להלן פסק דין בערר בנושא הכרה נפגעי איבה - פיגוע: פסק דין הערר זהו ערר על החלטת הרשות המאשרת כמשמעותה בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה תש"ל - 1970 (להלן: "החוק"), לפיה נדחתה תביעתו של העורר להכיר בו כנפגע פעולת איבה כמשמעותו בחוק. עיקרי הנסיבות לפי גירסת העורר בתאריך 4/11/02 שהה העורר בקניון ערים בכפר סבא, בסמוך למחבל מתאבד אשר פוצץ עצמו באותו המקום. ("פעולת האיבה"; "הפיגוע" "האירוע") העורר פונה לבי"ח רבין בפתח תקוה שם אובחן כסובל, בין היתר, מסממני תסמונת פוסט-טראומטית (PTSD) כאבי אזניים, וטנטון. העורר שוחרר לביתו להמשך מעקב וטיפול רפואי, בין היתר במסגרות פסיכיאטריות ומעקבי שמיעה. העורר אובחן כנפגע פוסט-טראומטי בגין האירוע והינו ממשיך ועובר טיפולים נפשיים הנמשכים למן האירוע ועד למועד הגשת הערר, ועד בכלל. העורר פנה למשיבה בתביעה להכיר בו כנפגע איבה במשמעות החוק אך תביעתו נדחתה, ומכאן הערר שיוחד לטענה של פגיעה בתחום הנפשי. תמצית טענות העורר בכתב הערר המקורי טען העורר כי יש להכיר בו כנפגע איבה מאחר ופעולת האיבה גרמה לפגיעה במצבו הנפשי. בהמשך, ועל סמך הערת המשיבה בדבר חומר רפואי המלמד על ההיסטוריה הרפואית של העורר בתחום הנפשי, שונה קו הערר לתביעה בגין החמרה במצב הבריאותי (ולא גרימה כנטען בכתב הערעור המקורי). העורר טוען כי חוות-דעתה של המומחית מטעם הוועדה תומכת בטענותיו ולפיכך יש להכיר בו כנפגע איבה ולהעביר את המשך הטיפול לועדות הרפואיות אשר ידונו בנכותו אם וככל שקיימת בעקבות ההחמרה במצבו. תמצית טענות המשיבה המשיבה אינה חולקת על קיומו של האירוע אולם טוענת שלעורר עבר עשיר בתחום הנפשי. העורר לא שירת בצה"ל על רקע נפשי וכן העורר אובחן כסובל מ PTSD בגין תאונת דרכים בשנת 1996 והיה בטיפול נפשי לאורך השנים. המשיבה טוענת שחוות דעת המומחית מטעם הועדה אינה תומכת בטענתו של העורר, יש בה יותר מרמזים באשר לתיאטרליות בהתנהגותו של העורר, הגזמה בתיאורים ואף התחזות ובסיכומו של דבר קובעת שהפיגוע לא הביא להחמרה במצבו הנפשי של העורר. לסיכום טוענת המשיבה שהעורר לא הרים את הנטל המוטל עליו ויש לדחות את הערר. הבהרה לגבי סמכות הועדה בין השאר טוען ב"כ העורר לעניין סמכות הוועדה והיקף עיסוקה בשאלות רפואיות. לטענת העורר, בנסיבות תיק זה על הועדה להכיר בעורר כנפגע איבה ולהעביר את המשך הטיפול לועדות הרפואיות. אין לקבל טענה זו. במספר מקרים שנדונו בעבר הובהרה מסגרת סמכותה של הועדה, וההפניה שמפנה העורר לפסקי הדין ע"ש 1110/02 עמליה שזיפי, ע"ש 1059/02 יוחנן עג'מי אין בה תרומה לענייננו. הובהר ונפסק בעבר (ע"ש 1020/02 מלי קצב שאושר בבג"ץ 10954/03 מלי קצב נ' ועדת העררים מתאריך 2/9/2004) שהחלטה בעניין היותו של אדם "נפגע איבה", לרבות שאלת הקשר הסיבתי היא שאלה משולבת של רפואה ומשפט והיא בסמכות הועדה, הועדה רשאית להעזר במומחה רפואי, ואין לומר שסמכותה של הועדה מסתכמת אך ורק בקביעת זיקתו הפיזית של הטוען לפגיעה לזירת האירוע. חוו"ד המומחה הרפואי בשאלה שבמחלוקת - האם הייתה החמרה במצבו הנפשי של העורר כתוצאה מהפיגוע - מינתה הועדה את ד"ר נועה קרת, פסיכיאטרית, כמומחה מטעמה, וזו העבירה לוועדה חוות-דעת מפורטת ומנומקת היטב. חוות הדעת מפרטת את ההיסטוריה הרפואית הנפשית המשמעותית של העורר שקדמה לאירוע, ובנוסף מביאה המומחית את התרשמותה בדבר תיאטרליות בהתנהגותו של העורר, הגזמה בתיאורים ואף התחזות. סיכומה של חוות-הדעת היא: "ההחמרה במצבו הנפשי, אם אכן היתה כזו - היתה לזמן קצר בלבד. לא התרשמתי כי בעקבות האירוע החבלני בו היה נוכח (מיוני 2002) נותרה למר איל מושליאן נכות נפשית צמיתה". אנו ערים לכך שבמקום אחד בחוות הדעת נכתב: יתכן ואכן, לאחר האירוע בו נכח, פיתח סימפטומטולוגיה חריפה הקשורה לדחק. אולם למרות אותה פיסקה יחידה אנו מאמצים את חוות הדעת ואת המסקנה אליה הגיעה המומחית ד"ר קרת לפיה החמרה, גם אם היתה, היתה זמנית וחולפת, ולפיכך אנו קובעים שהאירוע לא השאיר רישומו על מצבו הנפשי של העורר ואין מקום לקבל את הערר. סוף דבר התוצאה היא שאנחנו דוחים את הערר. כל צד ישא בהוצאותיו. נפגעי פעולות איבה