תושב האזור

סעיף 1 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 מגדיר "תושב האזור" כך: "תושב אזור - לרבות מי שמתגורר באזור אף שאינו רשום במרשם האוכלוסין של האזור, ולמעט תושב יישוב ישראלי באזור". ככלל, המבחן המקובל להגדרת תושבות הוא מבחן מירב הזיקות (ראה ע"א 3025/00 שרון הרוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 111 פסקה 22, מפי כב' הנשיא ברק). עם זאת, משמעות המונח "תושב" אינה אחידה והיא עשויה להשתנות על בסיס הפרשנות התכליתית של החוק: "היקף התפרשותו של הדיבור "תושב" יקבע במקרים אלה על-פי התכלית המונחת ביסוד ההסדר הנורמטיבי בעניינו של התושב" (פסקה 21 בפסק דין הרוש). הפסיקה קבעה כי ישיבה ממושכת במדינה אין בה, בהכרח, כדי להצביע על רכישת תושבות של קבע. בעת"מ 430/04 עבד אל-מליכ אל ג'אבר נ' שר הפנים ואח' קבע בעניין זה כב' השופט עדיאל כי עצם הישיבה בישראל, גם משך תקופה ארוכה, אין בה כדי להביא למסקנה שמרכז חייו הקבוע של העותר ומקום מושבו הוא בישראל. לצורך כך נדרש שהישיבה בישראל תשא אופי של ישיבת קבע, ולא אופי ארעי. כמו כן נפסק כי חוק האזרחות והכניסה לישראל מתייחס לתושבי האזור המבקשים לאשר להם ישיבת קבע בישראל, והוא מונע את הטיפול בבקשות כאלה על-פי התנאים הקבועים בחוק. על רקע זה, לא ניתן לקבל את הטענה, שעצם הישיבה בישראל של מי שהגיש בקשת אחמ"ש, הופכת אותו, עוד בטרם הושלם התהליך המדורג והתקבל רישיון ישיבת הקבע, לתושב ישראל שמרכז חייו הקבוע בישראל, באופן השולל, לצורך החלת החוק לגביו, את מעמדו כתושב האזור. פרשנות כזאת תרוקן את החוק מכל משמעות. שהרי כל המבקשים שהם תושבי האזור, אשר הגישו בקשות לאיחוד משפחות ובקשתם נענתה, אך טרם סיימו את ההליך המדורג וטרם קיבלו אשרת ישיבת קבע, הם אנשים המתגוררים מזה שנים בישראל. אם תאמר שמסיבה זו יש להתייחס לכל אותם אנשים כאל תושבי ישראל ולא כאל תושבי האזור, ועל כן החוק אינו חל עליהם, רוקנת את סעיף 4(1) לחוק (המונע את שדרוג המעמד) מכל משמעות. הוא הדבר לגבי סעיף 4(2) לחוק, המאפשר מתן היתר שהייה ארעי לגבי מי שהגיש בקשה וטרם התקבלה החלטה בעניינו. גם כאן מדובר פעמים רבות באנשים המתגוררים בישראל תקופה ארוכה. אך בשל כך בלבד, לא ניתן לראותם כתושבי ישראל ולשלול את מעמדם, לצורך החלת החוק, כתושבי האזור, מה שירוקן גם את סעיף 4(2) לחוק מכל משמעות"(סעיפים 14-16 לפסק הדין). משרד הפניםתושבות