קראו דוגמא מהפסיקה בנושא אי רישום בית משותף בשל חוסר שיתוף פעולה מצד השכנים: כב' השופטת שושנה שטמר - אב"ד. הצגת הנושא. 1. חברה, שעסקה בבניין, התחייבה בהסכם המכר לרשום את הבית, שבנתה כבית משותף, ולהעביר את הדירות על שם רוכשי דירה בבית תוך זמן שנקצב בהסכם המכר. היא לא עמדה בתנאי זה, ונתבעה על ידי הרוכשים לשלם את הפיצויים המוסכמים על פי הסכם המכר. משחויבה החברה לשלם את הפיצוי המוסכם במלואו ואף להעביר את הדירה על שם הרוכשים, כשלה צמודים מחסן וחניה שיוחדה על ידי בית משפט קמא, וזאת תוך שלושה חודשים, הוגש הערעור, נשוא פסק דיננו. המחסן נבנה על חניה בלא היתר בניה כדין, והחניה אותה טוענים הרוכשים כי יש להצמיד לדירתם, מוחזקת על ידי רוכש אחר, הטוען כי הוא זכאי להירשם כבעליה. החברה הקבלנית טענה, כי לא ניתן היה לרשום את הבית משותף, כיוון שהרוכשים סרבו לחתום על התשריטים, כל עוד לא התקבל היתר בניה לדירתם וכל עוד לא הוצמדה לדירתם חניה, שהם דרשו כי תוצמד להם, אותה ולא אחרת. פסק דיננו יבחן בעיקר, אם בית משפט קמא פסק נכון, כאשר חייב את החברה הקבלנית להצמיד את החניה לדירת הרוכש, מה גם שהרוכש הנוסף, הטוען אף הוא לזכויות בחניה, לא היה צד להליכים בבית משפט קמא; אם החברה הקבלנית הפרה את ההסכם ואם יש אשם גם בהתנהלות הרוכש, ואם יש, לכן, להפחית את הפיצוי המוסכם על פי ההסכם. עובדות שאינן במחלוקת. 2. המשיבים 1 ו-2 (להלן - "המשיבים") תבעו אכיפת הסכם מכר בינם לבין המערערת, שהייתה חברה לקבלנות בניין ושבנתה את הבניין בו נמצאת הדירה שרכשו המשיבים ממנה. הסכם המכר הוא מ-11/9/97. במסגרתו, בסעיף 21 שבו, התחייבה המערערת לרשום את הדירה לא יאוחר מתום חמש שנים מיום חתימת ההסכם. סעיף 20ו' להסכם, קבע כי תניה זו מהווה תנאי יסודי ומהותי בהסכם. סעיף 20א' קבע שהפרה יסודית תזכה את הרוכשים בפיצויי מוסכם של 37,000$ ללא הוכחת נזק. עוד התחייבה המערערת, על פי סעיף 28ג' להסכם, להצמיד לדירת המשיבים מחסן וחניה אחת. עד למועד הגשת התביעה, בשנת 2007, לא עמדה המערערת בהתחייבויותיה אלו; הבית לא נרשם כבית משותף, וממילא לא נרשמה הדירה על שם המשיבים. לפיכך הוגשה התביעה בבית משפט קמא. 3. הקושי שברישום הבית המשותף, לטענת המערערת, היה בכך שהמחסן אותו בנתה עבור המשיבים על אחת החניות, לא קיבל היתר בניה כדין. קושי נוסף היה בכך שהמשיבים טענו כי הם זכאים לקבל חניה שסומנה כחניה י"ט בתשריט. אין מחלוקת כי בגוף ההסכם לא היה ייחוד של החניה והמחסן אותם יקבלו המשיבים. המשיבים עיגנו תביעתם לקבל דווקא את חניה י"ט, במכתב שכתב עורך דינה של המערערת כשנה לאחר חתימת ההסכם, וזאת על אף שמעולם לא החזיקו בחניה זו והשתמשו בחניה אחרת - חניה שסומנה כחניה ח' בתשריט. המערערת טענה בבית משפט קמא, כי היא ביקשה לרשום את הדירה על שם המשיבים, אולם המשיבים סרבו לכך כל עוד לא הוסדר נושא המחסן והחניה. המערערת הציעה מספר פתרונות אדריכליים לקבלת מחסן וחניה צמודים לדירת המשיבים, אולם אלו סרבו לכל הצעה, ובסירובם לשתף פעולה ברישום הבית המשותף, על ידי חתימה על התשריטים והבקשות, הם סיכלו את רישום הבית המשותף ואת רישום דירתם על שמם. 4. עוד טענה המערערת, כי בניגוד לתנאי בהסכם, לפיו תירשם הדירה על שם הרוכשים תוך חמש שנים, שהפרתו נקבעה במפורש בהסכם כהפרה יסודית, הרי התניות המבטיחות הצמדת מחסן וחניה לא היו תניות יסודיות. לפיכך - כך ניתן להבין טענה זו - היה על המשיבים להסכים לרישום הבית המשותף ואחר כך להתדיין באשר לחניה ולמחסן. 5. יצויין כי המערערת לא הביאה עדים כלשהם בבית משפט קמא. פסק דינו של בית משפט קמא. 6. בית משפט קמא קבע כי המערערת הפרה את ההסכם בכך שלא רשמה את הדירה על שם המשיבים. טענתה של המערערת כי המשיבים סיכלו את ההסכם, לא התקבלה על דעת בית משפט קמא. המשיבים היו זכאים לעמוד על דרישתם לקבל את המחסן ושיינתן לו היתר בניה וכן את החניה שקיבלו לחזקתם. משהוצעו להם פתרונות אחרים, הם היו זכאים לעמוד על דרישתם זו. עוד קבע בית משפט קמא, כי המערערת לא שלחה אל המשיבים כל מכתב המתריע שהם מסכלים את ביצוע ההסכם ולא פעלה לביטול התנאי של רישום המחסן והחניה שבמחלוקת על שם המשיבים. 7. עוד קבע בית משפט קמא, כי לא הוכח שהמשיבים ידעו בעת חתימת ההסכם, כי המחסן שהוצע להם נבנה שלא בהיתר, ואילו המערערת ידעה כי לא תוכל להעביר את המחסן בשל אי החוקיות שבו על שם הקונים, וכאשר התחייבה להעביר מחסן וחניה, עובדה זו הייתה ידועה לה. לפיכך, אין העדר היכולת להעביר את המחסן ואת החניה על שם המערערים בבחינת אירוע חדש, אשר יכול להקים למערערת את הפטור עקב סיכול החוזה, שבסעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א-1970. עוד סבר בית משפט קמא כי אין לקבל את ניסיונה של המערערת להתלות באי החוקיות שבמחסן כעילה להתחמק ממילוי התחייבות. 8. בית משפט קמא דחה אף את טענתה של המערערת שלא היה ייחוד של החניה והמחסן, שכן היא מסרה חזקה הן בחניה והן במחסן ואף גיבתה את המסירה במכתב של עורך דינה (ת/1), אשר אישר כי החניה שיקבלו המשיבים היא החניה אותה הם מחזיקים בפועל. ההצעה להצמיד לדירה מחסן וחניה אחרים, חורגת באופן ברור מתום הלב הנדרש לקיומו של הסכם. המשיבים תבעו לאורך השנים את מימוש ההסכם באופן שהם עומדים עליו - המחסן הספציפי, לאחר שיאושר כדין בהיתר בניה, וחניה י"ט. 9. מאחר שבית משפט קמא הגיע למסקנה, כי ההסכם הופר, הוא פנה לבדוק את התביעה לתשלום הפיצויים שנקבעו מראש, ללא צורך בהוכחת הנזק. בית משפט קמא לא קיבל את טענת המערערת שהפיצוי הקבוע בהסכם, איננו סביר, ואף לא שלא נגרם למשיבים נזק, שהרי במילא הם לא רצו למכור את דירתם, כך שהעדר הרישום לא גרם להם, כאמור, נזק משמעותי. 10. בית משפט קמא אף לא קיבל את טענת המערערת לפיה יש לקזז מהסכום שתחויב בו 30,000$, שהם דמי שימוש ראויים עבור החניה נוספת שהמשיבים עשו בה שימוש והשייכת למשפחת זילברשטיין. חניה זו נמסרה לשימוש המשיבים "ברוח טובה", והמשיבים לא נדרשו מעולם לשלם דמי שימוש. 11. בהתאם למסקנותיו אלו חייב בית משפט קמא את המערערת לשלם למשיבים את הפיצוי המוסכם - 37,000$ - כערכם ביום חתימת ההסכם, וכן להשלים את התחייבויותיה כלפי המשיבים על פי הסכם המכר: לרשום את הדירה על שמם ולהצמיד לה מחסן וחניה שהשימוש בהם כבר נמסר לידיהם, וזאת תוך שלושה חודשים מיום מתן פסק הדין. המערערת אף חויבה בתשלום של 26,000 ₪ שכ"ט עו"ד ועוד 5,700 ₪ הוצאות משפט. עיקרי הטענות של המערערת בערעור. 12. המערערת חזרה לפנינו על טיעוניה בבית משפט קמא ובנוסף טענה כי נפלו שגיאות משפטיות ועובדתיות בפסק הדין, אשר הביאו לתוצאה הבלתי נכונה. 13. בפתח ערעורה טענה המערערת כי הערעור הוגש, כיוון שבפסק הדין ניתנה הוראה בלתי אפשרית לביצוע, והיא רישום הבית המשותף תוך שלושה חודשים, וזאת כאשר המשיבים מסרבים לחתום על התשריט. הזמן הקצר, איננו מאפשר רישום בית משותף, הליך שאורך יותר זמן. 14. עוד נטען כי בית משפט קמא התעלם מהראיות שלפניו, שכן קבע שעל המערערת להצמיד את החניה המסומנת בתשריט כ-י"ט משום שזו החניה שנמסרה למשיבים, אולם חניה זו מעולם לא נמסרה למשיבים והיא נמצאת, מאז בניית הבית ובמשך שנים ארוכות, בשימושה של משפחה אחרת, משפחת גורביץ, שאף היא רכשה דירה בבניין, וזאת ללא כל התנגדות של המשיבים. משיש מחלוקת בין הרוכשים, לא יכלה המערערת, לטענתה, לרשום את הבית המשותף ולהצמיד למשיבים דווקא את החניה אותה הם מבקשים. הוסיפה המערערת וטענה כי, אף לאחר מתן פסק הדין, היא חזרה ופנתה אל המשיבים לחתום לה על מסמכים, על מנת לקבל לגליזציה של המחסן, אולם המשיבים התנו את חתימתם בכך שתינתן להם חניה י"ט דווקא. המערערת עשתה מאמצים ניכרים על מנת לקבל היתר מהעיריה, אשר נתנה את הסכמתה למתן היתר למחסן מתוך הכרה את מריבות השכנים ועל מנת לשים קץ להם, ברם המשיבים סיכלו כל נסיון לפשרה. 15. עוד טענה המערערת כי מטרתה של התביעה הייתה עשיית עושר ולא במשפט. בעת רכישת דירתם, היו המשיבים מודעים לכך שבניית המחסן תהיה על חניה פנויה. הם היו שותפים לבניית המחסן והיו מודעים היטב לכך שהוא נבנה ללא היתר. הם סרבו להצעת המערערת כי בינתיים יירשם המחסן כחניה, ולאחר מכן תיעשה לגליזציה של המחסן. בפועל מחזיקים המשיבים בחניה ח' ועליה הם חונים. המחסן שאף בו הם מחזיקים נמצא על חניה ז', וניתן להם, מתוך רצון טוב, לחנות גם על חניה י"ד השייכת למשפחת זילברשטיין (משפחתו של מנהל המערערת). 16. המערערת הוסיפה שסעיף 24 להסכם קבע כי חיובי הצדדים תלויים ושלובים זה בזה, ומשסירבו המשיבים לחתום על התשריטים, לא יכלה המערערת לעמוד בהתחייבותה, והיא הייתה פטורה ממנה. 17. המערערת לא התחייבה מעולם להצמיד את חניה י"ט או את המחסן הספציפי למשיבים. ההתחייבות הייתה להצמיד מחסן וחניה בלתי ספציפיים. המשיבים עיגנו דרישתם לחניה י"ט דווקא, במכתב של בא כוחה של המערערת מיום 28/6/98, דא עקא שאין הוא חלק מההסכם ואף בו אין התחייבות למסירת מחסן י"ט. הצבע שצויין במכתב, צהוב, הוא שטח שעל פי התשריט היה שייך למשפחת גורביץ. שטחי המשיבים סומנו בירוק על פי התשריט. מכאן שאפילו היה במסמך זה משום הפנייה לחניה י"ט, הרי מדובר בטעות. 18. בית משפט קמא התעלם מחוסר תום לבם של המשיבים, שעל אף בקשות חוזרות ונשנות מטעם המערערת, הם סרבו לשתף פעולה בהליך הלגליזציה של המחסן. בדיקת הראיות מובילה לכך שהמערערת שקדה כל השנים על ניסיונות לרשום את הבית, אולם המשיבים סיכלו אותם. המערערת לא יכלה לחזות התנהלות זו מראש. הודגש, כי לאורך השנים, ועוד לפני תום התקופה של חמש שנים מיום חתימת ההסכם, העבירה המערערת למשיבים חזור והעבר, תשריטים ומסמכים על מנת לרשום את הבית כבית משותף, והמשיבים סרבו לשתף פעולה. 19. בנסיבות אלו, סברה המערערת, שהיה מקום שלא לחייבה בפיצויים המוסכמים ו/או להפחיתם. עיקר הטענות של המשיבים בערעור. 20. המשיבים טענו, כי המערערת הסתפקה בערעורה בהשגה על כך שניתנו לה רק שלושה חודשים לרישום הבית והדירה. כל יתר הטענות של המערערת בערעורה, הן טענות חדשות שלא נטענו בבית משפט קמא. המשיבים הסכימו במהלך ההליכים בבית משפט קמא, כי המחסן ייבנה במקום אחר במגרש, על הרכוש המשותף, אולם יתר השכנים התנגדו ואף הגישו בקשה לצו מניעה. מאחר שלא היו, למעשה, חילוקי דעות באשר לפן העובדתי, לא הביאה המערערת בבית משפט קמא עדים מטעמה, ולפיכך יש לראותה כמי שהסכימה כי המשיבים הם בעלי הזכות לקבל את חניה י"ט. 21. עוד עמדו המשיבים על חוסר תום לבה של המערערת, אשר במשך כעשר שנים לא השכילה להעביר את הדירה על שמם, כאשר צמודים לה המחסן והחניה אותם הבטיחה להם. הליכים ואירועים לאחר הגשת הערעור. 22. מטענות המערערת ומטיעוני הצדדים בישיבה הראשונה שקיים בית משפט זה לדיון בערעור, עלה כי יש מחלוקת בין המשיבים לבין בעל דירה נוסף באשר לחניה י"ט. לפיכך, הורינו על צירופו של בעל הדירה, סטס גורביץ, כמשיב נוסף בערעור (הוא המשיב מס' 3, להלן "גורביץ"). גורביץ הגיש עיקרי טיעון מטעמו. עלה מהם כי הוא בעל הדירה הגדולה בין הדירות בבניין, דירה אותה רכש בשנת 2006 מבעל הקרקע, ד"ר גבי עזרא, אשר חתם על הסכם קומבינציה עם המערערת. ד"ר עזרא שמר לעצמו, בזמנו, את חניה י"ט, שהייתה החניה הטובה ביותר ובעלת השטח הגדול ביותר, ודרש כי היא תוצמד לדירתו. מאז, הוא ואחריו גורביץ, החזיקו בחניה י"ט ונהגו בה מנהג בעלים, ללא עוררין מטעם מי מהשכנים. כך למשל בתשריט שהוגש לחתימתם של בעלי הדירות בשנת 2005, נרשמה חניה י"ט כמוצמדת לדירת גורביץ. נודע לגורביץ כי יש טענה של המשיבים שיש לתת להם את חניה י"ט, רק משזומן להיות צד לערעור זה, והוא מתפלא על כך שהצדדים לתובענה ניהלו את התביעה בבית משפט קמא, מבלי לצרף אותו להליכים. גורביץ המשיך וטען שהמשיבים רכשו את דירתם, מבלי שצויין בהסכם איזו חניה יקבלו. לפיכך, אף ברור הוא, כי הם לא הסתמכו על כך שחניה י"ט תינתן להם. ספק אם בא-כוחה של המערערת התכוון לחניה י"ט, כאשר התייחס לחניה במכתבו מיום 28/6/98. כשנודע לד"ר עזרא על הטעות במכתב זה של עו"ד בלזר מטעם המערערת, הוא פנה אליו והעמידו על טעותו. משהועמדו המשיבים על עמדתו של ד"ר עזרא, הם ויתרו על טענתם לחניה י"ט וקיבלו את חניה ח'. כשגורביץ רכש את הדירה, הוא קיבל אותה עם חניה י"ט והסתמך על כך. זאת ועוד, ד"ר עזרא היה בעל המגרש ונותר בעלים של חלקים במגרש. לא ניתן היה להקצות את חניה י"ט למשיבים בלא הסכמתו וחתימתו. גם אם נראה בצדדים כמי שעשו עסקאות נוגדות, הרי ד"ר עזרא היה הרוכש ראשון בזמן, ואילו המשיבים רכשו את דירתם (ואת החניה, ככל שקיבלו בה זכויות) אחריו והם אף לוקים בחוסר תום לב, שמתבטא, בנוסף לידיעתם על כך שד"ר עזרא וגורביץ החזיקו בחניה י"ט מאז השלמת הבנייה של הבית, גם בכך שהם מעולם לא פנו לגורביץ בדרישה כלשהי לקבל את החניה. לאורך השנים השקיע גורביץ בחניה, השביח אותה. זאת ועוד, בשנת 2010 הגישו גורביץ ושכנים נוספים התנגדות לבניית מחסן למשיבים בשטח הסמוך לחניה י"ט, והמשיבים לא הגיבו על כך. 23. לפיכך, טען גורביץ שיש לבטל את החלק בפסק הדין של בית משפט קמא, הקובע כי יש להצמיד את חניה י"ט למשיבים. 24. בית משפט זה עשה מאמצים להביא את הצדדים לידי פשרה (הוקדשה אף ישיבה לניסיון גישור) וניסיונותיו אלו לא צלחו. 25. בעוד ההליכים בערעור נמשכים, הודיעה המערערת כי היא קיבלה לגליזציה למבנה המחסן. דיון והכרעה. 26. אפתח בכך שאינני מסכימה עם המשיבים, שהמערערת צמצמה ערעורה אך ורק לתקופה שניתנה לה - שלושה חודשים - על מנת לרשום את הבית המשותף ולהעביר את הדירה, המחסן והחניה על שמם של המשיבים. אמנם המערערת פתחה ערעורה בכך "בפתח הדברים ייאמר, כי ערעור זה מוגש אך ורק מהסיבה שפסק הדין מורה למערערת הוראה בלתי אפשרית, והיא רישום הבית המשותף תוך 3 חודשים...", אולם בהמשך ערעורה מעלה המערערת טענות, אותן הבאתי לעיל, באשר לחיובה לרשום את חניה י"ט על שם המשיבים ובאשר לחיובה בפיצוי המוסכם, כולו או חלקו. 27. שוכנעתי, אף בהיעדר הכחשה מטעם המשיבים והן מטיעוניו של גורביץ לפנינו, שהמשיבים לא החזיקו מעולם בחניה י"ט. לפיכך, טעה בית משפט קמא כאשר קבע כי המשיבים החזיקו בחניה זו. בית משפט קמא קבע, כי על המשיבים לקבל את החניה שנמסרה לחזקתם. הם לא ערערו על קביעה זו. משהתבררה הטעות של בית משפט קמא, סבורה אני כי עלינו לקבוע שעל המשיבים לקבל את חניה ח' בה החזיקו מאז ומתמיד, כפי שאף הייתה כוונתו של בית משפט קמא. ככל שיש להם טענות באשר למכתבו של עו"ד בלזר, וככל שהם סבורים כי הייתה במכתב זה התחייבות מטעם המערערת למסור להם את חניה י"ט, הרי עמדה להם תביעה כנגד המערערת בגין הפרת התחייבות זו (ותביעה זו התיישנה ככל הנראה). בנסיבות העומדות היום לפנינו, אני רואה חשיבות ברישום מיידי של הבית כבית משותף, הן לטובת המשיבים והן לטובת יתר רוכשי הדירות, כאשר בשלב זה יירשמו המחסן וחניה ח' על שם המשיבים, ואילו חניה י"ט תירשם על שם גורביץ. ככל שתבוא בעתיד הכרעה שיפוטית שיש להעניק למשיבים את חניה י"ט, ניתן יהיה לשנות את הרישום. ככל שהמשיבים יסרבו לחתום על התשריטים כפי שמוצע לעיל, וזאת תוך 14 ימים מהיום שיוגשו להם על ידי המערערת, תמונה באת-כוחה של המערערת, עו"ד גליה לביא, לחתום בשם המשיבים על כל תשריט ו/או מסמך שיידרש לצורך רישום הבית המשותף ואו דירת המשיבים על פי הנחיותינו בפסק דין זה. 28. אין בדעתי להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא לפיהן, המערערת הפרה את התחייבויותיה על פי ההסכם. אמנם המערערת לא יכלה לעמוד בדרישת המשיבים להצמיד לדירתם דווקא את חניה י"ט, אולם המערערת כן הפרה את ההסכם בכך שלא דאגה בזמן ללגליזציה של המחסן. המערערת נטלה על עצמה התחייבות בהסכם לרשום את הדירה על שמם של המשיבים תוך חמש שנים. אם היא נתקלה בקושי להשיג לגליזציה של המחסן עקב אי שיתוף פעולה של המשיבים - ואני לא שוכנעתי כי הם לא יכלו לבצע הליך זה גם ללא שיתופם של המשיבים, והא ראיה שהמחסן קיבל היתר כדין לאחר הגשת הערעור גם ללא שיתוף פעולה של המשיבים - היה עליה לפנות בהליכים מתאימים על מנת לחייב אותם לשתף פעולה. 29. על אף שהמערערת הציבה במרכז המחלוקת את נושא המחסן, התברר, כאמור, ולו בדיעבד, כי לא ניתן היה לרשום את הבית המשותף כל עוד לא הוכרעה המחלוקת בעניין החניה, כאשר תביעתם של המשיבים לקבל את חניה י"ט דווקא, איננה נקיה מספקות לגבי תום לבם. ככל שהיו להם תביעות לחניה י"ט, כאשר היה ידוע להם כי תביעותיהן אלו עומדות בניגוד לטענותיו של גורביץ, הייתה גם עליהם מוטלת חובה שבתום לב, לדאוג לכך שמחלוקת זו תוכרע ביניהם לבין גורביץ בהליך מתאים. 30. בנסיבות אלו אני רואה את המערערת ואת המשיבים כבעלי אשם משותף לתוצאה של אי רישום הבית במועד הקבוע בהסכם. על פי ההלכה של חלוקת אשם בחוזים שניתנה ב ע"א 3912/90 . ,eximin s. Aתאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ, פ"ד מז(4) 64, הייתי מחלקת את הפיצויים המוסכמים ביניהם, כך שהמערערת תישא רק ב-50% מהפיצויים המוסכמים, וכך מוצע לעמיתי להרכב לפסוק. כן הייתי מעמידה את שכר הטרחה וההוצאות על מחצית הסכומים שנקבעו בפסק דינו של בית משפט קמא. 31. עוד מוצע כי, תינתן למערערת תקופה של שמונה חודשים על מנת לבצע את רישום הבית המשותף וכן, את רישום הדירה, המחסן וחניה ח', על שם המשיבים. 32. בהתחשב בתוצאות עליהן אני ממליצה, מוצע אף שלא לפסוק הוצאות בערעור. [אב"ד] השופטת ברכה בר-זין אני מסכימה. ב. בר-זיו, שופטת השופט דר' עדי זרנקין ע. זרנקין, שופט אני מסכים. לפיכך הוחלט כמפורט בפסק דינה של השופטת ש' שטמר - אב"ד: הערעור מתקבל חלקית כך שאנו קובעים כי על המערערת לרשום את הבית המשותף ולהעביר את דירת המשיבים על שמם תוך שמונה חודשים מהיום. לדירה תצורף חניה ח' בתשריט וכן המחסן אותו מחזיקים המשיבים, כשניתן לו היתר (לגליזאציה) כדין. ככל שהמשיבים יסרבו לחתום על התשריטים הדרושים לצורך רישום הבית המשותף ואו העברת הדירה על שמם, וזאת תוך 14 ימים מהיום שיוגשו להם על ידי המערערת, ממונה בזאת באת-כוחה של המערערת, עו"ד גליה לביא, לחתום בשם המשיבים על כל תשריט ו/או מסמך שיידרש לצורך רישום הבית המשותף על פי הנחיותינו בפסק דין זה. אנו קובעים כי שכר עורך הדין, שנפסק על ידי בית משפט קמא, תשא בו המערערת רק במחציתו. בהתחשב בתוצאות, אין צו להוצאות בערעור. ככל שהוקפדו עירבונות בערעור, הם יוחזרו למפקידיהם באמצעות באלי כוחם. רישום בית משותףבתים משותפים