להלן פסק דין בנושא פסיקת מזונות: פסק דין א. כללי 1. בפסק דין זה עלי לדון ולפסוק למזונות התובעת (להלן: "האם" "האשה"), למשמורת, ולמזונות הקטין, מהנתבע (להלן: "הבעל" "האב"), ולפסוק על פי הסעדים המפורטים בסעיף 23 לתביעה שהוגשה על ידי האשה בתמ"ש 19782/98 (להלן: "התביעה הרכושית"). ב. העובדות הצריכות לענייננו 2. הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י ביום 18.12.73, ועל יחסיהם הרכושיים חלה חזקת השיתוף בין בני זוג, יציר הפסיקה הישראלית. 3. במהלך נישואיהם נולדו לצדדים חמישה ילדים, כאשר שניים מהם קטינים: האחד כבן 14.5 שנים, בחזקתו של האב, והבן השני בן 7 שנים המצוי בחזקתה של האם. 4. בחודש ינואר 1998 עזבה האם עם הבן את בית המגורים, ועברה למעון לנשים מוכות, כהגנה ולטענתה, מאיומיו של בעלה, אשר כללו גם איום להתאבד לאחר שיפגע בה, באשה. 5. מתוך כתבי הטענות ועדויות הצדדים עצמם, עולה כי חיי המשפחה התנהלו בשיתוף, כאשר הבעל דואג לפרנסת המשפחה, והאם דואגת למשפחה ומטפלת בחמשת הילדים, עד לפרוץ המשבר בין הצדדים אשר בחודש ינואר 1998 הגיע לשיאו. ביום 21.1.98 עזבה האשה עם הבן את בית המגורים, נטשה את בעלה, אשר נותר עם הבן השני, הבן החייל, ושני ילדיו הבגירים. 6. מתסקיר שירותי הרווחה אשר בהרצליה, ומיום 6.7.98, עולה מפי האם כי היא סבלה במהלך שנים רבות מארועי אלימות בחיי נישואיה: בעל שתלטן וקנאי, אשר הצר ופיקח על כל צעד מצעדיה, תוך ניתוקה ממשפחתה ומחבריה, וללא כבוד לפרטיותה, לרבות מריבות על רקע יחסי אישות כפויים. 7. במסגרת התסקיר מתוארים שני מקרי אלימות קשים (לדברי האשה), אשר באחד מהם איים הבעל כי יפגע באשה, ולאחר מכן יתאבד, ובעקבות זאת הוחרם נשקו האישי של הבעל. בארוע אחר ניסה הבעל לזרוק את האשה מחלון ביתם. האשה בצר לה פנתה לסיוע בקהילה ושם הומלץ לה, לדבריה, להגן על עצמה במקלט לנשים מוכות. כאמור, האם נטלה עימה את צעיר הילדים, נטשה את בית המגורים, ושהתה במעון המוגן עד לחודש יולי 1998, עת עזבה האשה עם הבן את המעון ועברה להתגורר עימו בדיור עצמאי באשדוד, בסיוע שכר דירה מטעם משרד השיכון. 8. עמדת האב כפי שהיא מצטיירת מהתסקיר: הכחשת האלימות מכל סוג כלפי אשתו, הבעל הביע כעס רב על דרכה של אשתו לנטוש את משפחתה, והליכה למקלט מוגן, במקום למצוא פתרונות אחרים תוך שמירת התא המשפחתי. הבעל נוטה לייחס את המשבר למחלתו: ארוע מוחי, אשר עבר עליו בשנת 1995, כאשר מצבו בתחילה היה קשה ביותר, ואז משציפה לתמיכה מאשתו, התאכזרה היא אליו, לרבות, לדבריו, אי הסכמתה להוציאו מבית החולים. 9. הצדדים פנו לערכאות בתביעות, איש איש על פי דרכו, וכדלקמן: מספר שבועות בטרם עזבה האשה עם הבן, הגיש הבעל תביעה לשלום בית, לבית הדין הרבני האיזורי וביום 11.12.97, אשר מאוחר יותר כנראה נזנחה על ידו ביום 26.1.98, ולאחר עזיבתה של האשה את בית המגורים, הגיש הבעל תביעה לגירושין ובכותרה: "ובכרוך לה מזונות האשה, מזונות הילדים והחזקתם, וחלוקת הרכוש". 10. האשה פנתה לבית משפט זה, וביום 10.3.98 הגישה תביעה למזונותיה ולמזונותיו של הבן (תמ"ש 19780/98) ובו ביום הגישה אף תביעה לקביעת משמורתו של הבן אצלה (תמ"ש 19781/98), ביום 9.11.98 הגישה תביעה רכושית ליתן סעדים רכושיים וכפי שיפורט בהמשך (בתמ"ש 19782/98). 11. בהחלטה זמנית, נפסקו מזונות זמניים לבן ולאשה בסך של 1,800 ש"ח, ובטרם שמיעת הראיות, ובהחלטה זמנית נוספת, ומיום 18.9.99 נקבע כי הסמכות לדון במשמורתם של הילדים נתונה לבית הדין הרבני האיזורי, שם התבררה תביעתו לגירושין של הבעל, טענת הסמכות בדבר פסיקת מזונות האשה נזנחה על ידי הבעל, וכמו כן נקבע כי הסמכות לדון בתביעתה הרכושית של האשה, נתונה לבית משפט זה. על החלטתי זו לא הוגשה בקשת רשות ערעור, ויתרה מכך, ביום 5.5.99 ומשטרם קבע בית הדין הרבני האיזורי באם לבעל עילה לגירושין, גיבשו הצדדים הסכמות אשר אושרו, ואלה הן: "א. הצדדים שניהם יצהירו לפרוטוקול כי הם מסכימים להתגרש זמ"ז ובאי כוחם יגישו מידית בקשה משותפת לקביעת מועד למתן פסק דין לגירושין וסידור הגט (והצדדים אכן הצהירו כך לפרוטוקול באותו מועד - ט.ס.). ב. האב מסכים כי הסמכות לקבוע למי תהיה נתונה המשמורת בבן תהא לבימ"ש לענייני משפחה. ג. הצדדים מבקשים על פי הסכמתם כי יקבעו, בדחיפות המירבית, שני מועדים לצורך בירור תביעת המזונות של האשה והקטינים שניהם (צ"ל: הקטין - ט.ס.) בכפוף להחלטה למי תהא המשמורת לגבי הבן. ביהמ"ש במסגרת פסה"ד למזונות, יקבע את זכאותה או אי זכאותה למזונות של האשה מיום הגשת התביעה ועד מועד סידור הגט, וכן מועד לצורך שמיעת הראיות בתביעה הרכושית." 12. ראיות הצדדים הובאו ונשמעו במועדים: 11.7.99, וביום 9.11.99. 13. לבקשת הצדדים, ניתנו להם אורכות בהתאמה להגשת סיכומיהם, ובית משפט זה מתנצל על עבור הזמן, למתן פסק דינו זה. 14. במהלך החודשים, ולעת הגשת סיכומי התשובה מטעם התובעת (30.3.2000) לא הודע באם הצדדים התגרשו זמ"ז וכפי שהסכימו. ג. מזונות האשה 15. בענייננו, אין מחלוקת כי האשה עזבה את בית המגורים ונטשה את בעלה ביום 21.1.98. לגירסתה, אלימותו של הבעל (בעיקר המילולית) כפייתו אותה לקיים עמו יחסי אישות כנגד רצונה, קנאותו, והצרת צעדיה, לרבות שני ארועים האחד איומים מטעמו כי יפגע בה ולאחר מכן יתאבד, ארוע אשר הביא בעקבותיו נטילת נשקו האישי על ידי המשטרה, ואיום מצידו כי יזרוק אותה מחלון ביתם, הביאוה לצורך המיידי להזקק להגנה מפניו - במקלט לנשים מוכות (ראה: ח.נ. מיום 11.7.99, בעמ' 14). 16. לגירסתו של הבעל, החלה האשה "לרעות בשדות זרים", ואת יתד הוכחותיו תומך הוא בכך, כי בסמוך לעזיבתה של אשתו את הבית התקינה התקן תוך רחמי, כאשר מזה זמן רב (לדבריו 4 שנים) אין הצדדים מקיימים יחסי אישות ביניהם. בנוסף ציין הבעל, כי מיד לאחר שעבר ארוע מוחי בשנת 1995 החלה אשתו להתעמר בו, לא טיפלה בו, זנחה אותו, סירבה לקיים עימו יחסי אישות, ומשכך אין היא זכאית למזונות. 17. בנוסף, ולטענתו של הבעל, במהלך התקופה שלפני עזיבתה של האשה את הבית, עבדה מספר חודשים במשרד עריכת דין, ולמרות שלא הביא כל ראיה על עבודתה במהלך למעלה מ25- שנות נישואיהם, טוען הוא כי יש להחיל על אשתו את שנפסק בהלכות "ביקל" ו"פדן". 18. על פי העדויות והראיות שהובאו, במהלך 25 שנות נישואין ולמעט תקופה קצרה של מספר חודשים, לא עבדה האשה מחוץ למשק ביתה, האשה גידלה את חמשת ילדי הצדדים, תוך שהיא מאפשרת לבעלה לעבוד מחוץ לביתו, ואף יתרה מכך, הבעל עצמו, למרות טענותיו, כי מיד ולאחר שקיבל ארוע מוחי ב1995-, ואזי השתנה יחסה של אשתו כלפיו, הרי שכשלושה שבועות בטרם הגיש את תביעת הגירושין לבית הדין הרבני האיזורי, הגיש תביעה לשלום בית. 19. אין מחלוקת שהאשה עזבה את בעלה ובית המשפחה ביום 21.1.1998, ואילו את תביעת המזונות הגישה ביום 10.3.98. השאלה הנשאלת האם הפסידה היא את מזונותיה? בע"א 256/65 מילר נ' מילר, פד"י יט(3) עמ' 171 (בעמ' 178, 176, 174), נדונה פרשה דומה בעובדותיה. שם, עזבה הגב' מילר את בית בעלה ותבעה ממנו מזונות, נטען כלפיה שהיא הפסידה מזונותיה, עקב עזיבתה ומאחר ואינה רוצה לחזור אל בעלה. הגב' מילר טענה שנאלצה לעזוב את בית בעלה, עקב התנהגותו הרעה של בעלה כלפיה, ונפסק: כאשר האשה עוזבת את בית בעלה ללא כל סיבה, הרי "המניעה" היא ממנה, ואם תסרב לחזור לביתו, על אף שהבעל מבקש זאת ממנה, היא תפסיד את מזונותיה. אולם, באם "המניעה" היא מטעמו של הבעל, ו"המניעה" איננה מהאשה, במקרה כזה חובתו של הבעל לזון את אשתו. עוד נפסק שם, כי האשה החיה בנפרד מבעלה וברצונה לקבל ממנו מזונות, עליה להראות ולהסביר לבית המשפט ש"האשמה" לעזיבתה את בית בעלה אינה "לפתחה". עוד נפסק בפרשת מילר, כי המשקל הסגולי של כמות ההוכחה אשר תהא חייבת האשה להביא, לצורך הבהרת סיבת עזיבתה את בעלה, הוא קל, וכמוגדר בפסיקה "כמשקל נוצה". 20. ובהמשך לענייננו, נפסק בע"א 8/66 דנה נ' דנה, פד"י כ(3) עמ' 111 (בעמ' 112-3) כי כל שעל אשה יהודיה התובעת מזונות מבעלה היהודי להוכיח, הוא כי היא נשואה לו, ואז מעמידים אותה בחזקתה שמגיעים לה מזונות מבעלה, עד אשר הוא בעלה יוכיח כי הפסידה את זכותה למזונות מסיבה זו או אחרת. 21. מן הכלל אל הפרט, ולענייננו: ראשית, וכפי שכבר נכתב בפתחו של פסק הדין, למרות שתביעת הגירושין של הבעל הוגשה עוד בינואר 1998, טרם הוצג כל פסק דין שנפסק בבית הדין הרבני האיזורי לחיובה של האשה בקבלת גט פיטורין. לאחר ששמעתי את הצדדים נחקרים על גירסאותיהם, (זכאותה של האשה למזונות, למול אי זכאותה) נשמעו עלי אמינים דברי האשה, ואני מאמינה לה כי משמצבו של הבעל כנראה התדרדר, לאחר שקיבל ארוע מוחי, ואף שהתאושש, הציק לאשתו, הצר את צעדיה (ואני מאמינה לה שזאת אף ארע בטרם מחלתו) קינא לה ביותר, וכפה עליה יחסי אישות (כנראה בעיתיים, כעולה מהעדות והתסקירים), בניגוד לרצונה, ועד אשר איים עליה כי יפגע בה ויתאבד. אני מאמינה לאשה כי חששה ביותר מבעלה, ולמרות שנאלצה להפרד מבנה (שהיה באותה עת, וגם כיום, קטין), הותירה אותו לטיפולו של אביו, עם אחיו הבגירים, ונטשה, תוך שהיא לוקחת עמה את הבן השני, ואתו שהתה חצי שנה במקלט, מחשש כי בעלה ירדפה עד חורמה, והראיה: שנים מנהל בעלה כנגדה הליכים תוך נסיונות לנשל אותה מכל זכות שהיא, לאחר שנים משותפות ולמעלה משני עשורים! 22. דהיינו, האשה אשר מידת והיקף הראיות אשר עליה להביא "קלה כנוצה", בכדי להוכיח את התנאי כי "המניעה" אינה ממנה בעזיבתה את בעלה, אינה מפסידה את זכאותה למזונותיה, לאחר שהרימה את הנטל המוטל עליה - לענין זה. 23. מה יהיה היקף המזונות, אשר יש לפסוק לה בנדוננו?! בעת פסיקת המזונות הזמניים נפסקו לה ולבן סכום של 1,800 ש"ח לחודש, בתקופת שהייתם במעון, תוך ידיעה כי המזון, ועוד צרכים הכרחיים מסופקים להם שם. כמו כן צויין כי גם משעזבו האשה עם הבן את המעון לנשים מוכות, קיבלו סיוע מטעם משרד השיכון למדורם, לא פורט, ולא הוגשו מסמכים לתקופת הסיוע וכו'. על כן יש בדעתי לפסוק כי הסך של המזונות הזמניים יוותר על כנו עד ליום 10.7.98, מועד אשר בסמוך לו עזבו האשה עם הקטין את המעון לנשים מוכות, וזאת מיום הגשת התביעה 10.3.98, ובסך של 1,800 ש"ח לחודש. 24. בסע' 14 לכתב התביעה, לא פורטו צרכי האשה והקטין, כנדרש בתקנה 261(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד1984-, ובסך כולל נדרש הסך לאשה ולקטין בגובה של 2,500 ש"ח לחודש, כאשר אין מחלוקת כי במועד הגשת התביעה שהו הם במעון לנשים מוכות. בתצהיר עדות ראשית מטעמה של האשה, ומיום 16.6.99 פורטו הצרכים לגבי האשה בסעיף 24: כלכלה - 1,000 ש"ח ביגוד - 300 ש"ח פלאפון - 140 ש"ח חומרי הגיינה ניקוי וקוסמטיקה - 500 ש"ח סה"כ - 1,940 ש"ח 25. האשה לא עבדה במהלך נישואיה (למעט מספר חודשים), היא אף לא רכשה מקצוע, ובמהלך למעלה משני עשורים גידלה חמישה ילדים, ועשתה לביתה. 26. הבעל לא הגיש הרצאת פרטים, ולא פירט את הכנסותיו. אין מחלוקת לגבי גובה קצבת המל"ל בגין נכותו, אשר נכון לחודש אפריל 1998 עמדה על הסך החודשי של 3,379 ש"ח, ובמרץ 2000, על הסך החודשי של 3,600 ש"ח (סע' 37 לסיכומיו). 27. לטענתה של האשה, לבעל הכנסות נוספות שאותן הוא מסתיר, לאור קצבת המל"ל בגובה 100% לחודש שהוא מקבל, ומשהינו מנהל הליכים ,ואינו רוצה להיות מחוייב בסכומים גבוהים למזונותיה. לגירסתה מהשכרת מספרה (בחצר ביתם) לצד ג' מקבל בעלה כ350- דולר ארה"ב לחודש, אולם לא הובאה על ידה כל עדות התומכת גירסה זו. לגירסתו של הבעל משלם השוכר דמי ארנונה בלבד, בתמורה לשכירות. (עמ' 3, ח.נ. מיום 10.12.98). 28. במסגרת הבאת ראיותיה של האשה, נחקר מר דולב חוקר פרטי, ביום 11.7.99, אשר לרכושו של הבעל, גם לצורך פסיקת מזונות האשה, אשר היקפם כידוע נקבע על פי הכלל של "עולה עמו ואינה יורדת". מממצאי החוקר עלה כי הבית (נשוא המחלוקת בתביעה הרכושית כפי שיפורט בהמשך) רשום על שמו של הבעל. מר דולב נחקר גם ביום 9.11.99 על תצהירו מיום 4.11.99, בעדותו העיד כי אכן ישנה מספרה בחצר הבית של הבעל, אולם לא יכול היה לברר פרטים כספיים לגבי הכנסות המתקבלות מהשוכר לבעל. לענין הרכב מסוג מזדה לנטיס, אשר בשימושו של הבעל, נערכו על ידי מר דולב כ12- מעקבים אחר הבעל, אשר העלו כי הרכב בשימושו באופן קבוע, לרבות הגעה לדיון במועד החקירה (9.11.99). על פי בדיקה שערך החוקר עולה כי הרכב מסוג לנטיס רשום על שמו של חייל בשרות חובה, וכפי שהתברר, חברו של בנם החייל של הצדדים. שנת הייצור של הרכב היא 1999, והוא כאמור רשום על שמו של ימין מוטי, ובשמושו הקבוע של הבעל, לרבות חניה בשעות הלילה בחנית הבית, ושמוש מוקדם בבוקר למחרת. אני דוחה את גירסתו של הבעל, וכפי שהעיד לענין זה: "הרכב מסוג לנטיס אינו שלי, אין לי כל רכב אחר שהוא על שמי, היה לי ונתתי אותו לבת, הבת שלי נוסעת על הרכב מסוג סיאט...." (עמ' 19, ח.נ. ומיום 9.11.99). ובהמשך: "הרכב מסוג לנטיס לא נרכש מכספי והוא לא שלי, הוא של החבר של הבן שלי, והוא משאיל לי את הרכב לשמוש"...... כפי שעלה מהעדויות, לבן הרצל רכב מסוג סובארו, לבת גלית רכב מסוג סיאט, ולבעל רכב מסוג לנטיס משנת 1999. לא ניתן לקבל את גירסתו של הבעל כי חבר בנו (על שמו רשומה מכונית הלנטיס) המשרת בשרות חובה משאיר אצלו כמעט מדי יום (12 פעמים במועדים קרובים, על פי דו"ח החוקר), את המכונית. ועל כן, ולאור הפסיקה, יש מקום להתחשב בשווי המכונית לצורך פסיקת מזונות האשה, כל עוד זכאית היא וכפי שקבעתי, למזונותיה מבעלה. ראה לענין זה: ע"א 239/85 עמיצור נ' עמיצור, פד"י מ(1) 181. 29. מדבריו והצהרותיו של הבעל בעצמו לענין סיפוק צרכיה של אשתו, בטרם הגשת תביעת הגירושין על ידו, עולה כדלקמן: מתוך תסקיר שירותי הרווחה בהרצליה (עמ' 3, מיום 6.7.98): "האב מתאר מערכת יחסי נישואין, בה אפשר לאשתו חיי נוחות מלאים ולא חסך ממנה ומהילדים דבר".... ולצורך הבהרה: הבעל מעלה את דבריו אלה בפני פקידת הסעד לסדרי דין ביולי 1998, כאשר את הארוע עבר בשנת 1995, ובעת שכך ציין, כבר נקבעו לו אחוזי הנכות המלאים (100%), דהיינו, על פי גרסתו, היו לרשותו האמצעים לסיפוק צרכיה של האשה, ולמרות שלא עבדה. 30. לדבריו של הבעל עצמו, למי מהילדים שבבית (3 בגירים וקטין אחד) לא חסר דבר, בנוסף אין מחלוקת כי בית צמוד קרקע, והצמוד לבית המגורים נמכר לצד ג', על פי הסכם מכר, מיולי 1998, והתקבלו כספים בידיו של הבעל (למרות שהיקפם אינו נהיר, וכפי שיפורט בהמשך), הבעל מכר חנות שהועברה אליו מעזבון הוריו, והתקבלו כספים בידיו (היקפם לא הודע) ומתוך רמת החיים אשר מנהל הבעל (מכונית חדשה, מכוניות לילדיו הבגירים, שטרם היה סיפק בידם להשתכר בעצמם....) איני מקבלת את נסיונו לשכנעני כי אמצעיו דלים, וכי הכנסתו האחת והבלבדית היא קצבת נכותו ובסך של כ3,600- ש"ח לחודש. 31. מנגד, ולמרות שהבעל לא הביא כל ראיות לענין עבודתה של האשה, אין לי ספק כי האשה, ובמצבה, ולאחר שעזבה את המעון לנשים מוכות, ומחודש יולי 1998, בודאי עובדת ומשתכרת, לא נראה סביר בעיני, כי הסך של 1,800 ש"ח לחודש, אשר נפסק כמזונות זמניים לה ולאיתי יספיק בידיה, וגם אם ניקח בחשבון כי קצבת הילדים של שני הקטינים מועברת לידיה, ועל כן יחול "מעשה ידיה תחת מזונותיה". 32. על כן, יש בדעתי לפסוק את מזונות האשה, ובסכום צנוע, להשלמת מזונותיה והחל מיום 10.7.98 (ראה פיסקה 23 לפסק הדין) ועד לסידור הגט בין הצדדים, בגובה של 800 ש"ח לחודש. ד. משמורת הקטין 33. כאמור, בשים לב לגילו ולטובתו של הבן, המצוי בחזקתה של אמו, מיום 21.1.98, וכפי שעולה מתסקירי שירותי הרווחה, אשר בהרצליה, הסכימו הצדדים כי בית משפט זה יקבע היכן תהא משמורתו של הבן, ויאושרו סדרי הראיה בין האב לאלה של הבן (ראה פסקה 11 לפסק הדין). 34. א. בתסקיר מיום 20.10.98 (עמ' 1) מדווח כי הבן קשור מאוד לאמו. הוא מתואר כמטופח, חברותי ובעל יכולת אינטלקטואלית המתאימה לגילו, ובפרק ההמלצות הומלץ כבר אז, כי משמורתו הזמנית של הקטין תהא לאמו, וסדרי הראיה שלו עם אביו פורטו בהמשך. ב. בתסקיר מטעם שירותי הרווחה בהרצליה, ומיום 6.7.98, דווח בעמודים 3 ו4- על קיום מפגשים חמים ואוהבים בין האב לבן, ובסופו של התסקיר דווח על סדרי ראיה מומלצים בין האב לבן, וכפי שדווח בתסקיר מקביל גם לבית הדין הרבני האיזורי, במסגרת הזמנת תסקיר משם (עמ' 5 לתסקיר). ג. בתסקיר שירותי הרווחה מהרצליה, ומיום 21.6.99, דווח כי תסקיר זה, ככל שהוא מתייחס לקטין, מבוסס גם על תסקיר שירותי הרווחה באשדוד (שם כאמור הוסדר לאם ולבן דיור מוגן במהלך חודש יוני 1998), דווח כי האם דואגת לכל מחסורו של הבן, וכי התפתחותו תקינה, ולענין סדרי הראיה בין האב לבן דווח (בעמ' 2) "הסדרי הראיה בין האב לבן מתקיימים באופן מסודר קבוע וחיובי, ללא קשיים מיוחדים". ובפרק ההמלצות: "א. משמורת הבן אצל אמו. ב. הסדר הקשר בין הבן לאביו מחוץ לתקופת החופש יתקיימו כפי שהתקיימו עד היום: בימי ד' בין השעות 15:00-19:00, וכל סוף שבוע שני לסרוגין החל מהשעה 15:30 ועד מוצ"ש בשעה 20:00. חגי ישראל יחולקו בין ההורים כך שמחצית החגים עם האב, ומחצית שניה עם האם. ג. בתקופת חופשת הקיץ חלוקה של שבוע שבוע, אחריות על מעבר הילדים בין ההורים תחולק בין שני ההורים. ד. באם בני הזוג מתקשים לקבל החלטה לנושא החופשה, רצוי כי עקב דחיפות הנושא, לסייע להם להגיע להסכמה בין כתלי בית המשפט. ה. אני ממליצה כי ההורים יסתיעו בגורם מקצועי טיפולי כגורם מסייע לשיפור התייחסותם ההורים התואמת, למילוי צרכי ילדיהם השונים". 35. במסגרת הבאת הראיות, לא היתה התייחסות לענין תקלות כלשהן בסדרי הראיה בין הבן לאביו, ולא הועלו טענות במסגרת הסיכומים לגבי תפקודה של האם כמשמורנית לבן. 36. לאור המפורט, יש בדעתי לקבוע כי המשמורת בבן הקטין תהא לאמו עד הגיעו לגיל 18, לאמץ את המלצות פקידת הסעד לסדרי דין לגבי סדרי הראיה בין הבן לאביו, כמפורט בפרק ההמלצות בתסקיר מיום 21.6.99, וליתן סמכויות לפקידת הסעד לסדרי דין במקום מגוריו של הבן עם אמו, על פי סעיפים 19 ו68- לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. ה. מזונותיו של הקטין 37. הקטין הינו יליד 2.2.1993, והוא כיום בן 6.5 שנים. 38. כפי שפירטתי בסעיף 23 לפסק הדין, ממועד הגשת התביעה למזונות ומיום 10.3.98, עד ליום 10.7.98, יעמוד סך המזונות הזמניים בסך של 1,800 ש"ח לחודש (לאשה ולבן) על כנו. 39. בכתב התביעה לא הופרדו צרכי הקטין מאלה של האשה, ואולם בסעיף 26 לתצהיר העדות הראשית ומיום 16.6.99 פורטו הצרכים: כלכלה - 800 ש"ח ביגוד - 250 ש"ח נסיעות - 200 ש"ח הוצאות לימודים ספרים מחברות וכו' - 300 ש"ח סה"כ - 1,550 ש"ח 40. הנורמה הבסיסית לחיובו של האב במזונותיו של הבן, מצויה בסעיף 3 לחוק תיקון דיני משפחה (מזונות) התשי"ט1959-, וזה לשונו: "3(א) אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו....". 41. בית המשפט העליון חזר על הכלל הבסיסי, בפסקי דין רבים, ובהם החיל את ההלכה על חבותו האבסולוטית של האב במזונות ילדיו הקטינים. ראה: ע"א 222/83 פלונית נ' אלמוני, פד"י לה(4) 418, 420. 42. מקור חיובו של האב במזונות ילדיו מגיל שש ועד שיגדלו, הוא בתקנות חכמים, וכפי שפסקו זאת הרמב"ם וכמופיע בשולחן הערוך: "כשם שאדם חייב במזונות אשתו, כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים, מכאן ואילך מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים" (רמב"ם, אישות, יב', יד'). 43. החובה לגבי מזונות ילדים (במאובחן מהיקף מזונות לאשה), מעל לכל, וכפי שנפסק בשולחן הערוך והרמבם: "ואינו נותן להם כפי עושרו, אלא כפי צרכן בלבד" (טור ושו"ע, אה"ע שם, ו'. וראה: רמב"ם, אישות, יג', ו'), והכוונה, וכפי שפסק בית המשפט העליון לגבי צרכים הכרחיים בלבד: "בצרכים אלה לא מחויב האב לפי עושרו, ויוצא שצרכים אלו שווים הם לעני ולעשיר". ראה: ע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז, פד"י לו(3) 449, 461. וכן: ע"א 210/82 גלבר נ' גלבר, פד"י לח(2) 14, 20. 44. הצרכים ההכרחיים של קטין נקבעים על פי שני מישורים - כללי ופרטי: א. צרכים הכרחיים מינימליים של קטין, שהוא חלק מאוכלוסיית הקטינים, מבחן זה אינו מתמקד בקטין ספציפי. ב. צרכים הכרחיים מינימליים נוספים של אותו קטין נשוא התביעה. על פי המבחנים הנ"ל נמצא והוכר כי הצרכים ההכרחיים כוללים: מזון, ביגוד, הנעלה, מדור, הוצאות בית, והוצאות רפואיות. הגדרת המונח צרכים הכרחיים של קטין נדונה בין השאר בת.מ.א. (ת"א) 2487/92 אשכנזי נ' אשכנזי, פ"מ נג(2) 241. 45. ומן הכלל אל הפרט: בענייננו, צרכיו של הבן פורטו כאמור בסעיף 26 לתצהירה של האם, תוך שאינם כוללים מדור והוצאות אחזקת המדור בחלקם היחסי). רכיב המדור וההוצאות פורטו בנפרד ובסעיף 31 לתצהיר. כמו כן הוספו שני פריטים שהם: נסיעות והוצאות חינוך. ראשית, ולצרכי החינוך: את הצרכים הבסיסים כמו אגרת חינוך, דמי שכפול שנתיים, אותם יש לכלול בצרכים ההכרחיים, אשר חבותו של האב לגביהם אבסולוטית. ראה לענין זה: ת.מ.א. (חי') 663/92 פלונית ואח' נ' פלוני, פ"מ נה(3) 37, 42. שנית, לגבי רכיב המדור והוצאותיו, צירפה האם חוזה שכירות מספטמבר 1998, ועד לספטמבר 1999, בגובה של 350$ דולר ארה"ב, תוך הצהרתה של האם כי בשלב זה ישנו סיוע מטעם משרד השיכון, ולא הוגש כל אישור או מידע על למתי הסיוע יחול, ומה היקפו, ועל כן בשלב זה לא ניתן להעתר לרכיב זה. לענין הוצאות המדור, ובסך של 665 ש"ח, כפי שצירפה האם קבלות לתצהירה, יש בדעתי ועל פי הפסיקה לחייב את האב בשליש מערכם, ובסכום גלובלי חודשי. לענין היקף החיוב ראה: ע"א 764/87 אוהר נ' אוהר (לא פורסם). לענין חיוב גלובלי בהוצאות אחזקת המדור ראה: בר"ע (ת"א) 89/96 רחום נ' רחום (לא פורסם). 46. על אף היות המזונות ההכרחיים לכאורה אחידים לאב "עני כעשיר", ערכם הכספי יבוא באופן יחסי להכנסותיו של האב. וכפי שנפסק בת.מ.א. (חי') 663/92 פלונית ואח' נ' פלוני, פ"מ נה(1) 37, 41 מפי כב' השופט יעקובישווילי: "רמת מזונותיהם של ילדים "אינה עולה" על פי התעצמותו הכלכלית של האב (שלא כמו אשה שעולה עמו, עם בעלה). אך ילדים של עניים צריכים להסתפק במזונות ההכרחיים ואילו מי שהוריו אמידים, זכאים למזונות ביד רחבה יותר בנחת ולא בצער, ברווח, ולא בצמצום". 47. האב מגדל את הבן הקטין, ודואג לכל צרכיו באופן ישיר. יודגש ויובהר פעם נוספת כי האב בחר משיקוליו שלא להגיש הרצאת פרטים מטעמו, ועל כן אין לו אלא להלין על עצמו. כפי שפירטתי בפיסקה 30 לפסק הדין, הכנסותיו בודאי עולות בשיעור משמעותי על המדווח או מוצהר על ידו. ועל כן יש בדעתי מכל המפורט לפסוק את מזונותיו של הבן (ללא מדור) ובסך של 1,700 ש"ח לחודש, החל מיום 10.7.98 ועד הגיעו לגיל 18 שנה, או תום לימודיו התיכוניים, המאוחר בין השניים. ו. הרכוש 48. הצדדים נישאו זל"ז ביום 18.12.73, ועל ענייניהם הרכושיים תחול הילכת השיתוף בנכסים, בין בני זוג, יציר הפסיקה. 49. האשה עותרת בתביעה הרכושית אשר הוגשה על ידה בתמ"ש 19782/98 וביום 9.11.98 (סע' 23 לכתב התביעה) כדלקמן: א. ליתן פסק דין הצהרתי על זכויות התובעת במחצית הנכס הידוע כחלקה 66/2, 66/1 בגוש 7291, הנמצאת ברח' סעדיה גאון 60, הרצליה. ב. לקבוע כי כל הכספים הרשומים פורמלית על שם הנתבע, שייכים בחלקים שווים לתובעת ולנתבע. ג. לחלק את השיתוף במטלטלין המצויים בדירת התובעת והנתבעת (צ"ל הנתבע - ט.ס.), ברח' סעדיה גאון 60, הרצליה. ד. כן יתבקש ביהמ"ש ליתן לתובעת סעדי עזר, סעדים זמניים לשם פיקוח על הרכוש, הכל על מנת לשמור על זכויותיה של התובעת כאמור לעיל. 50. מתצהירי העדות הראשית עליהם נחקרו הצדדים, מהמסמכים שהוגשו וסומנו, ומהראיות, ולענייננו, עולות העובדות כדלקמן: א. בשנת 1990 החזיקו הצדדים בבעלות משותפת בדירת עמידר, ברח' ברק 10/1 בהרצליה. מתוך הסכם הרכישה שערכו הצדדים עם חברת עמידר (ה6/) עולה, כי התמורה ששולמה על ידי הצדדים לחברת עמידר היתה 58,620 ש"ח (סע' 6א') בניכוי הנחה בגובה של 36,450 ש"ח (סע' 6.ב.1.) הצדדים שניהם חתמו על ההסכם (ה6/) ביום 25.6.90 (להלן: "הדירה"). ב. ביום 15.7.90 הגישו הצדדים בחתימת שניהם בקשה לחברת עמידר לקבלת הסכמת החברה להעברת זכויותיהם בדירה, לה"ה לוזון מנטינה (נספח א' לכתב התביעה), ואל הבקשה לאשר את העברת הזכויות מטעם הצדדים לנעבר/ים, צורף חוזה מכר בין הצדדים לבין הנעבר/ים ומיום 15.7.1990 (להלן: "הסכם המכר"), הצדדים חתומים על כל אחד מארבעת דפי הסכם המכר בראשי תיבות, ובחתימתם המלאה בעמ' 4 להסכם המכר. ג. על פי סעיף 5א' להסכם המכר, נמכרו הזכויות לנעבר/ים ובסך של 60,000$ דולר ארה"ב, במועדים ועל פי שפורט בסע' 6 להסכם, כאשר מועד פינוי הדירה ובהתאם, העברת סך התמורה בתשלום האחרון מטעם הנעבר/ים לצדדים, נקבע ליום 15.1.92. ד. הוריו המנוחים של הבעל היו בעלים של שתי תתי חלקות צמודות, ברח' סעדיה גאון 26, בהרצליה, והידועות כחלקה 66 בגוש 7291 (להלן: "תת חלקה 1", "תת חלקה 2", ו"המגרש"). ה. אביו של הבעל הותיר צוואה (ת1/) אשר קוימה לאחר פטירתו. אביו של הבעל נפטר בשנת 1990. ו. על פי האמור בסעיפים 2 ו3- לצוואה (ת1/), כלל המגרש בעת עריכת הצוואה על ידי המנוח שתי יחידות דיור בבית דו משפחתי, את הבעלות בהן העביר לבעל (בנו), ואת זכות השימוש והמגורים לאשתו (אם הבעל), ובנוסף הועברה הבעלות בחנות אשר היתה בבעלותו של המנוח וברח' בר-כוכבא בהרצליה גם היא לבעל (בנו). ז. הצדדים בנו את בית מגוריהם על המגרש,וכפי שמעיד הבעל בעצמו: "מכרנו את הבית בין השנים 90 ל91- ברח' ברק 10, אחרי שמכרנו את דירת עמידר, לקחנה שנה בכדי שנוכל להספיק לבנות בחצר של ההורים, לקחנו לשנה את הדירה של עמידר שמכרנו בשכירות מהקונה. אחרי שנה עברנו לגור בבית שבנינו בחצר של בית ההורים" (עמ' 20, ח.נ. ומיום 9.11.99). ח. מן המצטבר עד כה, עולה, כי הצדדים מכרו את זכויותיהם בדירה, בסך של 60,000$ דולר ארה"ב, ובחודש יולי 1990, תוך שהסדירו עם הקונים את המשך מגוריהם בדירה עד לבנית בית מגוריהם בשטח המגרש, שבאותה העת (שנת 1991) ניתן לבעל בירושה , והכוונה רק לתת חלקה 2. אמו המנוחה של הבעל המשיכה להתגורר בבית אשר על תת חלקה 1. מה שאינו ברור מעדויות הצדדים ובהשוואה לסעיף 2 לצוואת אביו המנוח של הבעל (ת1/) האם הצדדים בנו את בית מגוריהם על מגרש ריק, או ששיפצו בית צמוד לבית ההורים, אלא שלענייננו וכדי שיובהר בהמשך, נראה כי אין לאמור כל נפקות. ט. לצורך הבניה, האשה הוציאה משתי קופות הגמל, אשר התנהלו על שמה באותה עת, וכעולה מ-ת5/, את הסך של 13,532.32 ש"ח (נכון לחודש מרץ 1992), ואת הסך של 9,025.69 ש"ח (נכון לחודש מרץ 1992). י. לצורך בניית הבית נטלו הצדדים משכנתא בגובה של 100,000 ש"ח מבנק כרמל וזאת ביום 2.12.91 (ה2/), ואשר נרשמה על זכויות החכירה שעל שמו של הבעל, באותו מועד, בלשכת רישום המקרקעין בנתניה (ה1/). (להלן: "המשכנתא הראשונה") זה המקום לציין כי מחצית הזכויות (שכירות) במגרש, הועברה על שמו של הבעל ברישום, ומכוח צוואת אביו המנוח ביום 9.10.91. יא. אמו של הבעל נפטרה בשנת 1994, וביום 8.3.95 נרשמו מחצית הזכויות הנוספות במגרש ובמבנה (תת חלקה 1) על שמו של הבעל, בלשכת רישום המקרקעין בנתניה (ה5/). יב. לגירסתו של הבעל לא החזירו הצדדים את ההחזרים החודשיים של המשכנתא הראשונה, שנטלו לצורך בנית בית המגורים, ומשכך, נאלץ היה ליטול משכנתא נוספת מחברת הביטוח מנולייף מנורה, ובסך של 250,000 ש"ח, ואשר על פי ה4/ נרשמה בלשכת רישום המקרקעין בנתניה ביום 23.10.95, ועל שמו של הבעל, ומבלי שהוצג כל מסמך ו/או אישור הקושר את האשה למשכנתא זו, ו/או שניתן ללמוד הימנו על מטרת נטילת משכנתא זו, (להלן: "המשכנתא השניה"). יג. בין לבין ולהשלמת התמונה יצויין, כי החנות שהועברה לבעלותו של הבעל, מכוח צוואת אביו, נמכרה על ידו, מבלי שהוצג מסמך למועד המכירה, אולם על פי המוצהר על ידו (עמ' 22 בח.נ. ומיום 9.11.99) בסך של 58,000$ דולר ארה"ב. כאמור, הבעל לא הציג כל מסמך על מועד מכירת החנות, ונראה כי התמורה שהתקבלה לא היתה בתאריכים הרלוונטים לבנית בית המגורים, כי אחרת לא ניתן להבין מדוע לא הציג הבעל מסמך שיאמת את גירסתו, כאילו גם סכום זה שימש את בנית בית המגורים. יד. עוד יצויין ולהשלמת התמונה, כי לבעל היה מוסך בבעלותו, לגירסת האשה נרכש בשנת 1988 ונסגר בגין חובות רבים לנושים בשנת 1989, ולגירסתו של הבעל היה זה בשנת 1991, מיד ובסמוך לאחר מלחמת המפרץ (בשנת 1991) נסגר המוסך, בשל אי עמידה בתשלום חובות לנושים, מטעמו של הבעל. מכל מקום לא יכולה להטען הטענה על-ידי הבעל כי נותרו כספים ששמשו את בניית הבית, מעסקו זה. טו. כאמור, בשנת 1995 עבר הבעל ארוע מוחי, ולאחר תקופת התאוששות ומשהוכר כנכה על ידי המוסד לביטוח לאומי (100%) לטענתו, ועל פי גירסתו, נקלע לקשיים כלכליים החל מאותה עת, ולאלה נוספו קשייו האישיים. טז. כחצי שנה לאחר שהאשה עזבה את בית המגורים וביום 18.6.98, חתם הבעל על חוזה מכר עם ה"ה פריאון (ה7/) ולפיו נמכרה לו יחידת הדיור הצמודה לבית המגורים, אשר כזכור הועברה לבעלותו של הבעל לאחר פטירת אמו, ובשנת 1995. יז. על פי המפורט בהסכם המכר (ה7/) שולם חוב המשכנתא השניה לחברת מנולייף, וחובות נוספים שנוצרו על ידי הבעל, וטיבם אינו נהיר. על פי המצויין בסעיף 4 להסכם המכר (ה7/) התמורה ששולמה לבעל בגין מכירת הנכס, הינה 210,000$ דולר ארה"ב. ז. דיון 51. כאמור, בני הזוג נישאו ביום 18.12.73, ומכאן שיש להחיל בענייננו את הילכת השיתוף בין בני זוג, יציר הפסיקה רבת השנים. 52. לצורך הוכחת חזקת השיתוף בין בני הזוג, ועל פי הפסיקה, יש צורך בהוכחת תנאים מינימליים של חיים משותפים תחת קורת גג אחת, ומאמץ משותף, כאשר בענייננו הצדדים היו נשואים זל"ז 25 שנים, וגידלו חמישה ילדים, עד למועד בו עזבה האשה את בית המגורים. ראה: ע"א 5640/94 חסל נ' חסל, פד"י נ(4) 250 (בעמ' 255 מול האות ג'). יש להביא לענייננו את דברי כב' השופט טל, בע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פד"י מט(3) 529: "חזקת השיתוף אינה תלויה עוד בשאלה העובדתית מה היתה הכוונה המשוערת של בני הזוג, אלא היא תוצאה ערכית אידיאולוגית מהפכנית של מושגי השוויון והצדק..... אם בתחילת דרכה היתה חזקת השיתוף שייכת לתחום החוזים הרי שכיום היא דין מדיני המשפחה". 53. הבעל מנסה לטעון בסיכומיו כי חיי הצדדים התנהלו תוך הפרדה רכושית, תוך שהבעל מדגיש, כי הקפיד על רישום הנכסים אותם קיבל בירושה על שמו, ללא שיתופה של האשה. יתרה מכך, בעדותו אומר הבעל כך, ולא אחרת!: "..... אני לא מוכן לתת לאשתי כלום במועד הגירושין. היינו נשואים 25 שנה ואני לא מוכן לתת לה. לא הסבירו לי מה החוק במדינת ישראל בענין חלוקת רכוש. אני לא מתמצא אולם אני עצמי לא רוצה לתת לה כלום. (עמ' 4 לפרוטוקול). 54. מבחינה עובדתית, ומבחינת סמיכות התאריכים והמועדים, לא יכולה להיות מחלוקת כי בית המגורים וזה הבנוי על תת חלקה 2, נבנה על ידי הצדדים במהלך חייהם המשותפים, תוך "מאמץ משותף". אין באמור בסיכומיו של הבעל (בעיקר בסע' 44) כדי לשלול את תחולת חזקת השיתוף, ככל שהענין נוגע לבית המגורים, במאובחן מהקרקע עליו הוא בנוי. לענין הנטל המוטל על הצד המנסה לסתור את חזקת השיתוף, נפסק בין השאר, בה"פ 335/94 אילוז נ' אילוז, פס"מ תשנ"ו(3) 441: "היום מוחלת חזקת השיתוף בהוכחת יסוד כללית....... כשבחינת הנפקות הקונקרטית לו נועדה ....... שמא יש ראיה לסתור את החזקה הזאת. הדבר כרוך בנטל כבד ובקושי רב". (עמ' 450 מול האות א') (ההדגשה אינה במקור - ט.ס.). 55. כנזכר, וכפי שפורט בפרק ו' לפסק דין זה, הבעלות בדירת עמידר, ששימשה עד לשנת 1990 את דירת מגורי הצדדים, היתה משותפת. בשנת 1990 מיד ולאחר שרכשו הצדדים את הזכויות בדירה זו מחברת עמידר, מכרו אותה לצד ג', ותמורתה ובסך של 60,000$ דולר ארה"ב, שימשה לבניית בית המשפחה על המגרש (תת חלקה 2), שהועבר לבעל בירושה מכוח צוואת אביו המנוח, ואשר נפטר בשנת 1990. הבעל בעצמו מעיד כך: "אחרי שמכרנו את דירת עמידר לקחנו שנה בכדי שנוכל להספיק לבנות בחצר של ההורים. לקחנו לשנה את הדירה של עמידר שמכרנו בשכירות מהקונה. אחרי שנה עברנו לגור בבית שבנינו בחצר של בית ההורים". (ההדגשה אינה במקור - ט.ס.). בנוסף, וכנזכר, נטלו הצדדים את המשכנתא הראשונה במשותף, וכך אף נרשמה על שם שניהם, בדצמבר 1991, וע"ס 100,000 ש"ח (ת2/), ולגבי תת חלקה 2. את טענתו של הבעל, כי המשכנתא השניה (בסך 250,000 ש"ח), היתה לכיסוי המשכנתא הראשונה (בסך 100,000 ש"ח) לא הוכיח במסמכים, ואף מהותית לא ניתן לקבלה. המשכנתא הראשונה נלקחה לצורך בניית בית המגורים ונרשמה על תת חלקה 2 (נספח ז' לכתב התביעה), ועוד בשנת 1991, ועל שם שני הצדדים (ראה בנסח הטאבו - ב"הערות"), המשכנתא השניה נרשמה על תת חלקה 1 (בית ההורים שהועבר לבעלות הבעל לאחר פטירת אמו) ובשנת 1995, כאשר הבעל לא הביא כל ראיה לביסוס טענתו על חיובה של אשתו במשכנתא זו, שיתכן וכלל נלקחה לצורך תשלום חובותיו של הבעל בשל הכשל בעסקו (מוסך). יתרה מכך, האשה לא טוענת לכל זכות בבית המגורים של הורי בעלה (תת חלקה 1), שהועבר לבעלותו לאחר מות אמו בשנת 1994. לאמור, יש אישוש ב-ה7/: הסכם המכר עם צד ג' מחודש יולי 1998, במכירת הבית שעל תת חלקה 1, וכך צויין שם בעמ' 2: "מוסכם בזאת בין הצדדים כי התמורה שתתקבל בגין המכירה תועבר כל כולה לידיהם הנאמנות של באי כוח הצדדים ותשמש בראש ובראשונה לסילוק כל המיסים וההתחייבויות של המוכר בקשר עם העסקה נשוא הסכם זה, לאחר מכן לסילוק כל החיובים המפורטים לעיל, (הכוללים את סילוק המשכנתא השניה - ט.ס.) והיתרה, אם תיוותר תועבר למוכר". (ההדגשה אינה במקור - ט.ס.). בנוסף לחוב המשכנתא השניה, רבצו עיקולים נוספים על בית זה, וכמפורט בעמ' 1 של ה7/. משאין האשה טוענת לכל זכות קניינית, או אובליגטורית, שהיא בבית זה (תת חלקה 1), ומשהבעל לא הניח כל תשתית עובדתית שיש לחייבה בחוב המשכנתא שנלקחה על ידו, ונרשמה בלשכת רישום המקרקעין, ואף במאמר מוסגר יצויין כי לא הגיש כל תביעה בגין האמור, כנגד האשה, הרי אין לחייב את האשה בכל חוב מחובותיו. לא כך, לגבי המשכנתא הראשונה, אשר במחציתה יש לחייב את האשה, כפי שתהא זכאית לפיצוי הכספי, ממחצית בית המגורים וכפי שיפורט בהמשך. כאמור, וכנזכר, ולצורך השלמת פרק זה, הושקעו כספי קופות הגמל שהיו על שם האשה, לצורך בניית בית המגורים, ובסך של 22,557 ש"ח, כערכם בחודש מרץ 1992 (נספח ה' לכתב התביעה). לענין מעמדה המיוחד של דירת מגורים ומשהיא הנכס העיקרי ב"רכוש המשפחתי", כך נפסק בע"א 1937/92 קוטלר נ' קוטלר, פד"י מט(2) 233: "כאשר מדובר בדירת מגורים, נטל ההוכחה על התובע שיתוף בה, הוא קטן...... כמות פחותה יותר של ראיות נדרשת להוכחת החזקה ביחוד כאשר דירת המגורים היא הנכס העיקרי של המשפחה". (עמ' 242 מול האותיות ג-ד). 56. הסוגיה המשפטית בענייננו, ואשר נדונה בע"א 890/90 לידאי נ' לידאי, פד"י מו(1) היא: מה דינו של בית מגורים שנבנה מהקופה המשותפת על קרקע שלאשה אין כל חלק בה? המשפט אינו מכיר בבעלות במחוברים לקרקע, בנפרד מהבעלות בקרקע עצמה. (ראה דוכן "דיני קרקעות במדינת ישראל" עמ' 193-4. יתרה מכך, כעולה מסעיף 12 לחוק המקרקעין התשכ"ט1969-, לא ניתן לבצע הפרדה שכזו. על פי סעיף 12 לחוק, הבעלות בקרקע חלה גם על כל דבר המחובר אליה חיבור של קבע, דהיינו: המבנה הולך אחרי הקרקע, ובענייננו משהקרקע הועברה לבעל בירושה , ונרשמה בבעלותו, אמנם במהלך הנישואין, אין לה לאשה זכות במקרקעין, ולא זכויות בעלות בבית עצמו, (משלא ניתן "לנתקו" מהמקרקעין), אולם יש לה גם יש לה, וכפי שנפסק בהלכת "לידאי", זכות לקבלת פיצוי כספי על מחצית שוויו של בית המגורים אשר נבנה במאמץ משותף, במהלך הנישואין, וכשבע שנים לפני שנפרדו דרכי הצדדים וביום 21.1.1998. וכפי שקבעתי, ממקורות כספיים משותפים, תוך "מאמץ משותף". 57. לצורך חישוב הפיצוי שמגיע לאשה, בהפרדת שווי הבית מהקרקע, יש להפנות סוגיה זו לבדיקת שמאי, וכפי שאורה בהמשך. 58. זה המקום, לעניות דעתי, לעשות שימוש בסע' 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה התשנ"ה1995-, לאור הקונספציה של הקמת בית משפט זה, כי בפני שופט אחד ידונו הסכסוכים כולם, של המשפחה האחת, ועל כן יש לוודא כי אכן לאחר כתיבתו של פסק דין זה, הוא יבוצע. ועל כן, לאחר שימונה שמאי מטעם בית המשפט, ובהמשך, יקבע מועד נוסף, לצורך השלמה וחישוב הסכום הכספי שעל הבעל יהיה לשלם לאשתו. 59. לגבי שאר עתירותיה "הרכושיות" של האשה, שנזנחו למעשה, ומשלא הביאה כל ראיות הן לגבי כספים, זכויות, ומטלטלין, הן נדחות. ז. סוף דבר 60. משמורתו של הבן נקבעת בזאת לאמו. 61. פסיקת המזונות לבן והאישה במאוחד, מיום הגשת התביעה ועד ליום 10.7.98, כמפורט בפסקה 23 לפסק הדין. 62. להשלמת מזונות האשה ישלם הבעל לידי האשה, מיום 10.7.98 ועד לסדור הגט בין הצדדים, ובכל 10 לחודש למפרע, את הסך של 800 ש"ח. הסכום יהא צמוד למדד המחירים לצרכן, ויעודכן כל 3 חודשים. המדד הקובע הוא מדד חודש יולי 1998 אשר פורסם ביום 15.8.98. 63. א. למזונות הבן, ישלם האב לידי האם, החל מיום 10.7.98, בכל 10 לחודש למפרע, ועד הגיע לגיל 18, או תום לימודיו התיכוניים, המאוחר בין השניים את הסך של 1,700 ש"ח לחודש. ב. סכום המזונות יהא צמוד למדד המחירים לצרכן, ויעודכן כל שלושה חודשים, המדד הקובע הינו מדד חודש יולי 1998, אשר פורסם ביום 15.8.98. ג. בנוסף תשתלם קצבת המל"ל עבור הבן לידי האם. ד. חוב העבר בגין מזונות האשה, והקטין ישולם ב- 12 תשלומים שווים רצופים וחודשיים, החל מתשלום המזונות ב- 10.10.00, ובנוסף להם. ה. חוב העבר יישא הפרשי הצמדה וריבית מרבית מהמועד שנקבע לתשלום, ועד לתשלום בפועל. 64. האשה תהיה זכאית לקבל את שווי מחצית בית המגורים, על פי שומת השמאי, בניכוי מחצית המשכנתא הראשונה, והכל בערכים נכונים למועד פסק הדין המשלים כפי שיובהר בהמשך. 65. א. כמפורט בפסקה 57 לפסק הדין, מתמנה בזאת השמאי מר מלוכנא מנחם מרח' קרליבך 10, תל-אביב מס' טלפון 03-5626230 לצורך הגשת שומה לגבי שווי הבית כפנוי, במכירה לצד ג' ונמצא ברח' סעדיה גאון 60 הרצליה והידוע כגוש 7291 חלקה 66/2 (תת חלקה 2) ללא שווי המקרקעין. ב. אני מורה לבעל ליתן לידי השמאי לפניתו, כל מסמך הנדרש לצורך בצוע השומה. לידיעת השמאי: את הבעל מייצג עוה"ד משה בר-שלטון. ג. הבעל יישא בהוצאות השמאי. ד. דו"ח השמאי יוגש בתוך 30 יום ממועד המצאה לידיו הוראותי אלה. ה. ב"כ התובעים עוה"ד וסרמן תעביר מידית לשמאי עותק מעמ' 23-24 של פסק-הדין. 65. הנתבע יישא בהוצאות התובעת לרבות בשכ"ט עו"ד, בסך של 10,000 בתוספת מע"מ כחוק, הסכום יהא צמוד ויישא ריבית מרבית מיום 10.10.00 ועד לתשלום בפועל. מזונות