להלן פסק דין בסוגיית איסור התכנסות בעלת אופי פוליטי: פסק דין 1. העותרות מבקשות כי ביהמ"ש יורה על ביטול החלטת המשיבה מיום 21.2.02 האוסרת עריכת פעילות והתכנסות בעלת אופי פוליטי או מעין פוליטי במיתחם השירותים של המשיבה (להלן:"ההחלטה"). 2. ההחלטה, כעולה מפרוטוקול ישיבת המועצה שצורף לעתירה, התקבלה במסגרת התיחסות לבקשת העותרת הראשונה לקיים במיתחם המועצה פעילויות שונות. בבקשה זו כתבה העותרת כי מדובר בכ-60 איש, רובם תושבי סכנין, שבהיותם תושבים בתחום המוניציפלי של המשיבה זכאים הם להשתמש במיתקני המועצה לפעילותם. את ההחלטה נימקה המשיבה ברצון להימנע מכל צעד העלול לגרור את המועצה אל הקלחת הפוליטית או למחלוקת אידיאולוגית שלא ניתן לנתקה מהשיח הפוליטי. 3. למרות שההחלטה התקבלה כאמור ביום 27.2.02, והעתירה לבטלה הוגשה רק ביום 1.9.03, טוענות העותרות כי אין לדחותה מחמת שיהוי בניגוד לתקנות המחייבות הגשת עתירה כזו תוך 45 יום לכל המאוחר. שלוש הן טענות העותרות בענין זה: א. בטרם פניה לביהמ"ש היה עליהן למצות את אפשרות ביטול ההחלטה שלא בפניה לביהמ"ש ואת זאת עשו במכתב אל ראש המועצה מיום 15.6.03 שצורף לעתירה ורק משפניה זו נדחתה במכתבו של ראש המועצה מיום 13.6.03 הם נאלצו לפנות לביהמ"ש ובהתחשב בפגרת בתי המשפט הפניה לביהמ,ש נעשתה במועד. ב. גם אם היה שיהוי סוביקטיבי אין לדחות העתירה בשל כך, שכן אין שיהוי אוביקטיבי כאשר שום גורם לא נפגע כתוצאה מהשיהוי. בהקשר לטענה זו הופניתי לפסיקה שההלכות שנפסקו לענין ה"שיהוי" במסגרת עתירות לבג"צ חלות גם על ביהמ"ש המינהלי. ג. העתירה אינה מתיחסת לארוע ספציפי שהתרתו מתבקשת אלא מתבקשת בה החלטה עקרונית שאין לאסור על העותרת קיום פעילות בעלת תוכן פוליטי במתקני המשיבה מאחר ואיסור כזה פוגע בחופש הביטוי שהוא זכות יסוד וזכות זו לא יכולה להיפגע בשל כך שהעתירה הוגשה רק במועד שהוגשה. 4. אומר מיד שאין ממש בטענות אלו של העותרות ואסביר: א. העתירה מבקשת במפורש לבטל החלטה שהתקבלה ע"י המשיבה ביום 21.2.02. נכון הוא שעותר צריך למצות את כל האפשרויות להשיג את מבוקשו שלא ע"י פניה לביהמ"ש, אך מיצוי זה גם הוא צריך להעשות תוך זמן סביר. לכן הפניה למשיבה לבטל את החלטתה צריכה היתה להעשות בסמוך לאחר שההחלטה התקבלה. פניה שנעשתה שנה ומספר חודשים לאחר מכן אינה "יוצרת" מועד חדש המתחיל לרוץ מיום מתן הסרוב לבטל את ההחלטה. ב. גם בטענת העדר "שיהוי אוביקטיבי" אינני בטוח שיש ממש, שכן מי לידנו יתקע שבמשך שנה זו לא פנו גופים אחרים מהקשת הפוליטית בבקשה להתיר להם לקיים פעילותם במתקני המועצה והם סורבו. גם אם לא היו פניות כאלו עדיין קיימת אפשרות שהן לא היו נוכח ההחלטה. הענות לעתירה כיום תיצור לכן אוטומטית אפליה ופגיעה בגופים אלו. ג. העובדה שהעתירה אינה מתיחסת לפעילות ספציפית שעומדת על הפרק והיא במישור העקרוני גם בה אין כדי להכשיר את השיהוי. התקבלה החלטה ע"י המשיבה, העותרים ידעו על קיומה. אם הם טוענים שהיא החלטה שלא כדין, היה עליהם לבקש את ביטולה תוך פרק זמן סביר תוך התיחסות למועדים שנקבעו בתקנות. 4. למרות כל האמור איני רואה לנכון להכשיל את העתירה רק בשל השיהוי, שכן גם לגופה איני רואה בה ממש. 5. אקדים ואדגיש, העותרים אינם טוענים שהמשיבה היפלתה בעבר או מפלה בהווה בינם לבין גוף אחר המבקש לקיים פעילות דומה במתקני המועצה. כל שטוענים הם שההחלטה כפי שהתקבלה דינה להתבטל מפני שהיא פוגעת בזכות יסוד והיא "חופש הביטוי" ואני איני רואה במה ההחלטה פוגעת בחופש הביטוי. אזכיר בענין זה כי בדיון המיקדמי הצעתי שיובהר כי ההחלטה אינה מתיחסת לשטחים הפתוחים שבתחומי המועצה, כמו הגן האקולוגי. בדיון שהתקיים בעתירה לגופה הגישה לי המשיבה את מפת התחום המונציפלי שלה ממנה עולה כי התחום המוניציפלי מחזיק יותר מ-200,000 דונם והוא כולל פרקים וגנים. רק אחוז אחד משטח זה (280 דונם) הוא מתקנים סגורים כמו האודיטוריום, בו ביקשה העותרת לקיים את פעילותה. העותרת בתצהיר שהוגש מטעמה פירטה ארועים שהיא ביקשה לקיים ואלו לא הותרו לה מחמת ההחלטה שהתקבלה: א. לקראת ציון שנה לארועי אוקטובר 2000, ביקשה העותרת להקים בשטח פתוח בתוך מיתחם השירותים של המועצה אוהל בשם: "אוהל השיוויון" שבתוכו ישמעו וישמיעו דברים והקמת האוהל נאסרה (הדגשה שלי מ.נ.) (ס' 5 מהתצהיר). ב. ביום 31.10.01, ביקשה העותרת לקיים באודיטוריום יום עיון שכותרתו "הגליל יהודי או דמוקרטי" והבקשה סורבה (ס' 6 מהתצהיר). ג. במרץ 2000, ביקשה העותרת לקיים באודיטוריום כנס בנושא מצוקת האדמות בגליל ממנה סובלת האוכלוסיה הערבית בגליל (ס' 7 מהתצהיר). עינינו הרואות מה שסורב הוא קיום פעילות באודיטוריום והפעילות אותה ביקשה לקיים העותרת בשטח פתוח לא נאסרה. מה שנאסר שם הוא להקים אוהל. 6. העותרת סומכת יתדותיה על בג"צ 262/62, פרץ נ' המועצה המקומית כפר שמריהו (פ"ד ט"ז 2101). לעניות דעתי הנדון אינו דומה כלל לראיה. בענין פרץ, העובדות היו אלו: בכפר שמריהו היה בנין יחידי ששימש מקום תפילה . נוסח התפילה מזה עידן ועידנים היה הנוסח האורתודוקסי. המבקשים ביקשו להתפלל לפי הנוסח הרפורמי. המועצה היתה בעלת אולם בו התקיימה פעילות אגודת מכבי והיא העמידה אולם זה לרשות המבקשים כדי לקיים שם תפילות לפי הנוסח הרפורמי בראש השנה ויום הכפורים, וסירבה להעמיד לרשותם את האולם גם לתפילות חג הסוכות. הם עתרו לבג"צ וטענו בין היתר שמאז ומתמיד קיים בכפר שמריהו בית כנסת המספק את הצרכים הדתיים של תושבי המקום. המועצה מבקשת לקיים אחדות בחיי הציבור והעמדת האולם לצורכי תפילה רפורמית מפלגת את הציבור. בג"צ התערב וביטל את האיסור. השופט כהן נימק עמדתו בין היתר בכך שאין למבקשים להתפלל בנוסח האורתודוקסי כל עדיפות על אלו שמבקשים להתפלל בנוסח הרפורמי ואין להצדיק פגיעה בריגשות העותרת בצורך להימנע מפגיעה ברגשותיהם של אלו שאמונים עלי הנוסח האורתודוקסי. השופט ויתקון כתב בין היתר: "אילו לא היתה לפנינו אלא החלטה של מועצה שלא להשכיר רכוש ציבורי.. לכל מטרה דתית (או כל מטרה ספציפית אחרת) ייתכן ולא הייתי מוצא עילה מספקת להתערבותנו בענין אך עצם הנימוקים שבהם ביקשה המועצה לנמק ולהצדיק את החלטתה הם אשר פסולם גלוי על פניהם והם מעידים עדות ברורה חותכת על חריגת המועצה מגדר סמכותה. בנימוקים אלו נקטה המועצה עמדה בענין של דת... בהחלטה האמורה מגלה המועצה נטיה למגמה דתית אחת ושוללת את זכות קיומה של מגמה אחרת". והשופט זוסמן נימק כך: "לא קראנו בתצהירה כי השימוש לעריכת תפילה היה פסול בעיניה, אלמלא נוסח התפילה של המבקשים". "משלא היה בפי המועצה אלא נימוק זה לסירובה, יוצא כי אלמלא נימוק זה, היתה נעתרת לבקשת המבקשים. נמצא כי הפלתה אותם לרעה על יסוד נימוקים פסולים והפליה זו משמשת יסוד לעתירה לבית משפט זה". (ע' 2116). עינינו הרואות ביסוד כל הנימוקים שהובאו מצוי הצורך למנוע אפליה. 7. בעניננו, כפי שכבר אמרתי, העותרים אינם טוענים לאפליה ובטיעון של פגיעה בחופש הביטוי אין כל ממש, שכן בהחלטה ובפעולה על פיה לא היה כל נסיון לסתום את הפה לעותרים. ראש המועצה כותב בתצהירו (ס' 7ד'), כי כל פעילות לציון ארועי אוקטובר 2000, נאסרה רק במיתחם השירותים של המועצה, אולם אופשרה פעילות בכל מקום אחר בתחום שיפוט המועצה ובפועל גם התקיימה פעילות כזו. הוא לא נחקר על תצהירו ומכאן שהטענה בדבר פגיעה בחופש הביטוי נופלת. 8. אינני רואה לכן כל עילה להתערב בהחלטת המשיבה נשוא העתירה או לאסור לפעול על פיה. 9. העתירה נדחית. כל אחת משתי העותרות תשלם למשיבה הראשונה הוצאות ושכ"ט עו"ד כולל בסך של 5,000 ₪ + מע"מ כדין. עתירה מנהלית