ביקורת משרד התמ''ת בבית פרטי

ביום 9.10.05 בשעה 13:20 או בסמוך לכך נערכה ביקורת מטעם משרד התמ"ת ונצפו 3 עובדים זרים, אשר 2 מתוכם זוהו ע"י המפקחים כעובדים ללא היתרי עבודה כדין קראו דוגמא מהפסיקה בנושא ביקורת משרד התמ''ת בבית פרטי: כמצוות סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב - 1982 הריני להודיע כי החלטתי לזכות את הנאשם מהמיוחס לו בכתב האישום. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בגין עבירה על סעיף 2 (א) (1) - (2) לחוק עובדים זרים התשנ"א-1995. העובדות כפי שעלו מחומר הראיות: הנאשם הנו קבלן לביצוע עבודות טיח. ביום 1.8.05 נחתם הסכם בין המשפחות X וX לבין הנאשם לביצוע עבודות טיח בבית פרטי דו-משפחתי, הנמצא ברחוב הזמיר 21 ו-23 בקרית אונו (להלן - "הבית") (מא/6). משפחת X ומשפחת X שילמו תמורה לנאשם בגין עבודת הטיח (מא/4). ביום 9.10.05 בשעה 13:20 או בסמוך לכך נערכה ביקורת מטעם משרד התמ"ת ונצפו 3 עובדים זרים, אשר 2 מתוכם זוהו ע"י המפקחים כעובדים ללא היתרי עבודה כדין: טענות הצדדים: לטענת המאשימה, שני העובדים הזרים עסקו בעבודות טיח בבית והועסקו ע"י הנאשם. על כן הנאשם העסיק את העובדים שלא על פי היתר עבודה כדין. לטענת הנאשם, העובדים לא עבדו אצלו והוא לא העסיקם. עדויות: מטעם המאשימה העידו: מר עמיאל יהודה, מפקח מטעם התמ"ת. מר ציון טובי, מפקח מטעם התמ"ת. עדותה של גב' יוספה X לא נשמעה כיוון שהעדה הלכה לעולמה. כמו כן הוגשה תעודת עובד ציבור מאת מר עמי קבילו, רע"ן תעסוקה בית לחם חברון, ובו נכתב כי שני העובדים שנמצאו בשטח לא היו ברשותם היתרי עבודה. מטעם הנאשם העיד הנאשם. הכרעה המאשימה קושרת את הנאשם להעסקת העובדים בשל העובדה כי: "נראו 3 עובדים שהיו על פיגומים ועסקו במריחת טיח בדופן המשולש של הגג בחזית. ניגשנו אל העובדים שהיו לבושים בבגדי עבודה מלוכלכים בשאריות טיח הצגנו עצמנו בפניהם וביקשנו שיציגו לנו תעודות מזהות. לאחר שירדו מהפיגומים הציגו לנו ת.ז פלסטינאיות ואחד אף הציג אישור עבודה ע"ש עובדיה דוד." (מא/1 שורות 7-3) קרי, עובדת היותם מרוחים בטיח ובגדיהם המלוכלכים בשאריות טיח הוא הקשר בין הנאשם לעובדים, מאחר שהנאשם היה קבלן הטיח היחיד בבית כעולה ממא/6. זוהי ראיה נסיבתית בלבד והיא איננה מספיקה להוכחת אשמתו של נאשם מאחר שראיה נסיבתית איננה עומדת בפני עצמה אלא מהווה בנוסף לראיות נוספות אשר יחדיו חוברות לאוסף ראיות מאמתות את אשמתו של נאשם. במקרה דנן, לא מצאנו ראיות נוספות מעבר לראיה הנסיבתית. מעיון בחקירתו של העובד סלאמה אברהים עולה כי הוא אמנם עובד של הנאשם אך הוא אינו מכיר את 2 העובדים האחרים: "הקבלן שלנו השם שלו דוד עובדיה הוא הביא אותי לעבוד פה אני לא יודע איך הגיעו העובדים האחרים לעבוד פה. ... אני באתי לבד אני לא יודע כיצד העובדים האחרים הגיעו. ... אני יודע מה לעשות ואני עושה עבודה לבד. ... בערך 7 , 8 שעות אני מקבל 150, 160 ₪ ליום והם מקבלים 150 ₪ ליום. אני מקבל כסף מעובדיה והם אני לא יודע." (שורות 4-3, 8, 18, 22-21 למא/3) העובד לא קושר בין העובדים שנמצאו ליתר לבין הנאשם. מחקירתו של הנאשם בתמ"ת מא/7: "חוץ מהפועלים אברהים סאלמה (מס' 2 ברשימה) שהוא עובד שלי דרך שרות התעסוקה (ויש לי עוד 3 עובדים אחרים רשומים) 2 העובדים האחרים לא מוכרים לי. ... "קודם כל חוץ מאיברהים סאלמה בלבד שהוא עובד שלי אין לי תשובה אני לא מכיר אותם ולא הבאתי אותם." (שורות 10-9 למא/7 וכן שורות 15-14). הנאשם הכחיש כי העסיק את העובדים. כלל הראיה הטובה מחייב להביא בפני ביה"ד את הראיה הטובה ביותר להוכחת אשמתו של נאשם. על המאשימה היה לזמן לעדות את העובדים או למצער לתשאל את העובדים הזרים בשטח והיא לא עשתה זאת. "ש. תאשר לי שלא גבית עדות מהפלשתינאים שלא החזיקו באישור. יש סיבה לזה? ת. כעיקרון אנחנו לא גובים עדות מכל העובדים אלא מאדם שנראה ומדבר עברית. במידה ולא יודעים לתקשר איתנו בעברית או שמסרבים לא גובים מהם עדות. ש. האם אתה זוכר ששני העובדים דיברו עברית או שלא דיברו עברית? ת. לא זוכר." (עמ' 11 לפרוטוקול שורות 16-12 לעדות עמיאל) ראיותיה של המאשימה מבוססות כולן על הנחות והשערות: " ת. כעיקרון שאנחנו רואים עובדים שעושים את אותה עבודה נמצאים על פיגומים ביחד עם בגדים מלוכלכים, אנחנו מניחים שאותו מעסיק מעסיק אותם." (עמ' 11 לפרוטוקול שורות 30-31 לעדות עמיאל) הא ותו לא. וכבר נפסק: "נטל ההוכחה בהליך הפלילי ממילא מוטל על התביעה. משכך, על התביעה חובת הוכחת האשם של הנאשמים מעבר לספק סביר על בסיס הראיות שהיא מעמידה בפני בית המשפט. העדר ראיות שהיו יכולות לשמש את הנאשם, בהקשר זה, יכול להקים ספק סביר, אותו ממילא על התביעה להרים..." (עפ 2869/09 חאמד זינאתי נ' מדינת ישראל - ניתן ביום 9.11.11 - פורסם במאגרים האלקטרוניים. שם עמ' 28) המאשימה לא הרימה את הנטל הנדרש ממנה. כמדומה שהמאשימה שכחה כי עסקינן בתיק פלילי והיה עליה לבסס את כתב האישום על ראיות מוצקות. על מנת לשפוך אור על הקשר בין העובדים הזרים לנאשם היה מקום לברר, האם היו עוד קבלנים בבית מלבד קבלן הטיח (הנאשם) וזה לא נעשה. אם לא די בכך, בעת הביקור בשטח מסר העובד בעל ההיתר את שמו של הנאשם ומספר הטלפון שלו, אולם המפקחים לא טרחו להתקשר אליו על מנת לבקשו להגיע לאתר בכדי לנסות ולאמת גרסתם כי הוא-הוא מעסיקם של שני העובדים שאין ברשותם היתר עבודה כדין. לא זו אף זו, המפקחים שהעידו בפניי לא זכרו דבר מהאירוע (עמ' 11 לפרוטוקול שורות 3-2 לעדות עמיאל וכן עמ' 13 שורות 7-6 לעדות טובי). בידי המפקחים הייתה מצלמה אולם לא טרחו לצלם את העובדים בשעת העבודה על מנת לנסות ולקשור בינם לנאשם (סוג העבודה). בעלי הנכס זומנו לחקירה (נ/2 - נ/3) אך הם לא נחקרו. עדותם הייתה רלוונטית וניתן להתחקות אחרי קבלנים נוספים שעבדו באתר הבנייה. סוף דבר: המאשימה לא הצליחה להוכיח ברמת ההוכחה הנדרשת בדין הפלילי את אשמתו של הנאשם. העובדה שבגדי העובדים היו מלוכלכים בטיח והנאשם הנו קבלן טיח במקום, אינה מספקת. יסודות העבירה קבועים בסעיף 2 (א) (1) לחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991, כאשר הדרישה היסודית על פי סעיף זה הנה קיומם של יחסי עובד-מעביד. לא עלה בידי המאשימה להוכיח את קיומם של יחסי עבודה בין הנאשם לבין מאן דהוא או אפילו קשר כלשהו בין הנאשם לעובדים, ועל כן ממילא לא הוכחה התשתית העובדתית הנדרשת לפי חוק עובדים זרים. משרד התמ"תבית פרטי