הכנסות הבעל לצורך תשלום הבטחת הכנסה לאישה

להלן פסק דין בסוגיית הכנסות הבעל לצורך תשלום הבטחת הכנסה לאישה: בפני בית הדין תביעת התובעת להפרשים בגין גמלת הבטחת הכנסה. הנתבע טען כי התביעה התיישנה בכל הנוגע לתקופה עד 8/05 וכי נערכה שומה לנכס התובעת, ובעלה - הינו פועל משתכר ויש לקחת בחשבון הכנסות אלו. בתאריך 3.2.10 ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים עובדתית להכנסות הבעל בסך 1,200 ₪ ולגובה הכנסה מנכס בסך 54 ₪ לחודש. השאלה המשפטית היחידה שנותרה במחלוקת היא האם יש או אין לזקוף את הכנסות הבעל כאמור בהחלטה מיום 3.2.10 לאישה לצורך תשלום גמלה. העובדות התובעת ילידת 1976 תושבת ג'בל מוכבר ונשואה לתושב שטחים. לבן זוגה אין מעמד בישראל והוא תושב שטחים שאינו מחזיק באישור שהייה בישראל. התובעת מקבלת גמלת הבטחת הכנסה מ-4/04 ואילך. הגמלה שולמה בשיעור של יחידה עם ילדים בניכוי הכנסות בן זוגה והכנסה מנכס. שכר העבודה של הבעל - 1,200 ₪. ההכנסה מנכס -54 ₪ לחודש. המחלוקת האם יש להביא בחישוב הגמלה המשולמת לתובעת בשיעור של יחידה עם ילדים, את הכנסות הבעל. הכרעת הדין סעיף 4 לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1981 (להלן - החוק) קובע כדלקמן: 4".(א) הזכאות לגימלה של כל אחד מבני זוג מותנית בכך שמתקיימים גם בבן זוגו תנאי הזכאות לפי סעיף 2. (ב) האמור בסעיף קטן (א) לא יחול על מי שהשר קבע בתקנות בתנאים שקבע". תקנה 7(5) לתקנות הבטחת הכנסה, תשמ"ב-1982 (להלן-התקנות) קובעת כי: "זכאותו לגמלה של כל אחד מבני זוג לא תהיה מותנית בכך שמתקיימים גם בבן זוגו תנאי הזכאות לפי סעיף 2 לחוק כאמור בסעיף 4(א) לחוק, כל עוד מתקיים אחד מאלה: (5) בן הזוג, המתגורר עם הזכאי, אינו תושב ישראל". (דגש שלי ש.ש.) דהיינו המחוקק אינו מתנה את זכאות בן הזוג האחד בזכאות השני אם אינו תושב אולם המחוקק אינו מציין כי הכנסות בן הזוג לא ילקחו בחשבון. מכלל לאו אתה למד הן. המחוקק צמצם את הרחבת חוג הזכאים בחוק למי שבן זוגו אינו תושב ולא הרחיב זאת להתעלמות מוחלטת מבן הזוג וכל הקשור בו. תקנה 8(ג) לתקנות קובעת: "שיעור הגמלה הגמלה לזכאי שתקנה 7 חלה עליו תהיה בשיעור הרגיל, ואם מתקיים בו התנאי האמור בסעיף 2(א)(4) לחוק - בשיעור המוגדל, המשתלמים לפי סעיף 5(א) לחוק ליחיד, בהתאם להרכב משפחתו, ובכפוף לאמור בסעיף 5(ב) ו-(ג) לחוק. ואולם הגמלה לזכאי שנתקיים בו האמור בתקנה 7(1) תהיה בשיעור המשתלם לפי סעיף 5(א)(2)(ב) לחוק להורה יחיד, והגמלה לזכאי שנתקיים בו האמור בתקנה 7(5), תהיה כאמור בסעיף 6(ד)לחוק."(דגש שלי ש.ש.) לעניין השיעור אין המחוקק משנה את דרך החישוב למי שבן זוגו אינו שוהה . דהיינו כל הניכויים החלים על מקבל גמלה רגיל חלים גם במצבה של התובעת. הדברים נכונים גם לנוסח סעיף 5(ב) לחוק קובע כדלקמן: "הגמלה לזכאי שיש לו הכנסה תהיה בסכום השווה להפרש שבין הגמלה שהיה זכאי לה לפי סעיפים קטנים (א) או (ה) לולא ההכנסה, לבין ההכנסה". אין החרגה להכנסה כזו או אחרת של מי שבן זוגו אינו תושב. 3. ס. 11 לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 קובע: "מי שיש לו בן זוג, תהיה הכנסתו לעניין חוק זה צירוף הכנסתו והכנסת בן זוגו, זולת אם השר קבע אחרת בתקנות ובתנאים שקבע". והתובעת לא הוחרגה בתקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב-1982 בעניין: "18. (א) מי שזכאותו לגמלה, בהתאם לתקנה 7 (2) עד (4), אינה מותנית בזכאות בן זוגו - לא תצורף להכנסתו, הכנסת בן זוגו. (ב) מי שזכאותו לגמלה, בהתאם לתקנה 7 (1) אינה מותנית בזכאותו בן זוגו, לא תצורף להכנסתו הכנסת בן זוגו שמקורה ביגיעתו האישית בתקופת המעצר/המאסר." אין ספק כי התובעת אינה כלולה בתקנות אלו שכן בעלה מכלכל אותה ואז לא חלה תקנה 7(2) הם מנהלים משק בית משותף והיא הודתה בכך לכן גם לא חלה תקנה 7(3) וגם עניין המזונות אינו רלוונטי בתקנה 7(4) ובעלה אינו אסיר לפי 7(1). התייחסות התקנות דווקא למקרים אלו ולא לאחרים בגי התובעת היא התייחסות ספציפית המדגישה החרגה שהמחוקק ומחוקק המשנה מצאו לנכון לא להתחשב בהכנסת בן הזוג ומכאן שבכל המקרים שלא נמנו יש מקום להתחשב בה. יודגש כי סעיף 11 לחוק מתייחס דווקא ובמיוחד למקרים כמו של התובעת הזכאית לגמלה ומקבלת למרות שבן זוגה אינו זכאי לגמלה אולם המחוקק לא סבר כי יש להימנע מליטול הכנסותיו שאם היה סבור כן היה מציין זאת במפורש כפי שמנינו לעיל. 4. על כן בחן הנתבע את תביעתה של התובעת ושילם לה גמלה לפי יחידה עם ילדים, ולא כזוג, נוכח העובדה כי בעלה אינו תושב .אולם כאמור על פי לשון החוק והתקנות, חובה על הנתבע לייחס לתובעת את ההכנסות מעבודת הבעל שכן החוק והתקנות לעיל אינן מאפשרות אי לקיחתן בחשבון. נוסח החוק והתקנות ברור ואין מקום אפילו להזקק לפרשנות במצב זה. 5. טוען ב"כ התובעת כי אילו המקרה היה נבחן על פי זכאות זוג לגמלה, היה מקום לקחת את הכנסות בן הזוג אולם משמקבלת כיחידה אין לקחתן בחשבון.לטענתו התכלית של האבחנה בין שני המצבים, קשורה לגובה הגמלה המשולמת לזוג עם ילדים לעומת הגמלה המשולמת ליחידה עם ילדים. אילו המקרה היה נבחן על פי זוג עם ילדים, הגמלה היתה עומדת על סכום גבוה יותר, לעומת גובה הגמלה של יחידה עם ילדים. משמשולם לה כיחידה עם ילדים, אין מקום לקפח את התובעת ולייחס לה הכנסות של בן זוגה, שעה שהנתבע בעצמו מחד לצורך קביעת גובה הגמלה אינו לוקח בחשבון את בעלה של התובעת, ומאידך לצורך ניכויים הנתבע נוטל בחשבון את הכנסות בן הזוג. לטענתו יש בכך הפליה אסורה בין זוג מעורב כזה (קרי: תושבת ישראל הנשואה לתושב שטחים המקבל אישורי שהייה בישראל) לעומת שני בני זוג תושבי ישראל אין כל מקום לאבחנה בין זוג כזה לבין זוג תושבים. לטענתו לא מדובר בהפליה או שוני מותרים, אלא בשוני שאינו רלבנטי ואינו מהותי לעניין גובה הגמלה. 6. סבורים אנו כי יש לדחות טענתו זו. החוק והתקנות שצוטטו לעיל לוקחים בחשבון את אי היותו תושב, לעניין אי שלילת זכאותה ומתן גמלה ליחיד. מנגד החוק והתקנות מחייבים לקחת בחשבון כל הכנסה המפורטת בסעיף 9 לחוק.כפי שמצויין במפורש בעובדות ואין מחלוקת על כך סך של 1200 ₪ מועבר מבעלה אליה ומסייע בכלכלת המשפחה. תכליתו של חוק הבטחת הכנסה כרצפת מגן נידונה בעשרות פסקי דין ואין צורך להרחיב. על כן לא מדובר כלל באפליה אלה ביישום נכון של החוק. בנוסף טוען ב"כ התובעת כי גם אם קיים הבדל בין הבעל שהוא תושב שטחים לבין בעל אחר שהוא תושב ישראל - הרי ההבדל היחיד ביניהם נוגע לשאלת ההתייצבות בשירות התעסוקה. לטענתו החוק מכיר במצבים של מתן פטור מהתייצבות בשירות התעסוקה (כגון אם לילד בן פחות משנתיים), ואז החוק אינו מורה על הפחתת הגמלה. לטענתו שאלת ההתייצבות או הפטור מהתייצבות, איננה רלבנטית לעניין גובה הגמלה, להבדיל לשאלת עצם הזכאות. אכן שאלה זו אינה רלוונטית כלל משהמחוקק לא שלל זכאות התובעת כליל לכתחילה חרף אי התייצבות הבעל בהעדר היתר שהיה ואפשר גמלה כיחידה. לחילופין,טען ב"כ התובעת כי ככל שיקבע כי יש לזקוף את הכנסות הבעל -תטען התובעת כי יש מקום לשלם את הגמלה לפי זוג עם ילדים, בלי ניכוי של 7.5% ותוך התחשבות בהכנסות הבעל. סוגיה זו אינה עומדת על הפרק כלל מאחר והצדדים הסכימו כאמור ברישא פסק הדין שעניין זה אינו בדיון בהליך זה. כמו כן עניין זה נידון והוכרע בבית הדין האיזורי בעשרות הליכים ואין מקום להידרש אליו שוב גם לגופו.יודגש כי גם בפסקי דין אלה נדחתה טענת האפליה מהטעמים שפורטו בהם.(ראה בל 10367/09 ג'ומעה נ. המוסד לביטוח לאומי מיום 1/5/10 והאסמכתאות המפורטות שם).שם גם פורטו הרציונלים לגמלה מעין זו בהיבטים כלליים ומשפחתיים כגון נשוא ההליך. הנתבע הדגיש כי התובעת הסכימה מפורשות שאיננה פרודה והיא מתגוררת עם בעלה שאיננו תושב, ועל כן תביעתה כי ימשיכו ויראו בה כיחידה היא בניגוד ללשון החוק כך גם תביעתה כי לא יילקחו הכנסותיו מעבודה, ממשלח יד, ומנכס בחישוב גובה הגמלה. כפי שציינו לעיל אכן עומדת התביעה בניגוד ללשונו המפורשת של החוק ועל כן בדין ניכה הנתבע את הניכוי. לא למותר לציין כי אכן התובעת עצמה מסכימה (פרו' 3.2.10) שאם היו מחשבים גמלתה כזוג עם הפחתה בגין אי תושבות בן הזוג כאמור, ואז היתה מקבלת גמלה מופחתת מזו שמחושבת כעת- מה שהיה פוגע בה יותר, היה מקום להפחית הכנסות בן זוגה, משכך טענתה כי כעת, משאין גמלתה מופחתת אין אף להוריד הכנסות בעלה הנה טענה הפוגעת בתובעת יותר מהדרך בה בחר הנתבע. גם מטעם זה דין התביעה להידחות. לטענת הנתבע התובעת מבקשת כי יעדיפוה לטובה על פני תובעת שבעלה תושב, שכן לו היה בעלה תושב וודאי שהיה מקום לחשב הכנסתו, אם זאת התובעת לא מסבירה מדוע יש לבצע אפליה זו לרעת תושבי המדינה ובניגוד למטרתו של חוק הבטחת הכנסה בפרט והחוקים עליהם ממונה הנתבע בכלל. יש ממש בטענה זו של הנתבע שכן אי לקיחת את הכנסות הבעל מעדיף את התובעת על פני מי שבן זוגה שוהה כדין גם אם לא שהית קבע ואף מעדיף אותה מול מי שבעלה תושב. התובעת נשכרת פעמיים בעלה עמו היא חיה לא חייב בהתייצבות, לא זו אף זו הוא מפרנס אותה בפועל ומדוע אם כן לא תילקח את ההכנסה בחישוב? בפרט נוכח החוק והתקנות. הנתבע טען כי בהליך זה יש לזקוף לחובת התובעת טענות הנוגדות את לשון החוק ולחייבה בהוצאות המתמשכות של ההליך וטען כי בידי הנתבע ראיות טובות לכך ששכרו של בעל התובעת עולה על 2,000 ₪, ועל מנת לסיים ההליך הסכים לראות הכנסה של 1,200 ₪ בלבד וכי הנכס הוערך על דרך הצמצום. עוד טען מקוממת ההפניה לפסק דין ב"ל 11186/05, הן בשל שעל פסק דין זה הוגש ערעור, בו נקבע כי לא יהא תקדים, והן לאור הנסיבות השונות מאד בין אותו פסק דין לבין עניינינו. לטעמנו משהסכים הנתבע לשיעור שהסכים זהו השיעור אותו יכול היה להוכיח ואין הכך להצדיק השתת ראיות. אשר לטענה המשפטית גם לעניין התקדים וגם לתביעה גופה זאת יילקח בחשבון בהוצאות. הנתבע טען כי טענת התובעת להיותה יחידה יש בה כדי להטעות, שכן אין הורה יחיד זהה למצב של הרכב יחידה עם ילדים, הורה יחיד הוא מי שעונה על תנאים מסויימים (מה שקרוי בדרך כלל חד הורי) והנתבע לא הסכים מעולם לראות בתובעת כחד הורית, היא גם לא הכחישה את העובדה שאינה פרודה.כל שהנתבע טען הוא כי הוא משלם לתובעת בהרכב יחידה עם ילדים (ולא חד הורית) מאחר והיא החלה לקבל גמלתה לפני הבהרת תקנה 7(5), והנחיות פנימיות הורו שלא לשנות מצב של מי שכבר מקבל גמלתו אלא אם הגיש תביעה נוספת ואינו מקבל ברצף. יש לקבל טענה זו של הנתבע. בנוסף טענה התובעת כי ללא קשר לשאלה המשפטית, יש להורות לנתבע לשלם את ההפרשים לתובעת בגין מלוא התקופה בין הניכוי של הכנסת הבעל שבוצע לבין הסך של 1200 ₪ שהוסכם. וזאת מאחר ולפני הגשת התביעה, הנתבע זקף הכנסות גבוהות יותר. כך גם יש להשיב לטענתה את הפרש ההכנסות הרעיוניות מנכס שנוכו מעבר לסך 54 ₪ לחודש שהוסכם. גם בעניין זה יש לקבל את הטענה רק בחלקה . משהוסכמו סכומי ההכנסות ע"י הצדדים וקיבלו תוקף של פסק דין יש לחשב את הכנסות התובעת בתקופה נשוא הליך זה לפי 1200 ₪ הכנסות הבעל ו- 54 ש"ח הכנסה רעיונית מנכס.אולם יש לסייג תשלום זה על פי טענת ההתיישנות שנטענה בהזדמנות הראשונה ע"י הנתבע דהיינו תביעתה התיישנה ככל שהיא נוגעת לתקופה שעד לחודש 8/05 שנה קודם הגשת התביעה מחמת התיישנות ומחמת שהתובעת ידעה מהו הסכום המשולם לה ותבעה באיחור . על כן בכפוף להתיישנות כאמור יוחזרו ההפרשים ככל שנוצרו כאלה. על כן גם טענה זו התקבלה רק בחלקה. סוף דבר כלל התביעה נדחית מהנימוקים שפורטו לעיל , פרט לתשלום הפרשים ע"י הנתבע ככל שישנם כאמור בסעיף 14 ו- 15 לעיל ובכפוף להתיישנות החלה כאמור בהם. לאחר ששקלנו את שאלת ההוצאות ובשים לב לכך כי לתובעת הכנסות כמוסכם ולא כאמור בסעיף 9 לתביעה וכי יש לה הכנסה רעיונית ,ומשנדחתה הטענה המשפטית נוכח הוראות החוק והתקנות ולשונן המפורשת, מצאנו כי יש לחייב את התובעת בהוצאות, אולם בשל היותה מקבלת גמלת הבטחת הכנסה תשלם התובעת הוצאות סמליות בסך 850 ₪ שישולמו תוך 45 יום מיום מתן פסק הדין. הבטחת הכנסה