קראו דוגמא מהפסיקה בנושא בדיקות שמיעה סותרות בועדה רפואית: 1. זהו ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה), מיום 22/7/13 ("הוועדה"). בהחלטתה קבעה הוועדה כי לא חלה החמרה במצבו של המערער ("ההחלטה"). 2. עניינו של המערער הוחזר לוועדה לפי פסק דין מיום 30/5/13 (ב"ל 12- 07- 57684) ("פסק הדין"). על פי פסק הדין הוחזר עניינו של המערער לוועדה על מנת שתתייחס לבדיקת השמיעה מיום 13/11/11 ותקבע האם יש בה כדי לשנות מהחלטתה. ככל שהוועדה תעדיף את תוצאות בדיקת השמיעה מיום 24/1/12, תנמק מדוע יש להעדיפה על פני בדיקת השמיעה הקודמת. עיקר טענות הצדדים בערעור: 3. טענת הערעור העיקרית היא שהוועדה לא נימקה באופן מספק וראוי מדוע העדיפה את בדיקת השמיעה מיום 24/1/12 על פני זו מיום 13/11/11, כאשר מדובר בפער של פחות מחודשיים בין שתי הבדיקות. נטען עוד כי היה על הוועדה להפנות את המערער לבדיקה נוספת נוכח התוצאות השונות של שתי הבדיקות. 4. לטענת המשיב, לא נפל בהחלטת הוועדה כל פגם משפטי, שכן הוועדה הסבירה מדוע בדיקת השמיעה מיום 24/1/12 עדיפה עליה ובכך מילאה אחר הוראות פסק הדין באופן מנומק וברור. לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן: 5. לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור, בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח לפני ונתתי דעתי לטענות הצדדים בדיון, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. 6. הוועדה התכנסה ביום 22/7/13 בהרכב מומחה לרפואת אף אוזן גרון, מומחה לנוירולוגיה ומומחה לפה ולסת, וציינה כי בבדיקה הקודמת נמצאו "תופיות תקינות עם צלקות בודדות". לאחר שעיינה בפסק הדין ובמסמכים הרפואיים שעמדו לעיונה, הסבירה הוועדה: "הוועדה התייחסה לבדיקה העדכנית מ- 24.1.12 כמייצגת את שמיעתו של הנפגע מהנימוקים הבאים: כאמור זו בדיקה עדכנית. מבחינה איכותית קשה לקבל אודיוגרם אשר אינו בודק את סף השמיעה בתדרי הביניים 3 ו- 6 קילוהרץ, אשר הם כה חשובים בהערכת נזק אקוסטי, הכוונה לבדיקה מ- 13/11/11. מן ההגיון שהבדיקה עם הסף הטוב יותר היא גם המדויקת יותר, שכן הרי הנבדק לא ירים את ידו כאשר אינו שומע את הצליל". הוועדה סיכמה וקבעה כי מכל הנימוקים לעיל העדיפה את בדיקת האודיוגרם מיום 24/1/12, וקבעה כי אין שינוי במצבו של המערער. 7. לדעת הוועדה, בדיקת השמיעה מיום 24/1/13 היא עדכנית יותר (הגם שמדובר בפער של כחודשיים בלבד בין שתי הבדיקות). בנוסף, הבדיקה מיום 24/1/13 היא איכותית יותר, שכן בדקה את סף השמיעה של המערער בתדרים הגבוהים, היינו 3000 ו- 6000 הרץ, בעוד שהבדיקה מיום 13/11/11, לא בדקה תדרים אלה. לעניין זה חשיבות רבה, שכן במצב של ליקוי שמיעה כתוצאה מחשיפה לרעש מזיק, הירידה בסף השמיעה קודם באה לידי ביטוי בתדרים הגבוהים ורק בהמשך נפגעים התדרים הנמוכים יותר. לסיום, לדעת הוועדה הבדיקה מיום 24/1/13 מדויקת יותר, כיון שהיא משקפת את סף שמיעתו של המערער, אשר הרים את ידו בכל עת ששמע צליל. הנה כי כן, הוועדה נימקה מדוע עדיפה עליה בדיקת השמיעה מיום 24/1/12, על פני בדיקת השמיעה מיום 13/11/11. בכך מילאה הוועדה אחר הוראות פסק הדין באופן ברור ומפורט. 8. באשר לטענה לפיה היה על הוועדה להפנות את המערער לבדיקת שמיעה נוספת, ייאמר כי ההחלטה האם נדרשות לוועדה בדיקות נוספות או חומר רפואי אחר כלשהו היא החלטה רפואית המצויה בסמכותה הבלעדית של הוועדה. במקרה זה, משהוועדה הסתמכה על בדיקות השמיעה הקודמות, הרי שלא מצאתי כי נפל פגם משפטי כלשהו בכך שלא ביקשה מהמערער בדיקות נוספות, ואין מקום להחזיר את עניינו של המערער אליה לצורך זה. 9. לסיום, נדחית טענת הערעור בכל הנוגע לתלונות בגין טנטון. כעולה מפסק הדין, תביעת המערער להכרה בטנטון כפגיעה בעבודה, נדחתה, ולכן אין לוועדה סמכות לדון בליקוי זה (ראו סעיף 8 לפסק הדין). המערער עצמו ציין בנימוקי הערעור כי הוועדה לא התבקשה לדון בליקוי בגין טנטון. 10. המסקנה העולה מהאמור לעיל היא שהוועדה פעלה בדיוק על פי הנדרש ממנה בפסק הדין. התייחסות הוועדה לבדיקות השמיעה מיום 13/11/11 ומיום 24/1/12 הינה מנומקת ומפורטת, ולא מצאתי שנפלה בהחלטתה טעות משפטית. 11. לאור כל האמור, הערעור נדחה בזאת. 12. אין צו להוצאות. 13. הצדדים יכולים לפנות לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בבקשת רשות לערער על פסק הדין וזאת תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה. רפואהשמיעהועדה רפואית