התובע בתביעה שבפנינו טוען כנגד שלילת זכאותו לגמלת הבטחת הכנסה לתקופה הרלוונטית, מהטעמים של בעלות התובע ברכב וכן יציאותיו לחו"ל. כללי התובע הגיש תביעה לגמלת הבטחת הכנסה בחודש 29.1.06. ביום 30.6.09 נרשם על שמו של התובע רכב מסוג דייהו קוריאה משנת 1995 (להלן: "הרכב"). הנתבע, בהחלטתו מיום 1.9.09 (נמסרה ביד ביום 18.10.09, צורפה לכתב התביעה) שלל זכאותו של התובע לגמלת הבטחת הכנסה מחודש 6/09, בשל כך שיש רכב בבעלותו בהתאם לס' 9א לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 (להלן: "החוק") וכן מחמת יציאות לחו"ל בחודש 7/09 לפי סעיף 14א(ב)(1) לחוק. ביום 30.9.09 או ביום 15.10.09 הועבר הרכב לבעלותו של בנו הצעיר של התובע, אבראהים (להלן: "אבראהים"), שהיה אותה עת בן 19, וללא רישיון נהיגה. הנתבע, בהחלטתו מיום 26.10.09 (נ/4), קבע כי הפסקת זכאותו של התובע מחמת בעלות ברכב, וכן בשל יציאות לחו"ל, עומדת בעינה. גדר המחלוקת הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת שלילת זכאותו של התובע לגמלת הבטחת הכנסה, משתי סיבות אלה: בשל בעלות התובע ברכב או שימוש קבוע מצידו ברכב במועד החלטת פקיד התביעות, בחודשים 6/09 עד 12/09 (להלן: "התקופה הרלוונטית"). בשל היציאות לחו"ל בחודשים יולי ואוגוסט 2009. בדיון שהתקיים בפנינו העידו התובע ומר חשים מוחמד (קונה הרכב). דיון והכרעה תכליתו של חוק הבטחת הכנסה היא להבטיח הכנסה מינימלית לכל אדם אשר אין ביכולתו לעבוד ולהתפרנס כדי מחייתו, או אשר אינו ניתן להשמה בעבודה כלשהי. מטרתה של הכנסה זו היא להבטיח לאדם כזה ולמשפחתו את סיפוק צרכי הקיום החיוניים עבורם, והכל בכפוף לקריטריונים ולתנאים הקבועים בחוק ובתקנות. החוק אינו מיועד להבטיח את הכנסתם של אלה היכולים להשתכר את המינימום שנקבע בו או יכולים להפיק הכנסה מנכס כלשהו (עב"ל 761/06 המוסד לביטוח לאומי נ' חליל אבו אעיש (טרם פורסם, ניתן ביום 16.3.08)). בהתאם, נקבע בדין ובהלכה הפסוקה, כי בעלות ברכב או שימוש קבוע ברכב שוללים את הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה, מהטעם כי שימוש שכזה מקים חזקה של "הפקת טובת הנאה משימוש ברכב", אשר שקולה להפקת הכנסה מנכס. סעיף 9א לחוק הבטחת הכנסה קובע הוראות מיוחדות לעניין נכס שהוא רכב מנועי, לפיהם רואים ברכב כנכס אשר מופקת ממנו הכנסה חודשית שסכומה אינו נמוך מסכום הגמלה. בעלות התובע ברכב ראשית נדון בשאלה האם יש לשלול זכאות התובע לגמלת הכנסה בשל כך שמחודש יוני 2009 היה בבעלותו רכב. בהתאם לטופס שצורף כנספח א' לכתב ההגנה, הרכב היה רשום על שמו של התובע, ולפיכך בבעלותו, מיום 25.6.09 ועד 30.9.09. ביום 30.9.09 (לפי נ/3) או 15.10.09 (לפי נספח א' לכתב ההגנה) הועברה הבעלות לבנו, אבראהים, בן ה-19 אשר בבעלותו לא היה אותה עת רישיון נהיגה. ביום 25.11.09 נמכר הרכב למר מוחמד חשים (להלן: "מר חשים"). לטענת התובע, בניו נביל ואבראהים (שהיו אותה עת בני 20 ו-19 בהתאמה) הם שרכשו את הרכב ב-3,000 ש"ח, ולו עצמו לא היתה יד בקניית הרכב (פרוטוקול עמ' 2 ש' 16-21). יצוין כי בני התובע נביל ואבראהים, היו אותה עת בני 20 ו-19 בהתאמה והתגוררו עם התובע. לטענת התובע הלך עם בניו וחברם (המוכר) לדואר, הבנים שילמו, והמוכר והוא חתמו. התובע טען כי הרכב נרשם על שמו לבקשתם של בניו שחפצו לשלם לביטוח סכום נמוך יותר (פרוטוקול עמ' 3 ש' 10-15). לטענת התובע, העביר את הרכב על שמו של בנו אבראהים לאחר שגילה כי זכאותו לגמלת הבטחת הכנסה נשללה בשל רישום הרכב על שמו שלו (פרוטוקול עמ' 3 ש' 25-28). התובע נשאל בעדותו מדוע העביר את הרכב על שם אבראהים, אשר לו לא היה רישיון נהיגה, והשיב כי זאת מאחר שאבראהים שילם יותר על הרכב (פרוטוקול עמ' 3 ש' 1-9). מטופס נ/6 עולה כי לבן נביל היה רכב עד כחודש לפני מועד רכישת הרכב הרלוונטי. כאמור, מר חשים קנה את הרכב ביום 25.11.09. בהודעתו לחוקר הנתבע, (נ/7) מסר מר חשים כהאי לישנא: "ש. האם יש לך רכב? ת. היה לי רכב דהיינו קניתי אותו בחודש 11/09 ומכרתי אותו לפני שבועיים כי הרכב התקלקל. ש. ממי קנית את הרכב? ת. קניתי אותו מ-סעדי אבו חג'אב תמורת 5,000 שקל ומכרתי את הרכב לפני שבועיים למישהו מראס אלעמוד ממשפח' אלח'טיב ועשינו העברת בעלות על שמו בדואר ומכרתי את הרכב תמורת 3,000 שקל. ש. האם יש קשר קרבה בינך לבין סעדי אבו חג'אב? ת. לא, אין שום קשר קרבה ואין שום היכרות. ש. האם סעדי אבו חג'אב יש לו רכב אחר חוץ מהרכב שמכר לך? ת. אני לא יודע." לטענת מר חשים בעדותו בבית הדין, רכש את הרכב מאבראהים ולא מהתובע, ובטעות נכתב שמו של התובע בהודעתו (פרוטוקול עמ' 5 ש' 11-13). בכל הכבוד הראוי, לא ניתן לקבל גרסה "משופצת" זו. הודעתו של מר חשים הינה קצרה, אורכה כעמוד אחד בלבד, והיא נכתבה בערבית (לבית הדין צורף גם תרגום מודפס בעברית) ומר חשים חתם עליה. כמו כן, שמו של התובע איננו פרט איזוטרי או חד פעמי אשר ייתכן ומר חשים לא שם ליבו אליו עת ענה תשובותיו לחוקר הנתבע. שמו של התובע, "סעדי אבו חג'אב", חזר שלוש פעמים בשאלות שנשאל מר חשים, ועניינן היה התובע בצורה מפורשת, ולא בנו אבראהים. בהתאם להלכה הפסוקה, נוטה בית הדין ליתן משקל רב יותר להודעות שנמסרו בטרם ההליך המשפטי, בטרם היו ידועים האינטרסים המעורבים בסוגיה, על פני עדות שניתנה בפניו אשר ממנה עולה הרושם כי היא הותאמה לצורך ההליך המשפטי. כך אמר בית הדין הארצי בעבל (ארצי) 381/05 גו'מעה מוסלמי נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 4.7.06) בזו הלשון: "הלכה היא כי הערכאה הדיונית, המתרשמת מעדותו של עד, רשאית להעדיף את דבריו בפני חוקר המוסד על פני דבריו בבית הדין ודברים שנאמרו בהודעה לחוקר יכולים לסייע בעמידה על מהימנות עד. (ראה דב"ע מח/ 42-0 ורטנסקי מיכאל נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יט 471 וכן דב"ע נב/ 13-0 לאה מירון נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 82. " התרשמנו אפוא, כי התובע רכש את הרכב וזה היה בבעלותו מחודש 6/09, עד לחודש נובמבר 2009, מועד מכירתו למר חשים, מידי התובע. העברת הרכב לאבראהים בן התובע בחודש אוקטובר 2009 היתה לצרכי קבלת הגמלה, ואין בה ממש, בשים לב לכך שלא היה לאבראהים אותה עת רישיון וכן לאור האמור בהודעתו של מר חשים כדלעיל, לפיה הוא קנה את הרכב מהתובע. נמצא אם כן, כי בדין זקף הנתבע לתובע הכנסה מרכב השוללת זכאותו לגמלה מיום 25.6.09, עת קנה הרכב ורשמו על שמו ועד ליום 25.11.09, עת נמכר למר חשים. ביחס לחודש דצמבר, בו היה הרכב בבעלות מר חשים, והביטוח נותר על שמו של התובע מיום 27.6.09 עד לפקיעתו ביום 31.12.09 (ראו נ/2) מאחר שסבר כי די בהעברת הבעלות (פרוטוקול עמ' 4 ש' 9-10), לא מצאנו הצדקה לזקוף לתובע בעלות ברכב או שימוש בו. לא נטען כי יש למר חשים קשר משפחתי או חברי לתובע, וכי לתובע היתה הנאה כלשהי מהרכב לאחר שנמכר למר חשים. לפיכך, דין תביעתו של התובע להתקבל ביחס לחודש דצמבר 2009 בלבד, לגביו אין לזקוף לו הכנסה בגין שימוש ברכב. יציאות התובע לחו"ל בהתאם לדו"ח כניסות ויציאות לארץ-ביקורת גבולות (נ/5) התובע יצא לחו"ל בשנת 2009 ביום 30.6.09, 3.7.09, 13.7.09 ו- 10.8.09. נמצא אם כן, כי התובע יצא לחו"ל בחודשים 7/09-8/09 (מעבר לפעם הראשונה בחודש 6/09). לטענת התובע בכתב התביעה, נסע לירדן "לפי דרישה משלטונות ירדן עקב בעיות עם בתי "היבה" שדרכונה ואשרות הכניסה שלה נגנבו והיא עדיין כלואה בבית סוהר בירדן". טענה זו, מלבד שלא גובתה במסמכים ולא הוכחה, אינה מהווה טעם מספיק ליציאה לחו"ל בהתאם לדין הואיל ואינה מנויה בחריגים שנקבעו בסעיף 14א(ד) לחוק. לפיכך, נמצא כי בדין שלל הנתבע זכאותו של התובע לחודשים יולי ואוגוסט 2009 גם מהטעם של יציאות התובע לחו"ל לפי סעיף 14א(ב)(1) לחוק. לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי בדין שלל הנתבע זכאותו של התובע לחודשים 6/09 ועד 11/09 בשל בעלות ושימוש ברכב וכן מחמת יציאותיו לחו"ל בחודשים 7/09-8/09. סוף דבר אשר על כן, התביעה מתקבלת באופן חלקי בלבד, ביחס לזכאות התובע לגמלה בחודש דצמבר 2009. ביחס לחודשים יוני 2009 עד נובמבר 2009, דין התביעה להדחות, שכן בדין שלל הנתבע זכאות התובע לחודשים אלה בשל כך שבבעלות התובע היה רכב וכן בשל יציאותיו לחו"ל בחודשים יולי ואוגוסט 2009. בנסיבות הענין אין צו להוצאות. הבטחת הכנסה