפני ביהמ"ש לא את פסק הדין של ביה"ד הרבני אלא את פרוטוקול הדיון שהתקיים בפני ביה"ד על מנת להבין ממנו אם ניתנה הסכמה לסמכות, כיצד ניתנה, אם במפורש ולאלה הסוברים שדי בהסכמה מכללא (וכיום לדעתי ראוי הענין לבחינה מחודשת) להצביע על אותם חלקים בדיון שניתן ללמוד על אותה הסכמה מכללא. הדבר חשוב עוד יותר באותם מקרים בהם ברור ונעלה מעל לכל ספק שהקטין אינו צד לתובענה ושעניינו כלל לא נדרש בתובענה. בע"מ 1003/99, עובד נ' עובד (לא פורסם) לא הופיע הקטין כתובע בכה"ת אך בגוף התביעה הופיע פירוט ההוצאות עבורו תוך התייחסות לכל רכיב ורכיב בהוצאות אלה. בענין זה ולהבדיל מהמקרה שלנו בו נעדרה התובענה אפילו את הפירוט הזה, קבע ביהמ"ש המחוזי שמדובר בתביעה ל'השבת הוצאות' של האם ולא בתביעה של הקטין למזונותיו, כך מבחינת המבחן הפורמלי. אשר למבחן המהותי נכנס ביהמ"ש המחוזי ובדק כיצד התנהל הדיון ואיך נקבעו המזונות והגיע למסקנה כי לא ניתן לומר שנתקיים דיון ענייני נפרד וממצה בשאלת מזונות הקטין. (ר' ס' 7, 8 לפסה"ד). 10. במקרה עסקינן לא צירף ב"כ המבקש את פרוטוקול הדיון בביה"ד בעקבותיו ניתן פסק הדין ועל כן לא ניתן גם מבחינה טכנית לבחון אם אכן התקיים המבחן המהותי שהוא תנאי לסמכותו של ביה"ד הרבני. האמור בס' 13 לסיכומי ב"כ המבקש לא הוכח אפילו בבדל ראייה. בכך לא עמד המבקש בנטל המוטל עליו לשכנע את ביהמ"ש בקיומו של דיון ענייני, מבחינת תוכנו, בשאלת מזונות הקטינים. 11. אי לכך אין לומר שביה"ד קנה סמכות לדון במזונות הקטינים ומשכך ממילא אין כל משמעות לתובענה להגדלת מזונות שהוגשה בפניו. 12. סוף דבר א. הבקשה נדחית. ב. המבקש ישלם את הוצאות המשיבים בסך 2,000 ש"ח + מע"מ צמודים ונושאים ריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. קטיניםבית דין רבנימזונות ילדיםמזונות