בספרות רפואית אורטופדית העוסק בפציעות ומחלות קרסול וכף רגל, נושא הקרעים של הגידים הפרונאלים ידוע ונדון בהרחבה. קרע בגיד הפרונאוס ברויס בקרסול נגרם בד"כ בשל חבלה סיבובית בקרסול - 'נקע'. המיקום של הקרע המתואר באזור קצה הפטישון החצוני הוא אופייני מאוד. ##להלן דוגמא לתאונת עבודה עם פגיעה בקרסול (נקע בקרסול):## אישה נפגעה בתאונת עבודה, ביום התאונה הועברה התובעת לבית החולים בילינסון, שם נבדקה בחדר המיון עקב חבלה בקרסול שמאל בעת ירידה מאוטובוס. בבדיקתה נמצאו נפיחות ורגישות לטרלית ומדיאלית בקרסול שמאל, שלוו בהגבלת תנועה ניכרת, כמו כן נמצאה רגישות גם בבסיס מסרק 5. היא שוחררה באבחנה של נקע בקרסול ובהמלצות לחבישה אלסטית, רגל מורמת ולמנוחה של 5 ימים. בתאריך 27/02/2005 נבדקה התובעת שוב בחדר המיון, עקב אותה חבלה ובשל אותן תלונות לעיל, בדיקתה הגופנית הייתה דומה. התובעת שוחררה באבחנה של נקע בקרסול ובהמלצות לחבישה אלסטית, רגל מורמת ולמנוחה של 5 ימים. בהמשך התובעת הייתה במעקב רציף בשל אותן תלונות, ללא שינוי מהותי בממצאי הבדיקה הגופנית, היא הופנתה לבדיקת CT, MRI, US ומיפוי עצמות. התובעת שהתה בחופשת מחלה מאושרת מיום התאונה ועד לתאריך 23/05/2005. בתשובת מיפוי עצמות מתאריך 14/03/2005 לא הודגמו שברים. הודגמה בצקת ברקמות רכות סביב הפטישונים. בדיקת US לקרסול שמאל מתאריך 17/04/2005 הדגימה פגם היפואקוגני קטן באזור הסינדסמוזיס, המחשיד לקרע של הרצועה הטיביופיבולרית הקדמית. כן הודגמה תמונה המתאימה לקרע של ה- ATFL, בנוסף הודגמה בצקת רקמות רכות מסביב לפטישון הלטרלי, שאר הבדיקה פוענחה כתקינה. בתשובת בדיקת MRI מתאריך 01/05/2005, נקבע, כי קיים מצב לאחר חבלה ליגמנטרית מורכבת עם קרע של הרצועה הטלופיבולרית, קרע חלקי של הרצועה הטיביופיבולריות, קרע של הרצועה הקלקנאופיבולרית, קרע של הדלטואיד ושל ה – Spring ligament, שבר ללא תזוזה בראש התאלוס המדיאלי ונוזל במפרק הקרסול. ##להלן דוגמא לחישוב פיצויים על נקע בקרסול שנגרם בתאונת עבודה:## דיון בראשי הנזק ##כאב וסבל## התובעת עותרת לפצותה בראש נזק זה בסך 31,873 ₪, על בסיס נכות בשיעור 20 %, הנתבעים בסיכומיהם טוענים שיש לערוך חישוב על בסיס 20 % נכות בניכוי גיל, ללא שנקבו בסכום. אני קובע, כי בהתאם לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון) התשל"ו – 1976, על בסיס נכות בשיעור 20 % (ללא אשפוז) ובניכוי גיל תפוצה התובעת בראש נזק זה בסך 34,076 ₪ נכון להיום. ##הפסד השתכרות לעבר## התובעת בסיכומיה טוענת, כי הכנסותיה עובר לתאונה כמנקה בתים הגיעו לכ- 6,000 – 7,000 ₪ בחודש. עוד לטענתה, היא עבדה בשכר של 150 ₪ ל- 4 שעות עבודה ולמעשה 300 ₪ ביום (שני מקומות עבודה) משך 5 ימים בשבוע, וביום ו' (מקום עבודה אחד), סך הכל 1,650 ₪ בשבוע ובחודש כ- 7,425 ₪. נטען, כי ברור לכל כי אין התובעת יכולה הייתה להמשיך בעבודתה, ואינה יכולה להמשיך בעבודתה בשל מגבלותיה הרפואיות והתפקודיות ויש לראות בתובעת כבלתי מסוגלת לעבוד, וכי הפסדיה הנם לכל הפחות בשיעור 6,000 ₪ לחודש בערכי שנת 2005. באשר לחישוב, התובעת עותרת לפיצוי בתקופת אי הכושר שאושרה על ידי המומחה מטעם בית המשפט בסכום של 44,496 ₪, בהתאם לבסיס שכר של 5,500 ₪ כשהוא משוערך (7,416 ₪) למשך 6 חודשים. עוד נטען, כי לאחר התאונה ועד היום ועד לסיום תוחלת חיי העבודה, אין התובעת מסוגלת לעבוד בעבודתה, או במלאכה המתאימה לכישוריה. מדובר באישה שאינה יודעת קרוא וכתוב, ואשר פרנסתה הייתה על בסיס עבודה פיזית וכיום אינה מסוגלת לעשות כן. בנסיבות אלה היא טוענת להפסדים מלאים אשר לצורכי החישוב היא מוכנה להניח שכר מינימאלי בסך 4,000 ₪ בערכי שנת 2005 ובשערוך (5,393 ₪) סך של 300,008 ₪. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, חוות דעת המומחה, עדות התובעת וכלל הראיות שוכנעתי לפצות את התובעת בראש נזק זה כדלקמן: עיסוקה העיקרי של התובעת עובר לתאונה הינו ניקיון בתים, עפ"י עדויות התביעה (גב' אליה פומלנס, שרה יוסף ורוזן אתי) אני קובע את שכרה היומי של התובעת על סך 240 ₪ לפי תעריף של 30 ₪ לשעה ויום עבודה של 8 שעות. אם כי, אין בפני בית המשפט עדות של כל המעסיקים שהעסיקו את התובעת, אולם בעדותם של המעסיקים שהעידו בפועל נראה לי, כי הקביעה לפיה התובעת עבדה 5 ימים בשבוע הינה סבירה בנסיבות העניין. מכאן שכרה החודשי של התובעת בהתאם לקביעות דלעיל יעמוד על סך 5,760 ₪ (לפי 24 יום עבודה בחודש). עפ"י קביעת המומחה מטעם בית המשפט, התובעת שהתה באי כושר מלא (100 %) לתקופה של 6 חודשים מיום התאונה. לפיכך התובעת זכאית לפיצוי בגין תקופה זו בסך 34,560 ₪. בהמשך מתום תקופת אי הכושר ועד היום, התובעת לא חזרה למעגל העבודה לא לעבודתה ולא לכל עבודה אחרת בטענה, כי אין היא מסוגלת לעבוד בעבודה או בכל מלאכה אחרת המתאימה לכישוריה. אין ספק, כי פגיעה בקרסול היא פגיעה תפקודית שאין להקל ראש בהשפעתה הפוטנציאלית על כושרה של התובעת לעבוד. ייתכן מאוד, כי התאונה והשלכותיה המיידית שהיו חמורות במיחוד וכן הנכות שנותרה לה, תרמו במידה מסוימת לעובדה שהתובעת לא חזרה לעבודה, אך בכל מקרה יש לקבוע, כי אין המדובר בתרומה מוחלטת. לא שמעתי מפי התובעת, טענה לפיה נעשה ניסיון כזה או אחר לחזור לעבודתה או ניסיון לחפש עבודה אחרת המתאימה לכישוריה, עבודה שמתבצעת בישיבה. נוסף לא שמעתי מפיה שנעשתה כל פניה ללשכת התעסוקה לצורך זה. מכאן שאינני מקבל את טענת התובעת לפיה יש לפסוק לתובעת הפסדים מלאים, ובמקום זאת אני מעדיף לפסוק את הפיצויים בהתאם לגובה נכותה התפקודית של התובעת כפי שנקבע, והכל בהתאם לחישוב האקטוארי להלן : (גובה שכרה של התובעת שנקבע לעיל, 5,760 ₪ * נכות תפקודית בשיעור 20% * התקופה – מתום אי הכושר – עד היום משך 81 חודש = 93,312 ₪. סה"כ הפסד השתכרות לעבר עד היום – 127,872 ₪. ##הפסד השתכרות לעתיד## התובעת בסיכומיה עותרת לפיצוי על בסיס שכר מינימאלי של 3,000 ₪ לחודש ובהיוון מתאים עד תום תוחלת חיי העבודה של התובעת כפי שנטען עד הגיעה לגיל 70 ובסה"כ סך 540,932. עוד טוענת התובעת, כי בית המשפט יתבקש לקבל חישוב זה של הפסדי השכר לאור העובדה כי התובעת הנה בגיל מבוגר שאינה יכולה להסב מקצועה למקצוע אחר, בהעדר הכשרה והשכלה מתאימה. כאמור לעיל, התובעת ילידת 1959, יען נותרו לה 9 שנות השתכרות עד הגיעה לגיל 62 שנים, לא שוכנעתי, כי אלמלא התאונה תוחלת חיי העבודה של התובעת הינו עד הגיעה לגיל 70 ומכל מקום לא הובאו ראיות להוכחת טענה זו, מכאן שיש לקבוע כי לכל היותר התובעת הייתה מתמידה בעבודתה עד הגיעה לגיל 62 שנים. באשר לגובה השכר, נראה לי שהסכום המוצע על ידי התובעת בסך 3,000 ₪ הינו סכום סביר המשקף את היקף העבודה אשר יצטמצם מן הסתם עם השנים בהתחשב בגילה של התובעת, יש להניח כי עם השנים תאלץ התובעת להפחית משעות עבודתה בשל גילה ומכאן החישוב : (3,000 ₪ *0.20 נכות * 94.5453 (מקדם היוון של 9 שנים) =56,727 ₪. ##הפסדי פנסיה## בראשית 2008 נכנס לתוקפו חוק פנסיה חובה וחולל מהפכה במשק הישראלי , לראשונה העובדים בישראל קיבלו את הזכות ליהנות מהפרשות לפנסיה כחובה המוטלת על מעסיקם ולא כהטבה. חוק הפנסיה מוכר גם בשמו הרשמי צו הרחבה לפנסיית חובה בישראל או ההסכם הקיבוצי הכללי לביטוח פנסיוני מקיף במשק. התובעת לא תבעה פיצוי בגין הפסדי פנסיה לא בכתב התביעה ולא בסיכומים אולם לנוכח החוק החדש אני רואה לפסוק לתובעת סכום פיצוי על דרך האומדנא תוך התחשבות בעובדה כי עובר לשנת 2008 לא הופרשו עבור התובעת סכומים לפנסיה. את הסכום אני מעריך בסך 15,000 ₪. ##עזרת הזולת לעבר ולעתיד## התובעת העידה בתצהיר עדותה הראשית, כי בבית היא התהלכה בעזרת הליכון שהיה קודם לכן בשימוש חמתה ז"ל. וכי כל היום היתה יושבת או שוכבת על המיטה בסלון ושהבנות שלה היו סועדות אותה ודואגות לכל צרכיה. עוד העידה התובעת, כי כעבור חודשיים מאירוע התאונה ומשלא פסקו כאביה הוחלט לגבס את רגלה עד מתחת לברך ועליה נאסר לדרוך על הרגל. בסעיף 9 לתצהיר פירטה התובעת את היקף העזרה לה נזקקה וכך העידה: "הבנות עזרו לי להתחרץ ולהתלבש ...מאז התאונה הבנות מבשלות ומבצעות קניות, מנקות את הבית, מכבסות ותולות". כן העידה התובעת, כי עובר לתאונה היא הייתה אשת חיל עצמאית ועשתה הכל בבית זאת בנוסף לעבודה שלה, היא בישלה וביצעה קניות בעצמה והבנות היו עסוקות בלימודים שלהן. אין צורך להרחיב את יריעת הדיבור ובעניין נזכיר את ההלכה לפיה רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי בגין עזרת הזולת אף מבלי שהובאה ראיה לכך, והוא אף יכול לערוך אומדנא ובלבד שהשתכנע, כי העזרה שהושטה לנפגע ניתנה לו מעבר לזו המקובלת בין בני המשפחה (ראה ע"א 121/85 - דן ליאור ואח' נ' טובה פרי ואח' .תק-על 98(2), 71). אומנם הוא יש להניח, כי בני המשפחה המתגוררים עם בן משפחה שנפגע בתאונה דוגמת התובעת הם יסייעו לו בכל מקרה, בין אם זכאי הוא לפיצויים ובין אם לאו, ולו בשל תחושת החובה המוסרית המוטלת עליהם, יחד עם זאת ברי, כי אין המזיק יכול "להרוויח" מכך שבני המשפחה יסייעו לנכה בלי תמורה (ראה ע"א 5774/95 - יצחק שכטר ואח' נ' אלה כץ .תק-על 97(3), 919). מכאן בהתחשב בתקופת ההחלמה, במגבלותיה של התובעת ובקביעת תקופת אי הכושר שנקבעה על ידי המומחה לתקופה של 6 חודשים מיום התאונה בשיעור 100 % שוכנעתי, כי התובעת היתה מוגבלת בתקופה זו בביצוע הפעולות היומיומיות והיא נזקקה לסיוע שניתן לה על ידי בני משפחתה, את הפיצוי בגין עזרה זו אקבע על דרך האומדנא לתקופה מאז התאונה ועד היום (כולל תקופת אי הכושר) בסך 20,000 לעבר, אין לשלול שיתכן ובעתיד תזדקק התובעת לעזרת הזולת אם כי לא בתדירות ובוודאי לא בהיקף לו נזקקה בתקופת אי הכושר וגם כאן אני מעריך את הפיצוי על דרך האומדנא בהתחשב בנכותה ובגילה של התובעת בסך 50,000 ₪, בקביעת סכום זה, כן התחשבתי לאפשרות שבעתיד כן תזדקק התובעת לעזרת הזולת מחמת גילה וזאת ללא כל קשר לתאונה. סה"כ עזרת הזולת לעבר ולעתיד 70,000₪. ##הוצאות נסיעה## אכן יש בחומר הרפואי הרב שצורף לכתב התביעה וצוין בחוות הדעת של המומחה, כדי ללמד, כי התובעת היתה תקופה ארוכה מטופלת בטיפוליים רפואיים ופרה רפואיים שונים ובשל כך יש להניח, כי היא נאלצה להוציא סכומי כסף לצורך הגעה לטיפולים אלה. בהעדר כל קבלות בעניין אני פוסק לתובעת על דרך האומדנא את הסך 3,000 ₪. ואילו לדרישת התובעת לפיצוי בראש נזק זה לתקופת העתיד, לא עלה מחוות הדעת כל צורך בהמשך טיפולים למעט עניין הניתוח שלא ברור עד היום אם החליטה התובעת לבצע אם לאו ומשכך בהעדר כל הוכחה, אני דוחה את דרישתה לפיצוי לתקופה המתייחסת לעתיד. ##הוצאות רפואיות## אני מוכן להניח לטובת התובעת, כי בעקבות התאונה נגרמו לה הוצאות רפואיות בגין טיפולים, בדיקות, ביקורי רופאים, רכישת אביזרים ותרופות לפי הצורך, גם אם לא עלה בידה להציג קבלות המעידות על ההוצאות שהוציאה בפועל, שכן הדבר תועד היטב בחומר הרפואי שצורף, כמו כן, בחוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט אנו למדים על הצורך של התובעת להשתמש באביזרי עזר (ראה עמ' 7 לחוות הדעת – פרק הסיכום). נראה לי, כי בהתחשב באמור לעיל הסכום המוצע על ידי התובעת בסיכומיה הינו סביר בנסיבות העניין מכאן אני פוסק לתובעת פיצוי בגין ראש נזק דנן לעבר ולעתיד על דרך האומדנא את הסך 6,500 ₪. ##ניכוי רעינוי## כאמור לעיל, התאונה הינה תאונת עבודה, לפיכך היה על הנפגע לפנות למוסד לביטוח לאומי בתביעה למימוש זכותו לקבלת הגמלאות, ומשלא עשה כן, יש לנכות מן הפיצוי גמלאות "רעיוניות" המשקפות את זכאותו של הניזוק לקבל גמלאות ואת זכותו של המזיק לדרוש מן הניזוק, כי יקטין בדרך זו את נזקו; עמד על כך בית המשפט העליון בע"א 86/73 תושיה נ' ציון חברה לביטוח, פ"ד כח (2) 497. וכן, ע"א 1619/93 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' יאיר טטרו, פ"ד מז (4) 89, נפסק מפי כב' השופט אור (כתוארו אז), כדלקמן: "במקרה שהתאונה הינה גם תאונת עבודה, זכאי הנפגע לפיצויים לפי חוק הפיצויים, כפי שאלה יהיו לאחר שינוכו מהם הגימלאות אותן הוא קיבל ועתיד לקבל מהמוסד. ניכוי כזה יש לעשות אפילו לא פנה הנפגע בתביעה לקבל את המגיע לו כנפגע תאונת עבודה מהמוסד (ע"א 725/80, 714 גולדברגר נ' בסה, פ"ד לז (3) 109). ברור, על כן, שאי פניה בתביעה למוסד לקבלת הגימלאות המגיעות לתובע כנפגע בתאונת עבודה, לא יביא לתוצאה לפיה יקבל פיצויים מעבר למגיע לו, לו היה פונה בתביעה אל המוסד". ##סוף דבר## סה"כ נזקיה של התובעת מסתכמים בסך 313,175₪. מסכום זה, יש לנכות : התשלום התכוף בסך 16,000 ₪ כפי שנפסקו במסגרת הבקשה לתשלום תכוף ביום 20/03/06 ואשר שולמו ביום 25/04/06 כשהם משוערכים כדין מיום התשלום ועד היום. קצבאות הנכות הזמנית והתשלומים החד פעמיים ששולמו לתובעת ע"י המל"ל במסגרת תביעתה לנכות כללית באופן יחסי לנכותה שנקבעה כתוצאה מהתאונה בהתאם להלכה שנקבעה בע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, נז (4) 350 כשהם משוערכים מיום התשלום ועד היום. ##קשר סיבתי בין תאונת העבודה לבין נקע בקרסול:## פסק דין לתובעת ארעה תאונת עבודה, עת נפלה ונחבלה בדרכה ממקום עבודתה לביתה. האם קיים קשר סיבתי בין תאונת העבודה לבין מצב כתפה וקרסולה? העובדות הצריכות לעניין: ביום 24.11.2016 נתן בית הדין החלטה לפיה אירעה לתובעת תאונת עבודה תוך כדי הליכתה ממקום עבודתה למעונה. ביום 5.12.2016 מינה בית הדין את ד"ר יעקב פעילן, מומחה באורתופדיה, כיועץ רפואי מטעם בית הדין לבחינת עניינה של התובעת. להלן העובדות שהועברו למומחה: התובעת ילידת 1954, עבדה כפקידה בחברת "לובינסקי". בתום יום העבודה בתאריך 6.10.2011 יצאה מעבודתה, עלתה על אוטובוס, ירדה בתחנה ברחוב רבי עקיבא בבני ברק והחלה לצעוד לעבר ביתה. לאחר מספר מטרים מעדה על מרצפת בולטת, נפלה והשתטחה על המדרכה. התובעת חשה כאבים עזים בכל הגוף ובעיקר בכתף ימין וברגל שמאל. לאחר שהתאוששה שבה לביתה, אך לאחר מספר שעות, משהכאבים החמירו, התפנתה לביה"ח בעזרת בעלה. התובעת שוחררה ללא אשפוז ולאחר מספר ימים פנתה לרופאת משפחה בתלונות על כאבים. מאז ועד היום סובלת התובעת מכאבים עזים בכתף ימין, המגבילים את תנועת ידה ומקשים עליה בביצוע פעולות יומיומיות. להלן השאלות עליהן התבקש המומחה להשיב, ותשובותיו: דיון (פרק הדיון נכתב על ידי המומחה בנפרד משאלות של בית הדין) הגב' בן ישי נפלה ביום 6.10.11 ונחבלה בכתף ימין ובקרסול רגל שמאל. לפי התיעוד שהובא לעיוני: כתף ימין: אין רישומים של תלונות/ממצאי בדיקה/ממצאי הדמיות לפני האירוע הנדון. לדעתי יש לקבל את תביעתה כמצב של גרימה. קרסול שמאל: מדובר בחבלה חוזרת "טריה", עם ממצאי בדיקה דומים. בנוסף, כ-3 שבועות לפני הפגיעה הנדונה התלוננה ונבדקה עקב כאבים בקרסול שמאל. להערכתי יש לקבל את תביעתה כמצב של גרימה. לעניין הערכת הנכות – על הוע"ר יהיה להשוות את ממצאי הבדיקות הקליניות וההדמייתיות לאילו שבוצעו לפני הפגיעה הנדונה. ממה סובלת התובעת? חבלה בכתף ימין. חבלה חוזרת בקרסול שמאל. האם יש קשר סיבתי בין האירוע התאונתי מיום 6.10.11 לבין הליקוי ים ב כתפה הימנית ובקרסולה השמאלי של התובעת? כן. יש קשר סיבתי של גרימה בין הפגיעה מיום 6.10.11 לבין הכתף הימנית. באופן עקרוני מדובר בחבלה "טריה". לכן יש מקום לקבל את תביעתה לגבי הקרסול השמאלי כמצב של גרימה. לעניין הערכת הנכות – על הוע"ר יהיה להשוות את ממצאי הבדיקות הקליניות וההדמייתיות לאילו שבוצעו לפני הפגיעה הנדונה. להלן שאלות הבהרה מטעם הנתבע שהועברו למומחה ביום 12.4.2017 ותשובותיו להן: בפנייתה של התובעת לטיפול רפואי ביום 11.10.2011, קרי 5 ימים לאחר האירוע החבלתי הנטען, נרשם מפיה: "כאבים בזרוע ימין מזה שני ימים", בלא שנזכרת חבלה. בו ביום נרשמה אבחנה של "כתף קפואה". ביום 23.10.2011 פנתה התובעת פעם נוספת לטיפול רפואי ובביקור זה נרשם: "ייתכן ונחבלה ביד לפני כמה חודשים". ביום 28.10.2011 (עדיין באותו חודש בו אירעה הנפילה) התלוננה התובעת על כאב בכתף ימין מזה כחודש וחצי. האם תסכים כי הנתונים הנ"ל מורים על פגיעה קודמת בכתף ימין עם מחלה שהתפתחה כתוצאה מכך? לשאלה לא צורף תיעוד נוסף. בחוות דעתי כתבתי – "כתף ימין: אין רישומים של תלונות/ממצאי בדיקה/ממצאי הדמיות לפני האירוע הנדון." בגיליון חדר המיון של ביה"ח בילינסון מיום 7.10.11 נכתב בפירוש – נפלה ונחבלה בכתף ימין ובקרסול שמאל... לכן יש לקבל את החבלה כמצב של גרימה. לרישומים אילו חשיבות בעת הערכת הנכות כתוצאה מהחבלה הנדונה ע"י חברי הוע"ר של המל"ל." האם תסכים ש"כתף קפואה" איננה צפויה להתפתח תוך 5 ימים מהפציעה? אכן כתף קפואה אינה מאובחנת מספר ימים לאחר חבלה. בד"כ מדובר במצב כרוני. לשאלה לא צורף תיעוד נוסף. בחוות דעתי כתבתי – "כתף ימין: אין רישומים של תלונות/ממצאי בדיקה/ממצאי הדמיות לפני האירוע הנדון." לרישומים אלו חשיבות בעת הערכת הנכות כתוצאה מהחבלה הנדונה ע"י חברי הוע"ר של המל"ל. האם תסכים שהנתונים שהוצגו לעיל, יחד עם שאלה 1 ב' לעיל, מצביעים על כך שהבעיה בכתף איננה קשורה לחבלה, אם הייתה, מיום 6.10.2011 ? לשאלה לא צורף תיעוד/הדמיות לפני יום החבלה הנדונה. לפי הרישום מיום 7.10.11 – יש לקבל את החבלה בכתף הימנית כמצב של גרימה. לרישומים אלו חשיבות בעת הערכת הנכות כתוצאה מהחבלה הנדונה ע"י חברי הוע"ר של המל"ל. הבדיקה הסונוגרפית מיום 25.10.2011 איננה מפרטת את הממצאים בכתף שמאל. בכתף ימין נרשם עיבוי גיד הסופרה - ספינטוס, שינוי היפואקוגני והשטחה קלה של הגיד שפורשו כקרע תוך סיבי. האם תסכים כי בגילה של התובעת, השינויים המתוארים לעיל שכיחים מאוד, לעיתים קרובות לחלוטין אסימפטומטיים, ועשויים להופיע בשתי הכתפיים ללא כל סיפור או אירוע חבלתי? עיבוי גיד ו/או השטחתו הינם ביטוי לתהליך כרוני של הגיד. קרע תוך סיבי יכול להיות ביטוי לקרע אקוטי או כרוני. האם תסכים שסביר מאוד כי הממצא הנ"ל קשור לגילה של התובעת ולשינוי ניווני שאין לו קשר לאירוע חבלתי? הדבר אפשרי. בהתאם לממצאי הבדיקה הקלינית של חברי הוע"ר, ובהתאמה לממצאי בדיקת ה-US וההדמיות הנוספות (כגון צילומי רנטגן שבוצעו ביום הנפילה) – חברי הוע"ר יחליטו מה נגרם מהאירוע הנדון ומה הינו ביטוי לתהליך כרוני אשר אינו קשור לאירוע הנדון. רישומים על הפרעה בקרסול שמאל, בשונה מהרישומים אודות כתף ימין, כמעט ואינם קיימים אחר האירוע הנטען. צילומי הרנטגן שבוצעו לתובעת פעמיים, מבחן סנוגרפי ו- CT ולא הדגימו כל ממצא פתולוגי בקרסול, להוציא בצקת סביב הפטישון החיצוני שהודגם ב -CT ביום 25.4.2013 , שנה וחצי לאחר האירוע הנטען, ממצא שוודאי אינו קשור לתאונה הנטענת. חוות דעתי ניתנה לעניין הקשר הסיבתי של החבלה בקרסול בלבד ביום 6.10.11, אשר להערכתי אין עוררין על קיומה. על חברי הוע"ר של המל"ל יהיה לעיין ברישומים ובבדיקות ההדמיה מעברה של הגב' בן ישי. בהתאם יחליטו חברי הוע"ר אם הממצאים בצילומי הרנטגן, US ו- CT קשורים לאירוע הנדון או לא. ב-1.9.2010 התלוננה התובעת בפני הרופא המטפל על חבלת קרסול שמאל לפני מספר חודשים. היא הופנתה ל-US ולצילום, ונרשמה רגישות לטרלית בקרסול. האבחנה: נקע בקרסול. רישומים נוספים לפגיעה זו מופיעים בתיק הרפואי של התובעת ביום 12.11.201, ביום 14.9.2011 (כאב בקרסול, חבלה לפני שנה) ושוב ביום 20.10.2011 , כאשר רק הרישום האחרון היה אחרי האירוע הנטען מיום 6.10.2011 וגם שם נרשם : "כאב קרסול שמאל, חבלה לפני כשנה". האם לנוכח כל המפורט לעיל, נכון לומר כי הפגיעה בקרסול שמאל קודמת לאירוע הנטען מיום 6.10.2011 ? הרישומים המופיעים בשאלה מופיעים בחוות דעתי, כולל החבלה הקודמת בקרסול. חוות דעתי ניתנה לעניין הקשר הסיבתי של החבלה בקרסול בלבד ביום 6.10.11, אשר להערכתי אין עוררין על קיומה. על חברי הוע"ר של המל"ל יהיה לעיין ברישומים ובבדיקות ההדמיה מעברה של הגב' בן ישי. בהתאם יחליטו אם הממצאים בצילומי הרנטגן, US ו- CT קשורים לאירוע הנדון או לא. האם תסכים כי הרשום מעלה מטיל ספק רב בקשר שבין הכאב בקרסול שמאל לבין האירוע הנטען, ובייחוד על פגיעה באיברים בצד ימין של גוף התובעת (כתף ימין, למשל)? הדבר אפשרי. חוות דעתי ניתנה לעניין הקשר הסיבתי של החבלה בקרסול בלבד ביום 6.10.11, אשר להערכתי אין עוררין על קיומה. על חברי הוע"ר של המל"ל יהיה לעיין ברישומים ובבדיקות ההדמיה מעברה של הגב' בן ישי. בהתאם יחליטו אם הממצאים בצילומי הרנטגן, US ו- CT קשורים לאירוע הנדון או לא. האם תסכים כי היעדר כל ממצא משמעותי בשלוש בדיקות ההדמייה שנערכו לתובעת שולל נזק משמעותי לקרסול שמאל באירוע, בעיקר כשאין עדות שאמנם הקרסול נפגע באירוע הנטען (כפי שעולה מהמסמכים הרפואיים בתיקה של התובעת)? מידת הערכת הנזק שנגרם בפגיעה הנדונה, אם בכלל – נתונה להחלטת חברי הוע"ר. חוות דעתי ניתנה לעניין הקשר הסיבתי של החבלה בקרסול בלבד ביום 6.10.11, אשר להערכתי אין עוררין על קיומה. טענות הצדדים: לטענת התובעת יש לקבל את התביעה נוכח קביעתו החד משמעית של המומחה בחוות הדעת הרפואית. לטענת הנתבע יש לדחות את התביעה, לחלופין למנות מומחה נוסף, מכיוון שהמומחה לא דן בקשר הסיבתי בין התאונה שהוכרה על ידי בית הדין לבין הפגימות מהן סובלת התובעת בכתף ימין ובקרסול שמאל. כך, תשובות המומחה היו קצרות מאוד, המומחה לא שם ליבו לכך שצילומי הרנטגן של הכתף הימנית והקרסול השמאלי יום לאחר האירוע לא הדגימו ממצא גרמי חריף (כך לטענת הנתבע). המומחה התבצר בעמדתו וביסס קביעתו אך ורק על הרישום מגיליון חדר המיון מיום 7.10.11, וזאת בניגוד לממצאים הקיימים בתיקה הרפואי של התובע. המומחה אף הסכים עם טענת הנתבע כי "כתף קפואה" לא יכולה להתפתח תוך מספר ימים, ומסקנתו עומדת בניגוד לכך. המומחה בתשובותיו מפנה את חברי הועדה הרפואית של המל"ל להתייחס לשאלה מה נגרם לכתפה של התובעת כתוצאה מהאירוע, בעוד שתפקידו הוא לקבוע את הקשר הסיבתי בעצמו. לגישת הנתבע, עצם הנפילה, אף שהוכרה על ידי בית הדין, אינה יוצרת יש מאין את הקשר הסיבתי, שאם היה כך, לא היה טעם ב מינוי מומחה רפואי מלכתחילה. הקביעה שהתובעת נפלה אינה פוטרת את המומחה מלדון אילו פגימות נגרמו בקרסול שמאל ובכתף ימין ולדון האם נגרמו עקב הנפילה. מכיוון שהלה לא עשה זאת, טוען הנתבע, יש למנות מומחה נוסף תחתיו. דיון והכרעה: משנקבע כי התובעת נפלה בדרכה ממקום עבודתה למעונה, משמעות הדבר היא כי לתובעת אירעה תאונת עבודה, על פי סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק"), בו נקבעה "חזקת תאונת עבודה": רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם – (1) אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו; אל המומחה הרפואי מופנית שאלת הקשר הסיבתי בין תאונת העבודה לפגימות בגופה של התובעת, לצורך סיוע לבית הדין בקביעה האם יועבר עניינה של התובעת לוועדה רפואית לצורך קביעת דרגת נכות, אם לאו. כאמור, תפקידה של הועדה הרפואית לקבוע את דרגת הנכות של נפגע עבודה (ר' תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1969. במסגרת בדיקתה, מעיינת הוועדה הרפואית במסמכים רפואיים של התובע, לרבות תיעוד רפואי עובר לתאונת העבודה. ברי כי הועדה הרפואית רשאית לקבוע כי לא נגרמה כל נכות כתוצאה מתאונת העבודה. למעשה, מרגע שקבע בית הדין כי אירעה תאונת עבודה, ייתכן בהחלט כי ניתן היה לוותר על שלב העברת עניינו של התובע למומחה רפואי שייתן דעתו בדבר קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לפגימותיו של התובע, משום שהיה ויקבע המומחה שקיים קשר סיבתי, הוועדה הרפואית תיבחן את עניינו של התובע בכל מקרה. אכן ראוי לבחון את האפשרות לקבל את התביעה מבלי להידרש לחוות דעת רפואית בתוך כותלי בית הדין, אך ערכאה זו אינה המקום לכך. נכון לעת זו, משמוגש לבית הדין לעבודה ערעור על פקיד התביעות של המל"ל בדבר עצם קיומה של תאונת עבודה, ובית הדין מקבל את טענת המבוטח לפיה אירעה תאונת עבודה, נהוג שלא להסתפק בכך אלא להעביר את עניינו של התובע למומחה רפואי שייתן דעתו בשאלת קיום קשר סיבתי בין התאונה לפגימות התובע. אם ישלול המומחה הרפואי אפשרות לקיומו של קשר סיבתי, ובית הדין יקבל את מסקנת המומחה הרפואי ויידחה את התביעה, עשוי הדבר לחסוך מהתובע זמן רב (אותו כבר השקיע בערעור על החלטת פקיד התביעות) , לקצר את התורים לוועדות הרפואיות וייתכן שאף לחסוך בכספי ציבור. על פי הפסיקה, כאשר מדובר באירוע תאונתי (בשונה מפגיעה בעבודה על פי תורת המיקרוטראומה או פגיעה ספציפית אחרת, כגון בקע מפשעתי או ליקוי בשמיעה) נכונים הדברים הבאים: "על פני דברים, נוכח העובדה שמדובר ב'אירוע תאונתי' חלה במקרה הנדון הוראת סעיף 83 רישא לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה – 1995, שלפיה קמה חזקת הסיבתיות, אך חזקה זו ניתנת לסתירה. ובמלים אחרות: ככל שהמוסד מבקש להפריך את החזקה, ניתן למנות מומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי בין האירוע התאונתי לבין הפגיעה, אולם הנטל לסתירת החזקה מוטל על המוסד. כמו כן, השאלות שיש להפנות למומחה הרפואי עניינן בקשר הסיבתי בין האירוע לבין מצבו של המבוטח לאחר האירוע התאונתי והתביעה לדמי פגיעה, דהיינו בענייננו בין האירוע התאונתי לבין הליקויים בכתפיה של המבקשת (דלקות ו/או הסתיידויות ו/או קרעים בשתי הכתפיים). לעומת זאת, שאלת תרומתו של האירוע התאונתי למצבו הרפואי של המבוטח צריכה להידון על ידי הוועדה הרפואית, אשר קובעת את דרגת הנכות גם בהתחשב במצב קודם ועורכת 'חשבון עובר ושב' [ראו לעניין זה: עב"ל (ארצי) 45780-04-12 משה מכנס – המוסד לביטוח לאומי (2.7.2014) והאסמכתאות שם]." (בר"ע 5665-05-16 יעל קינג נ' המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 23.11.2016, פורסם במאגרים האלקטרוניים) האמור לעיל נועד להסביר מדוע מקבלים אנו את מסקנתו של ד"ר פעילן, אשר קבע כי קיים קשר סיבתי בין תאונת העבודה לבין הפגימות בקרסולה ובכתפה של התובעת, מבלי לקבוע כיצד מצבה הרפואי קודם לכך השפיע על פגימותיה. תפקידו של ד"ר פעילן, כפי שהבין וכפי שמבינים אותו אנו, הוא לעיין בתיעוד הרפואי מהזמן הסמוך לתאונת העבודה ולחוות דעתו, האם אכן כתוצאה מתאונת העבודה נחבלה התובעת בכתפה ובקרסולה. ד"ר פעילן עשה זאת והגיע למסקנה שאכן, התובעת נחבלה בכתפה ובקרסולה. השאלות האם מצבה של הכתף הושפע ממצב קודם או מה הייתה מידת הפגיעה בקרסול, אינן מעניינו של המומחה, אלא של הוועדה הרפואית אליה תפנה התובעת לצורך קביעת דרגת נכות. יצוין כי גם במקרה הפוך, בו שולל המומחה אפשרות לקשר סיבתי, אין הוא מצופה לקבוע מה כן גרם לפגימות בהן לוקה המבוטח: "תפקידו של המומחה הוא להצביע על קיומו או העדר קיומו של קשר סיבתי בין פגיעה לבין אירוע ספציפי ולא לקבוע מהם הגורמים לפגיעה ככל שאלה אינם קשורים לאירוע הנטען (ראו בעניין זה עב"ל 8381-02-14 המוסד - בן חמו, ניתן ביום 22.9.14 והאסמכתאות שם)." (עב"ל זהבה כנפו נ' המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 23.2.2015, פורסם במאגרים האלקטרוניים) באותה מידה, אם קובע המומחה כי קיים קשר סיבתי במקרה של אירוע תאונתי, אין הוא צריך להתייחס לגורמים נוספים אפשריים אשר הביאו לפגימה. במובן זה מובנת מורת הרוח של הנתבע בענייננו, שכן המומחה הרפואי עמד על קביעתו לפיה קיים קשר סיבתי בין תאונת העבודה לפגימה של התובעת, ונמנע באופן מפורש מלדון בשאלת ההשפעה של מצב רפואי קודם, בהשאירו את העניין לוועדה הרפואית שתדון בעניינה של התובעת. אכן, במקרה זה ניתן היה "לחסוך" את מינויו של המומחה ולקבל את התביעה בשלב בו קבענו כי אירעה לה תאונת עבודה. כאמור, אין זו הדרך שהתוותה הפסיקה במקרים של אירוע תאונתי. סוף דבר: התביעה מתקבלת. נקעקרסולתאונת עבודה