פסק דין טענות הצדדים התובע, שהינו מתווך מקרקעין בעל רשיון תיווך, עותר במסגרת תביעה זו כי הנתבעים, בני הזוג הרוש, ישלמו לו סך של 17,800 ₪ כדמי תיווך, לאחר שלטענתו רכשו באמצעותו דירה בעיר אשדוד (להלן- הדירה), שהיתה שייכת למר רפאל אדרי (להלן- המוכר). לטענת התובע בכתב התביעה, בחודש יוני 2006 פנתה אליו הנתבעת וביקשה שירותי תיווך לרכישת קוטג' עם גינה בפרוייקט מסויים ברובע י' באשדוד. בעקבות פנייתה, החל בביצוע פעולות שונות, אשר בזכותן ובזכות קשריו העסקיים מצא את הדירה האמורה, בתקופה בה המוכר שהה בחו"ל ובנו ניהל עבורו את עניין מכירת הדירה. לטענת התובע, הוא תיאם פגישה בין הצדדים, קבע עם הנתבעת ליד הדירה, והיא הבטיחה לו שתחתום על טופס הזמנת שירותי תיווך לפני שתוצג בפניה הדירה. ואולם, כשהגיעו למקום הוא הציג את הדירה בפני הנתבעים, אך הנתבעת סירבה לחתום על הטופס, ובמקום זאת טענה כי היא אישה רצינית והבטיחה שהתובע יקבל את שכרו בסך של 2% משווי העסקה. התובע טען כי המשיך לנהל מו"מ בשם הנתבעים עם המוכר, עד שנודע לו במקרה, כי בחודש אוקטובר 2006 חתמו הנתבעים והמוכר על הסכם למכירת הדירה תמורת $235,000, מבלי לעדכנו. לטענת התובע, מכיוון שהיה הגורם היעיל והדומיננטי במו"מ לרכישת הדירה, הרי שהוא זכאי לדמי תיווך בשיעור של 2% +מע"מ (סכום אותו הגביל לצורך התביעה בבית משפט זה ל- 17,800 ש"ח). התובע הוסיף, כי חבותם של הנתבעים לשלם לו הסכום האמור עולה גם מכח הסכמתם בע"פ לשלם לו ומכח דיני עשיית עושר ולא במשפט. הנתבעים בכתב ההגנה, טענו כי ראו את הדירה כבר ביוני 2005, וכבר אז קיבלו את מס' הטלפון של המוכר ששהה בחו"ל, אך לא רכשו אותה מכיוון שטרם מכרו את דירתם הישנה. לאחר שמכרו את דירתם הישנה, פנו בחודש יולי 2006 למספר מתווכים, כולל התובע, וביקשו למצוא דירה באותו פרוייקט מגורים בו מצויה דירת המוכר. לטענתם, כשנפגשו עם התובע ליד הדירה, עוד לפני שנכנסו לדירה, אמרו לו כי כבר ראו את הדירה בעבר וכי הם יכולים לעשות את המו"מ עם המוכר בעצמם, וכן אמרו כי יחתמו על טופס הזמנת שירותי תיווך אם יראה להם דירה חדשה שטרם ראו, אך התובע בכל זאת התעקש לערוך מס' בדיקות בנוגע לדירה. הנתבעים הדגישו כי הם יצרו קשר עצמאי עם המוכר וניהלו איתו מו"מ, ורק כתוצאה ממו"מ זה נחתם חוזה המכר. לטענתם, לא רק שהתובע לא היה מעורב במו"מ האמור, הוא גם לא יודע פרטים מהותיים המצויים בחוזה המכר האמור, למשל מחיר הדירה שנקבע בהסכם. הנתבעים טענו כי לאור הוראות חוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו-1996 (להלן- חוק המתווכים), בהעדר הזמנה בכתב לביצוע פעולת התיווך, התובע אינו זכאי לדמי תיווך, ולפיכך ביקשו לדחות את התביעה. בדיון שהתקיים ביום 18.9.08, חזרו הצדדים על טענותיהם שבכתבי הטענות, ועל המחלוקת העובדתית ביניהם בנוגע למידת מעורבותו של התובע בגיבוש העסקה. התובע הוסיף כי ביום בו הציג לנתבעים את הדירה, קבע עימם טלפונית, ופגש אותם במרחק של כ- 30 מטר מהדירה, הוציא את פנקס טפסי הזמנת שירותי תיווך, החל למלא את הטופס, אך הנתבעים סירבו לתת לו את מספרי תעודות הזהות, ואף סירבו לחתום על הטופס (הטופס הוגש וסומן ת/1). התובע הוסיף כי ביקש מהנתבעים לחתום כי זו הפרנסה שלו, והנתבעת אמרה שלא ידאג ושהיא אישה רצינית, ולמרות שלפעמים במקרים כאלו הוא מוותר והולך, הוא השתכנע בכנות של הנתבעים והראה להם את הדירה. הנתבעת מצדה טענה כי סירבה להכנס עם התובע לדירה, ולשלם לו דמי תיווך, שכן היא ביקרה בעבר בדירה, ואף נתנה לו פרטים מזהים של הדירה ודייריה. לטענתה, התובע שכנע אותה להכנס, בטענה שאולי יוריד את מחיר הדירה, והיא אמרה שאם יוריד את המחיר ל- $225,000 היא תסכים. הנתבעים אף הביאו עדה מטעמם שהעידה כי ביקרה בעבר עם הנתבעת בדירה. המסגרת החוקית בתביעות לדמי תיווך בעסקת מקרקעין, המסגרת החוקית הינה חוק המתווכים, אשר קובע את תנאי הזכאות לקבלת דמי תיווך, בסעיף 14 (א) בו : מתווך במקרקעין יהיה זכאי לדמי תיווך מאת לקוח אם נתקיימו כל אלה: (1) (1) הוא היה בעל רשיון לפי חוק זה בעת שעסק בתיווך או שחל עליו, באותה עת, פטור זמני בהתאם לאמור בסעיף 20; (2) (2) הוא מילא אחר הוראות סעיף 9; (3) (3) הוא היה הגורם היעיל שהביא להתקשרות הצדדים בהסכם מחייב. ואילו סעיף 9 (א) לחוק המתווכים קובע : מתווך במקרקעין לא יהא זכאי לדמי תיווך, אלא אם כן חתם הלקוח על הזמנה בכתב לביצוע פעולת תיווך במקרקעין, שבה נכללו כל הפרטים שקבע שר המשפטים, באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת. לשונו של החוק ברורה ודווקנית, ומעיון בחוק עולה בבירור כי מטרת המחוקק היתה, שללא חתימת הלקוח על הזמנה בכתב, המתווך לא יהיה זכאי לדמי התיווך, יהיו הנסיבות אשר יהיו. הדבר גם עולה בקנה אחד עם מטרות החוק, שנועד לסייע לצרכן הבא לרכוש או למכור דירה, ולהשליט סדר בתחום התיווך במקרקעין, שהיה פרוץ ובלתי מוסדר עובר לחקיקת החוק. כלומר, המחוקק גילה דעתו כי הוא דורש הסכמה מלאה של מזמין התיווך לגבי דמי התיווך שישלם, ולכן התנה את הזכאות לדמי התיווך בדרישת הכתב. לפיכך נקבע בשורה של פסקי דין של בתי המשפט השלום (למשל בתק (ירושלים) 3004/08 אזולאי נ. גוב ארי ואח' שניתן לאחרונה ע"י כב' השופט טננבוים), וכן בפסק דין מנחה מאת ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע (בר"ע 952/98 רונן שיריזיאן נ' סלאב ירונה ואח'), כי דרישת הכתב בחוק המתווכים הינה דרישה מהותית אשר בהעדרה בטלה כל עסקת תיווך. דיון והכרעה בענייננו, אין חולק כי אין בידי התובע הזמנה בכתב לביצוע פעולת תיווך במקרקעין, ואין ספק שת/1 שנכתב ע"י התובע ובו מולאו חלקית פרטי הנתבעים והדירה, ואשר אינו נושא את חתימתם של הנתבעים, אינו עונה על דרישת החוק. יודגש, כי על פי סעיפים 9 ו- 14 לחוק המתווכים שצוטטו לעיל, הרי שבלא הזמנה בכתב החתומה ע"י הלקוח, לא יהיה המתווך זכאי לדמי תיווך, גם אם הוא היה הגורם היעיל שהביא להתקשרות הצדדים בהסכם, ולכן אין צורך שאכריע במחלוקת העובדתית שבין הצדדים בתיק זה, בשאלה האם התובע אכן היה הגורם היעיל אם לאו. לפיכך, מבלי שאצטרך להכריע כלל בין הטענות העובדתיות של הצדדים הרי שלאור העדרה של הזמנה בכתב, אין לתובע עילת תביעה כנגד הנתבעים, ודינה של התביעה להדחות. כאמור התובע טען, כי זכותו לקבלת דמי התיווך נובעת גם מההסכמה בעל פה בינו לבין הנתבעים, ומדיני עשיית עושר ולא במשפט. בהקשר זה טען התובע, כי הנתבעים והמוכר חברו יחד כדי לפגוע בפרנסתו, וכי המדובר בתופעה שהולכת ומתפשטת, של אנשים שיעשו הכל כדי לנשל את המתווך מפרנסתו. בדבריו בבית המשפט הוא חש פגוע ומנוצל ע"י הנתבעים, אשר לטענתו ניצלו אותו ואת אמונו באנשים, השתמשו בשירותיו, קיבלו תמורה ולא שילמו עבורה. כאמור, חוק המתווכים הוא חוק שנועד להסדיר את שוק התיווך במקרקעין, ובמהותו הוא חוק צרכני שנועד לסייע ללקוחות הפונים למתווכי המקרקעין במערכת היחסים ביניהם. למרות זאת, אין מדובר בחוק המקפח את זכויות מתווכי המקרקעין ופוגע בעיסוקם, ויש בו הוראות שאף נועדו לסייע למתווכים (למשל בדרישה שרק בעל רשיון ישראלי לתיווך יוכל לעסוק בתיווך). דרישות החוק מהמתווך אינן דרישות מופרזות, או כאלו שקשה לעמוד בהן. כל שנדרש מהמתווך הוא להחתים את הלקוחות על טופס הזמנה בכתב הכולל את הפרטים שנקבעו בתקנות המתווכים במקרקעין (פרטי הזמנה בכתב), התשנ"ז-1997, ולשמש כגורם היעיל להתקשרות הצדדים בהסכם. בענייננו, התובע לא עמד בדרישת הסף של קיום הזמנה בכתב, שהיא הדרישה המינימלית והקלה ביותר מבין דרישות החוק, אשר אין כל קושי לעמוד בה. גם אם הנתבעים סירבו להיפגש עם התובע במשרדו, הרי לטענתו הוא נפגש עימם במרחק מה מהדירה, ושם לטענתו ביקש מהם לחתום על טופס ההזמנה. גם לשיטתו של התובע, בשלב זה סירבו הנתבעים לחתום על טופס ההזמנה, ולכן היה עליו לסרב להציג להם את הדירה, ובכך לחסוך מעצמו את העבודה שלטענתו השקיע לחינם. התנהגותו של התובע (אשר כמתווך ותיק, חזקה כי הוא מכיר את החוק) שנכנס לדירה עם הנתבעים ועשה פעולות לצורך קידום המו"מ, למרות סירובם של הנתבעים לחתום על הטופס, מעוררת תמיהה ודווקא מחזקת את טענותיהם של הנתבעים. מהאמור לעיל עולה, כי הימנעותו של התובע מלעמוד בדרישת הכתב שקובע החוק, נעשתה ביודעין, ואין לומר כי התובעים ניצלו אותו או ניסו להתעשר על חשבונו. יתרה מכך, בפסיקת בתי המשפט אשר דנה בחוק המתווכים, נקבע כי לאור לשונו המפורשת של החוק, ולמרות שהתוצאה יכולה להיות קשה למתווך או לתחושת הצדק, לא ניתן לעקוף את החוק ולהחיל על הדרישה לדמי תיווך, דינים אחרים דוגמת עשיית עושר ולא במשפט, או חוק החוזים. וכך, במקרה בו עלו מצד התובעים טענות שהנתבע רימה אותם, הציג בפניהם מצגי שווא והבטיח מפורשות במספר הזדמנויות כי ישלם את שכרם, קבע כב' השופט סולברג : "משבאה לעולם הוראת סעיף 9 לחוק, שוב לא יוכל מתווך לזכות בדמי-תיווך מכוחו של חוק לבר חוק המתווכים במקרקעין, או מכוחו של הדין הכללי. אם לא נאמר כן, מה הועילו חכמים בתקנתם? נמצאנו מסכלים את תכליתו של חוק המתווכים במקרקעין, ומאפשרים למעשה מצב בו מה שהיה, הוא שיהיה. אותן מחלוקות, ואותו מצב של חוסר וודאות אשר שרר לפני חוק המתווכים, ימשיך לשרור גם לאחר חקיקתו"."ו (א 2433/03 (שלום-ים) סימקוביץ' נ. רג'ואן) לאור האמור לעיל, בנוגע ללשון החוק ותכליתו, פסיקה זו מקובלת גם עליי. לסיכומו של דבר, וכאמור מבלי שאצטרך להכריע במחלוקות העובדתיות שבין הצדדים, ובשאלה האם התובע היה הגורם היעיל שהביא להתקשרות הנתבעים והמוכר בהסכם המכר, הרי שבהעדר הזמנה בכתב, אין לתביעה על מה לסמוך, ולכן אני מורה על דחיית התביעה. יצויין, כי למרות תחושותיו הקשות של התובע, נראה לי כי לאור הכרותו את החוק, הרי שלא היה מקום להגיש תביעה זו, או לפחות היה עליו לחזור בו מהתביעה לאחר שקרא את כתב ההגנה. מכיוון שהתובע אילץ את הנתבעים להתגונן בכתב הגנה ולהתייצב לדיון בבית המשפט, אני מורה כי התובע ישלם לנתבעים הוצאות משפט בסך 750 ₪, וזאת תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. זכות להגשת בקשת רשות ערעור תוך 15 יום לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. דמי תיווךתיווךבעל פה