להלן החלטה הנושא היתר בניה בחיפה: החלטה א. הבקשה שבפניי היא למתן צו ביניים להורות למשיבה מס' 4 (הועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה), שלא ליתן היתר בניה למשיבים מס' 2, ומס' 3 (ה"ה תמר וגד שפר), במסגרת בקשה שהגישה משפחת שפר לקבלת היתר בניה להקמת ביתם ברח' גרינבוים 80 שכונת דניה, חיפה. מתצהירו של המבקש מס' 1 מר שאול אברמוביץ (להלן: "המבקש") עולה, כי הינו אחד הבעלים במגרש שברח' גרינבוים 80 שכונת דניה, חיפה, ולמעשה שני המבקשים הינם בעלים משותפים, יחד עם המשיבים מס' 2, ומס' 3, באותו מגרש. המשיבים מס' 2 ומס' 3 (משפחת שפר) רכשו את חלקם במגרש בשנת 1999 והגישו לועדה המקומית לתכנון ובניה בקשה להיתר בניה, לצורך הקמת ביתם. המבקשים שהקימו את ביתם במגרש, עוד ב1982-, התנגדו לבקשה זו. אחת ההתנגדויות המהותיות היתה שלטענת המבקשים הבית המתוכנן חורג בערך בשני מטר מן הגובה המותר. הועדה המקומית דנה בהתנגדויות, אך דחתה אותן, וקבעה, לפי מפה טופוגרפית שהגישה משפחת שפר, שהחריגה בגובה הבית של משפחת שפר היא בשיעור של 30 ס"מ בלבד. ב. לטענת המבקש המפה שהגישה משפחת שפר לועדה המקומית, ושעליה הסתמכה הועדה המקומית, איננה נכונה, איננה תואמת את המפות הקודמות שהיו לעירייה ביחס לאותו מגרש, וגם לא את המצב הנוכחי כעת. עמדת המבקשים היא שקביעת הועדה המקומית כי החריגה בגובה הבית של משפחת שפר הינה בשיעור 30 ס"מ בלבד שגויה, בעוד שהנכון הוא שמבלי משים אישרה הועדה המקומית חריגה של שני מטרים בשעה שהתכוונה לאשר 30 ס"מ בלבד. המבקש מציין בתצהירו שהגובה המרבי לבניה באותו מגרש הוא 4 מטרים, ולכן חריגה של שני מטרים פירושה חריגה של 50%. המבקש מסתמך גם על חוות דעת של שמאי המקרקעין דותן דרעי מיום 2.11.01 (נספח ו' לעתירה) כשלפי חוות דעתו הנזק הכלכלי שייגרם למבקשים ע"י חריגה זו יתבטא בירידת ערך של 12% משווי ביתם של המבקשים, משמע, הפסד של 53,000$. ג. המבקשים הגישו ערר לועדת הערר של מחוז חיפה וזו דחתה את הערר בהחלטה מיום 3.1.02. מציין המבקש שמתשובת משפחת שפר לערר עולה שהמפה הטופוגרפית שמשפחת שפר צירפה לבקשת היתר הבנייה איננה משקפת את המצב בשטח, אלא זהו שיחזור המצב ההיסטורי, כביכול, (נספח י' של העתירה). טוען המבקש שועדת הערר לא החליטה בשאלה האם החריגה של משפחת שפר בגובה הבנייה היא של 30 ס"מ בלבד, כפי שקבעה הועדה המקומית, או שמא מדובר בחריגה של 2 מטרים כטענת המבקשים, סעיפים 7+8 של החלטת ועדת הערר (נספח י"א של מסמכי העתירה). ועדת הערר סברה שיש לבחון אך ורק את התוצאה הסופית המתקבלת בשטח, משמע, הגובה היחסי של בית משפחת שפר לעומת ביתם של המבקשים, בלי קשר לשאלה עד כמה חמורה החריגה מהוראות התכנון. ועדת הערר הגיעה למסקנה שגובה בית משפחת שפר יהא נמוך יותר מאשר בית המבקשים, גם לאחר החריגה, ולכן החליטה ועדת הערר לאשר חריגה זו בתור הקלה. ד. טוען המבקש שבחישוב מדידת גובה הבניין אין לקחת בחשבון את חישוב הגג המשופע של המבקשים, ומכאן המסקנה, לפי דעתו, שבית המבקשים נמוך יותר. עמדת המבקש היא שהועדה חייבת לאזן בין מידת ההקלה הנדרשת לבין הנימוקים למתן ההקלה, ולכן אין הועדה יכולה להימנע מלקבוע את שיעור החריגה בגובה הבניין. מציין המבקש שבמגרש נשוא המחלוקת ניתן להקים בנין של קומה אחת בלבד בגובה 4 מטרים, ולכן, חריגה של 2 מטרים היא חריגה מהותית ואין להרשות אותה אלא כנגד נימוקים כבדי משקל, וכאלה לא הובאו בפניי הועדה. יתר על כן, המדובר בבית הנבנה בשכונת דניה באזור של בניה נמוכה בקומה אחת בגובה 4 מטרים. ההקלות הניתנות באזור הינן של עשרות ס"מ בלבד, ולכן תוספת של 2 מ' בגובה הבניין איננה דבר מקובל באזור, ולמעשה ללא פרופורציה למקובל בשכונה. גם אין לקבל את קביעת הועדה שהתוצאה התיכנונית לא תפגע במבקשים שהרי המסקנה מחוות דעתו של השמאי דותן דרעי (נספח ח' למוצגי העתירה) היא שלמבקשים ייגרם נזק כבד מחמת ההקלה, ובפני הועדה לא עמדה חוות דעת נגדית. נכון הוא שהארכיטקטית מטעם המבקשים (הגב' מרית אברון) סברה שאין פגיעה תיכנונית, אך גב' אברון איננה מכירה את חוות דעתו של השמאי ואינה מומחית בעניין זה, אלא בפן האדריכלי. עוד מציין המבקש שבידי ועדת הערר המחוזית ארבע מפות טופוגרפיות המתארות את המגרש, ממקורות שונים ומזמנים שונים. שלוש מפות תואמות זו את זו וכן את טענות העותרים, ואילו המפה שהגישה משפחת שפר לועדת הערר ביום 27.11.00, ושימשה בסיס לדחיית ההתנגדות, היא מפה שגויה. מפרט המבקש ומסביר שהמפה הותיקה ביותר היא המפה משנת 1979 שהוגשה ע"י המבקשים שעה שביקשו היתר בניה. מפה נוספת הוצגה ע"י משפחת שפר ביום 26.10.00 כחלק מן הבקשה של משפחת שפר להיתר בניה. מפה זו תאמה את המפה משנת 1979, ולפיה חורגת משפחת שפר בשיעור של שני מטרים מגובה הבניין. על יסוד תוכנית זו הגישו המבקשים את התנגדותם. המפה יוצאת הדופן, כך נטען ע"י המבקשים, היא זו שהגישה משפחת שפר לועדה המקומית ביום 27.11.00, כשלטענת המבקש קווי הגובה במפה זו שונים מאלה המופיעים במפות האחרות. כך, למשל, גובה המגרש בצד השמאלי של בית משפחת שפר הינו לפי המפה של 1979, וכן לפי המפה שהציגה משפחת שפר מיום 26.10.00, בשיעור של 43.7 מ', ואילו לפי המפה החדשה שהגישה משפחת שפר ביום 27.11.00 גובה המגרש באותה נקודה בדיוק הוא 45.4 מ'. טוען המבקש שהועדה המקומית לא השוותה את המפה השגויה כלפי המצב בשטח, וגם לא כלפי המפה שהגישו המבקשים מ- 1979. הועדה המקומית גם לא בדקה כיצד "ריפאה" משפחת שפר חריגה של כשני מטרים בגובה הבניין. לטענת המבקש, במקום להנמיך את הבניין הציגה משפחת שפר מפה לפיה המגרש גבוה יותר מגובהו הנכון. המבקשים פנו למודד מטעמם, מר לבנברג, שערך מדידה עדכנית במגרש ביום 30.10.01. המפה העדכנית שלו תואמת את המפות של שנת 1979, ושל 26.10.00, וסותרת את המפה השגויה של משפחת שפר מיום 27.11.00. לטענת המבקשים מתן היתר הבנייה המבוקש יביא למימוש בנית הבית של משפחת שפר, ועל ידי כך ייקבעו עובדות בשטח, יתגבש נזק כספי ניכר למבקשים לפי חוות דעת של השמאי דותן דרעי, וייווצר מצב בלתי הפיך שירוקן את העתירה מתוכן. ה. בהחלטה מיום 13.1.02 נתתי צו ביניים והוריתי לועדה המקומית להימנע מליתן היתר בניה למשפחת שפר, וכן קבעתי מועד לדיון מקדמי בעתירה. בבש"א 50/02 ביקשה משפחת שפר להורות על קביעת מועד מיידי לדיון בצו המניעה במעמד שני הצדדים. בהחלטתי מיום 24.1.02 קבעתי את הדיון ליום 5.2.02. לקראת דיון זה הונחו בפניי תגובת משפחת שפר מיום 3.2.02, ביחס לבקשה למתן צו ביניים, וכן תגובותיהן של הועדה המקומית לתכנון ובניה וועדת הערר למחוז חיפה. בישיבת ביהמ"ש מיום 5.2.02 שמעתי את טיעוניהם המפורטים של כל הצדדים. ו. מציין מר גד שפר בתצהירו מיום 3.2.02, המוגש כתגובה לבקשה למתן צו ביניים, כי המבקש מס' 1 הביע בפניו, עוד במפגש הראשון ביניהם מאוקטובר 2000, את הסתייגותו מעצם הבנייה שעומדת משפחת שפר לבצע במגרש, והביע את רצונו להמשיך להישאר לבד במגרש. המצהיר מר שפר שולל את טענת העותרים כאילו הבית המתוכנן של משפחת שפר חורג בשיעור שני מטרים מן הגובה המותר, וכן שולל מר שפר את טענת המבקשים כאילו המפה שהגישה משפחת שפר לועדה המקומית איננה תואמת את המפות הקודמות שהיו בידי העירייה בקשר למגרש, ואף לא את המצב הנוכחי בשטח. טוען מר שפר שבזמן הקמת ביתם ביצעו המבקשים חפירות מסיביות לצורך בנית מרתף וכתוצאה מחפירות אלה שונו פני הקרקע הטבעית והמצב בשטח היום הוא שפני הקרקע נמוכים יותר מן הקרקע הטבעית. לטענת מר שפר לפני שהקימו המבקשים את ביתם וביצעו את החפירות המסיביות (גם בחלק המגרש השייך למשפחת שפר) היו פני הקרקע בחלק המגרש השייך למשפחת שפר גבוהים יותר מאשר פני הקרקע הטבעית בצד המגרש של המבקשים (משפחת שפר רכשה את הבעלות רק בשנת 1999), כלומר הטענה היא שבאופן מקורי, ובטרם בוצעו החפירות על ידי המבקשים במגרש, היה חלק המגרש השייך כיום למשפחת שפר גבוה יותר מאשר פני הקרקע הטבעית בצד המגרש של המבקשים, על כך ניתן ללמוד, לטענת מר שפר, מתוכנית הבנייה של בית המבקשים בחזית הדרומית, תוכנית שהוגשה ב- 1980 על ידי המבקשים לועדה המקומית, ולפי תוכנית זו ניתן למבקשים היתר הבנייה. מציין מר שפר שבתוכנית היתר הבנייה לשני הבתים (זה של בית אברמוביץ, וזה של שותפיהם דאז למגרש) תוכנן ביתם של השותפים למגרש בגובה זהה לגובה של בית המבקשים ובמפלס רצפה זהה. החזית הדרומית של שני הבתים (זו הפונה לרחוב) משורטטת כך ששיפוע קו פני הקרקע הטבעית עולה מכיוון צד מגרשם של המבקשים לכיוון צד המגרש של משפחת שפר. שני הבתים משורטטים כך שמפלס האפס של רצפת שני הבתים הינו באותו מפלס, משמע, באותו קו גובה. לעומת זאת, הבקשה למתן היתר להקמת בית שפר הוגשה כך שמפלס רצפת בית שפר נמצא בגובה מפלס רצפת בית המבקשים, כפי שהותווה בעבר הבית השכן לבית המבקשים, ואולם גובה הגג הגבוה ביותר בבית המתוכנן של משפחת שפר נמוך ב- 1.25 מ' מגג הבית של המבקשים. מרבית שטח הגג של הבית המתוכנן של משפחת שפר נמוך ב- 2.95 מ' מגג הבית של המבקשים. בכך התחשבה משפחת שפר במבקשים הואיל ופני הקרקע הטבעית בחלק המגרש של משפחת שפר גבוה יותר, ומימד הגובה של בית שפר קטן יותר, ולכן שפר יכולים היו לבנות את ביתם כשמפלס האפס של ביתם גבוה משמעותית ממפלס האפס של בית המבקשים. אילו היתה מתקבלת ההתנגדות של המבקשים היה נבנה ביתה של משפחת שפר כשרצפת האפס שלו נמוכה ב- 2.5 מ' מרצפת הבית של המבקשים, וכאמור, מדובר בבתים על אותו מגרש, שלהם קיר משותף, הם ממוקמים זה בצד זה, ולמעשה מדובר בבית אחד שעתיד להירשם כבית משותף. ז. משפחת שפר חויבה להמציא לועדה המקומית מפה של מודד מוסמך שתשחזר את קו פני הקרקע הטבעית כפי שהיו לפני החפירות שביצעו העותרים. משפחת שפר המציאה מפה של המודד מר ברמן המשחזרת את פני הקרקע הטבעית. לפי מפת מדידה זו קבעה הועדה המקומית שבית שפר יחרוג ב- 30 ס"מ בלבד לגובה, והקלה זו ניתנת לאישור על ידי הועדה המקומית לאחר פרסום כדין, כפי שאכן נעשה. טוען מר שפר שמפת מדידה זו איננה תואמת את הצפיות של המבקשים שביצעו בזמן בניית ביתם חפירה בחלק המגרש השייך כיום למשפחת שפר, והנמיכו את פני הקרקע הטבעית סמוך לביתם בשיעור של כ- 1.7 מ', וכן מציין מר שפר שמפת המדידה של מודד מוסמך שאמורה היתה להיות בתיק הבנייה של המבקשים שעה שאלה קיבלו את היתר הבנייה להקמת ביתם, נעלמה מתיק הבנייה של העותרים. טוען מר שפר שהמודד מר ברמן שחזר את המפה הטופוגרפית שהיתה קיימת בטרם הקמת בית העותרים, והגיע למסקנה שנעשתה חפירה באזור הקרוב לבנין הבנוי. מסקנת המודד ברמן היא שפני הקרקע הטבעית במקור, וחלק מהמגרש, היו גבוהים ב- 1.7 מ' מאשר הגובה כיום, מצב שנוצר ככל הנראה עקב חפירה שנעשתה במקום ע"י המבקשים. עובדה היא שקיר קומת העמודים של המבקשים, שצריך להיות מתחת לפני הקרקע, גלוי כולו הואיל והאדמה שנחפרה לא הוחזרה לצידו לאחר בנייתו. חוות דעת המודד ברמן מיום 20.11.01 הוגשה בשעת הדיון בפני ועדת הערר, וכן חוות דעתו של האדריכל שוקי עבוד מיום 21.11.01. לצורך הדיון בבקשת צו הביניים הוגשה מטעם משפחת שפר חוות דעת נוספת של האדריכל שוקי עבוד מתאריך 2.2.02. מר שפר שולל מכל וכל את טענת המבקשים לפיה הטעתה משפחת שפר את הועדה על ידי הגשת מפה שגויה. עמדת משפחת שפר היא שלפי תוכנית היתר הבנייה של בית המבקשים, צד המגרש של משפחת שפר גבוה יותר לעומת צד המגרש של המבקשים. עוד מדגיש מר שפר שמפת שנת 1979, הנזכרת ע"י המבקשים, איננה מפה של מודד מוסמך , מפה זו שימשה את המודד ברמן בשחזור פני הקרקע הטבעית והוא הסתמך על מפת 1979 בקביעת פני הקרקע הטבעית. בעניין מפת המדידה של המודד מר לבנברג (מטעם המבקשים), מציין מר שפר שהמודד מר לבנברג שרטט את פני הקרקע כפי שהם כיום, ולא כפי שהיו בטרם בצע המבקש את החפירות. האדריכלית שתכננה את ביתם של המבקשים (גב' מרית אברון), שגם נכחה בדיון בועדת הערר, אמרה, כאשר הסתבר לה שבית משפחת שפר נמוך מבית המבקשים, שאין היא מבינה מדוע מתנגדים המבקשים לבניה, והיא הסכימה שאין פגיעה במבקשים אם בית משפחת שפר נמוך יותר. ח. טוען מר שפר שלוועדה המקומית סמכות להתיר הקלה בחריגה לגובה, ואף בגובה של שתי קומות. המבקשים לא הצליחו להצביע על פגיעה תכנונית כלשהי בהם ובביתם. טענתם היחידה, לפיה בית שפר יהיה גבוה יותר מביתם, נדחתה על ידי ועדת הערר, שמצאה שטענה זו איננה נכונה, ולמעשה בית משפחת שפר יהיה נמוך מזה של בית המבקשים. טוענת משפחת שפר שבית משפט לעניינים מנהליים מפעיל את הקריטריונים שנהג להפעיל בג"צ בדונו בעתירות נגד החלטות של ועדות תכנון מקומיות ומחוזיות. במקרה שבפנינו מדובר בהקלה בלבד, בעניין תכנוני, שהינו בסמכות הרשות המנהלית. המבקשים אינם יכולים להצביע על פגיעה תכנונית בהם, ואפילו האדריכלית שלהם (גב' מרית אברון) הביעה דעתה שאין פגיעה במבקשים כשבית שפר אמור להבנות בגובה נמוך מגובה ביתם של העותרים. בעניין כזה, כך טוענת משפחת שפר, אין בג"צ שם שיקול דעתו במקום שיקול הדעת של הרשות המנהלית, מה עוד שהמבקשים אינם יכולים להצביע על פגם בשיקול הדעת של הרשות המנהלית ולא על פגם בהחלטת ועדת הערר. לטענת משפחת שפר אין המדובר בחריגה של שני מטרים, והחריגה המירבית, לפי קביעת הועדה המקומית, מפני הקרקע הטבעית, היא של 30 ס"מ בלבד. גם אין כל חוות דעת מקצועית התומכת בטענת המבקשים בדבר חריגה של 2 מ' בגובה, והמפה של המודד לבנברג מציגה את הקרקע כיום בלבד. המפה של המודד מר לבנברג איננה משחזרת את קו פני הקרקע הטבעית, והיא מתעלמת מקו פני הקרקע הטבעית בתוכנית ההיתר של המבקשים. גם אין לקבל את טענת המבקשים כאילו ההקלות בשכונת דניה ניתנות בשיעורים של עשרות ס"מ, וכאילו הקלה בשיעור גבוה יותר היא ללא פרופורציה למקובל בשכונה. לטענת משפחת שפר גובה הבית של המבקשים עצמם הינו 8.4 מ' מעל פני הקרקע הטבעית. עוד טוען מר שפר שחוות הדעת של השמאי דותן דרעי בעניין הנזק שייגרם לבית המבקשים, איננה מתקבלת על הדעת והנזק הנטען, אשר מוכחש על ידי משפחת שפר, איננו בגדר פגיעה תכנונית. חוזר מר שפר על כך שגובה בית שפר, אפילו במקום הגבוה ביותר שלו, נמוך ב- 1.25 מ' מן הגובה המקסימלי של בית המבקשים, כך קובעת ועדת הערר המחוזית בהחלטה, ולמסקנה זו הגיעה גם האדריכלית של המבקשים גב' מרית אברון בהופעתה בפני ועדת הערר. לדעת מר שפר חוות הדעת של מר דרעי איננה מצביעה על נזק כלשהו בפן התכנוני, וכמו כן מכחיש מר שפר את מסקנות מר דרעי בעניין ירידת הערך. אפילו היה מוכח נזק כספי הרי ניתן לפצות בגינו בכסף, אך אין בכך כדי למנוע מהרשות המנהלית מלהעניק היתר בניה לבית שפר. בנוסף מציין מר שפר שמאזן הנוחות נוטה בירור לטובתו. עד כאן תמצית טענות משפחת שפר. ט. בתגובתה של הועדה המקומית לתכנון ובניה צויין שטענת המבקשים כאילו תוכנית ההיתר של בית שפר חורגת בשני מטרים מן הגובה המותר נבדקה הן על ידי הועדה המקומית והן על ידי ועדת הערר המחוזית ונמצא שפרשנותם של המבקשים שגויה. מציינת ב"כ הועדה המקומית שהמגרש הוא קעור, וכן שהמגרש שנחפר על ידי המבקשים בשנת 1980 שונה מאשר מפלס הקרקע הטבעית. בדיקת הקרקע הטבעית כיום תהיה תמיד ביחס למה שנבנה בפועל על ידי המבקשים. מפת מדידה חתומה על ידי מודד מוסמך לא נמצאה בתיק הבנייה של המבקשים. אמנם, כחלק מן הבקשה להיתר, סומן המצב הטופוגרפי של החלקה כחלק בלתי נפרד מן הבקשה להיתר, אולם אין היא משמשת כמפת מודד מוסמך שחייבת להיות חתומה על ידי המודד. שחזור מצב הקרקע הטבעית, על פי הבנוי בפועל, הינו מעשה שכיח ונעשה על ידי מודדים רבים. הועדה המקומית, כאשר בדקה את בקשת היתר הבנייה של משפחת שפר, מצאה שהיתר המבוקש איננו חורג מן הגובה המותר, לפי התב"ע המאושרת, ואיננה עולה על הגובה שסימנו המבקשים עצמם בבקשה להיתר שהגישו המבקשים ב- 1980. בהתחשב בעובדה שהמגרש הוא קעור אישרה הועדה המקומית את בקשת ההיתר של משפחת שפר בהחלטה מיום 10.9.01, וועדת הערר המחוזית דחתה את הערר. שאלת הגובה נדונה בשתי הועדות ונמצא שגובה הבניין המבוקש איננו עולה על גובה ביתם של המבקשים והוא אמור להבנות באותו מפלס כפי שנבנה ביתם של המבקשים, ולכן ניתן לאשר את הבקשה להיתר. אכן, הבניין חייב להיות בקומה אחת של 4 מ' מעל הקרקע הטבעית, אך הואיל והקרקע הטבעית שונתה, וכל מדידה תיעשה על דרך השחזור, והואיל והקרקע הטבעית נחפרה במשך השנים, הרי שמבחן התוצאה הסופית לפיו הבית אותו מבקשת משפחת שפר לבנות איננו גבוה מביתם של העותרים, אלא נמוך ממנו - הוא הקובע. עמדת הועדה המקומית היא שמדובר במגרש אחד, שעליו ייבנו שני בתים בקיר משותף, כשהחזית פונה לרח' גרינבוים. כל עוד משפחת שפר מקיימת את הוראות התוכניות אשר חלות על המקום, אין מניעה לשנות את צורת הבניין מבחינת העצוב. את גובה הבניין יש למדוד במרכז הבניין הכולל, ולא ממרכז בנין המבקשים. הועדה המקומית דנה בבקשה להיתר מבחינה תכנונית בלבד, ואין לה כלים לבחון פגיעה קניינית או נזיקית הנטענת ע"י המבקשים ולכן מבוקש שלא להתייחס לחוות דעתו של השמאי מטעם המבקשים. עד כאן תמצית טענות ב"כ הועדה המקומית. י. עמדת ב"כ ועדת הערר היא שהואיל וסוגיית גובה הבניין נמצאת במסגרת של הקלה, הרי הבדיקה והשחזור של איתור מפלס הקרקע הטבעית המקורית, והניסיון להגיע לקביעת מפלס האפס היסטורי, איננו העיקר ואיננו החשוב. ועדת הערר סברה שהעיקר הוא התוצאה הסופית המתקבלת בשטח כתוצאה מאישור ההיתר המבוקש, כפי שהוצג וכפי שתוקן בהחלטת הועדה המקומית. המבקשים טענו שביתה של משפחת שפר יגרום להסתרת בית המבקשים, אך מעיון במסמכי ההיתר עולה שאחרי ההקלה בית המבקשים יהיה גבוה יותר, שכן בית המבקשים כולל גג רעפים, זאת למרות שבבקשת ההיתר של המבקשים צויין הבית השכן בסקיצה כבית באותו גובה. ועדת הערר גם ציינה שההקלה המבוקשת קטנה בהרבה ממה שניתן לבקש לפי תקנות התכנון והבנייה (סטייה ניכרת מתוכנית) תשכ"ז - 1967, תקנות שלפיהן ניתן להתיר תוספת של שתי קומות. ועדת הערר הגיעה למסקנה שהתוצאה התיכנונית סבירה בעיניה, ולכן סברה שאין להתערב בהחלטת הועדה המקומית. הועדה המקומית סברה שהמגרש הוא שקערורי, וגבוה בדפנות שלו, וחישוב הגובה ממרכז הדירה הנוספת מביא לחריגה של 30 ס"מ בלבד, מה עוד שהבניינים משתלבים זה בזה מבחינת גובהם, ולכן יש מקום להקלה המבוקשת בגובה. ועדת הערר העמידה את עצמה בנעלי הועדה המקומית ונתנה החלטתה כאילו הבקשה למתן היתר הוגשה בפניה ישירות. שיקולי ועדת הערר היו באפיק התכנוני בלבד, ואין ועדת הערר עוסקת בפגיעה קניינית או נזיקית. מציינת ב"כ ועדת הערר שבית המשפט לא יתערב בהחלטות של מוסדות התכנון ולא ישים את שיקול דעתו במקום שיקול הדעת של הרשויות המוסמכות אלא אם שיקולים אלה היו בלתי ענייניים, או פסולים, או אם חרגה החלטתם ממתחם הסבירות, או שהפגם בהחלטה היה חמור וירד לשורשו של עניין. בענייננו סבורה ב"כ ועדת הערר שההחלטה התקבלה בדין ובסמכות ולא נפל בה כל פגם אשר מצדיק התערבות ביהמ"ש בהחלטתה. עד כאן תמצית טענות ב"כ ועדת הערר. יא. הבאתי עד כה את פירוט טענות המבקשים מחד גיסא, ואת תמצית התגובות, העמדות והשיקולים של משפחת שפר, הועדה המקומית וועדת הערר, מאידך גיסא. אוסיף ואציין שב"כ כל הצדדים הוסיפו והבהירו עמדותיהם, נימוקיהם ושיקוליהם בדיון שהתקיים בפניי בתאריך 5.2.02 (עמ' 3 עד עמ' 13 לפרוט') תוך הפניה למסמכים רלוונטיים שונים, ועתה עליי ליתן החלטתי בשים לב לטענות ולנימוקים שהועלו בפניי בעמדותיהם הכתובות של כל הצדדים, לרבות המסמכים השונים אשר צורפו כנספחים לעתירה של העותרים, וכנספחים לתגובתה של משפ' שפר, ובשים לב לטיעון בעל-פה שהתקיים בפניי בתאריך 5.2.02. בבואי להחליט בגורלה של מחלוקת זו שבין הצדדים ראוי ליתן את הדעת למסגרת הדיונית בה מצויים אנו. ההלכה הפסוקה קבעה שבית המשפט אשר דן בעתירה מנהלית כנגד החלטה של ועדת תכנון איננו יושב במקומה של ועדת התכנון, ואיננו מקבל את ההחלטות במקומה, אלא תפקידו של בית המשפט לעניינים מנהליים לבחון האם ההחלטה נשוא העתירה התקבלה על יסוד שיקולים זרים, לא עניינים או פסולים או שמא חרגה ההחלטה ממתחם הסבירות או שנפל בהחלטה פגם מהותי היורד לשורשו של עניין. מקובלת עליי בעניין זה טענתה של ב"כ ועדת הערר, כמצוין בסעיף 11 של תגובתה, לרבות האסמכתאות המשפטיות אליהן הפנתה, וכן פסה"ד שהוגש ע"י ב"כ המשיבים מס' 2, ומס' 3, בטיעונו מיום 5.2.02 עמ' 8 לפרוט'. אסמכתאות משפטיות אלה מובילות למסקנה לפיה אמור בית המשפט לבחון את תקינות ההחלטה שקיבלה ועדת התכנון, אך בית המשפט לא יחליף את שיקול דעתו בשיקול הדעת המקצועי הנתון לועדת התכנון. יב. בבג"צ 570/80 תדיראן נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה ואח', ל"ז (1) פד"י, עמ' 717 (הנזכר בתגובתה של ב"כ ועדת הערר) עמדה לדיון השאלה האם התנאים שנקבעו בהיתר הבנייה לפיהם יש להקים מבנה חניה על שני מפלסים, חוקיים הם, אם לאו. ביהמ"ש העליון (מפי כב' השופט א. ברק, כתוארו אז) השיב בחיוב על השאלה בציינו שאין בהתנאה דבר הנוגד את תוכנית המיתאר, ואין בתנאי ההיתר דבר שאינו עולה בקנה אחד עם תוכנית המיתאר הארצית. בנוסף דחה שם ביהמ"ש העליון את טענת העותרת שהתנאים הקבועים בהיתר פסולים מחמת היותם שרירותיים ובלתי סבירים, וכך נאמר, שם, בעמ' 722: "מוכן אני להניח, כי את בעיות החניה ניתן לפתור אף בדרכים אחרות, וכי החניון הדו-מפלסי אינו הפתרון האחד והיחיד. אך זהו בוודאי אחד מבין מספר פתרונות סבירים, שרשות התכנון רשאית לבחור בו, מבלי שבית משפט זה - שאינו פועל כועדת תכנון - יתערב בשיקול דעתה". (ההדגשה שלי - י.ג.) יג. בבג"צ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון ואח' נגד המועצה הארצית לתכנון ובניה ואח', מ"ה (3) פד"י, עמ' 678, נדונה עתירה כנגד החלטת הועדה המחוזית לתכנון ובניה צפון לאשר תוכנית והיתר לבניית תחנת כח הידרו-אלקטרית בירדן ההררי. העתירה נדחתה, וביהמ"ש העליון התייחס, בין יתר הדברים, לשאלה אם יש מקום לכך שביהמ"ש הגבוה לצדק יתערב בהחלטת מוסדות התכנון שהעדיפו גישה אחת על פני רעותה ואישרו את התוכנית. כב' השופט ת. אור כתב, שם, בעמ' 688, את הדברים הבאים: "שופטים בתוך עמם הם יושבים, ובהתייחס למעשי המינהל, קורה לא אחת שנטיית לבם שונה מהדרך בה ראה המינהל לנהוג. יתכן שבין האופציות שעמדו לפני המינהל היו בוחרים באופציה אחרת מזו שבה בחר המינהל. יתכן שלו לבית המשפט היתה הסמכות להחליט, היה מקבל החלטה אחרת מזו שנתקבלה. אך לא זה המבחן אשר על בית המשפט לפעול על פיו, כשהוא נדרש להתערב במעשי המנהל. השאלה בה עליו להחליט היא לא מה היה מחליט בית המשפט, בנסיבות דומות, אלא אם החלטת המינהל עומדת בפני הביקורת, בהיותה החלטה שרשות מנהלית סבירה יכולה היתה לקבל. אם ההחלטה עומדת במבחן הסבירות - במובן זה שהיא מהווה אחת ההחלטות הסבירות שניתן היה לקבל באותן נסיבות - לא יתערב בכך בית המשפט". (ההדגשה שלי - י.ג.) בהמשך הדברים הוסיף וכתב כב' השופט ת. אור, שם, בעמ' 688, סיפא: "כשבוחנים את סבירותה של החלטת מינהל יש חשיבות גם לשאלה, אם ההחלטה נשענת ומבוססת על חוות דעת של מומחים שבאו לפני הרשות המינהלית. כאשר הרשות המינהלית סומכת דעתה על חוות דעת של מומחים לדבר אשר באו לפניה, יגבר היסוסו של בית המשפט להתערב בשיקול דעת הרשות". במיוחד ראוי להוסיף ולהפנות לדברי כב' השופט ת. אור, שם, בפסקה 13, עמ' 689: "על פי מבחנים אלה דעתי היא, שאין יסוד להתערבותנו בהחלטה המאשרת את התוכנית. למסקנה זו מגיע אני גם מבלי צורך לחוות דעה, אם גישת העותרים או גישת המשיבים היא העדיפה בעיניי לעניין השימוש שייעשה בחלק ממי הירדן, ולעניין הקמת המתקן ואתר הנופש על פי התוכנית. כדי להכריע בגורל עתירה זו די אם נאמר שעל פי החומר שלפנינו - העובדות וחוות הדעת שהיו לפני ועדות התכנון - אין ההחלטה על אישור התוכנית בתנאים כפי שנקבעו בתוכנית ובתקנונה מהווה החלטה החורגת ממתחם הסבירות, ועל כן אין הצדקה שנתערב בה". יד. בבג"צ 465/93 + 1125/93 טריידט ואח' נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה ואח', מ"ח (2) פד"י, עמ' 622, כתב כב' השופט י. זמיר, בעמ' 633 סיפא - 634 רישא: "בית המשפט אינו מוסד של תכנון. הסמכות לתכנן שטח ולקבוע את ייעודו הוענקה על פי חוק התכנון והבנייה, תשכ"ה - 1965, למוסדות התכנון, ובהם גם המשיבה. בית המשפט אינו מוסמך על פי החוק ואינו מתאים על פי מהותו, לשמש מוסד מתכנן. לפיכך, על פי הלכה מושרשת, לא ישים בית המשפט את שיקול הדעת שלו במקום הרשות המוסמכת. הוא לא יתערב בשיקול הדעת של הרשות המוסמכת, אלא אם נפל בו פגם משפטי, לפי ההלכות המקובלות בפני בית המשפט, לרבות פגם של שיקולים זרים או חוסר סבירות. במקרה הנדון אין יסוד לומר כי החלטת המשיבה לוקה בפגם כזה". טו. עוד ראוי להפנות לפסק דינה של כב' השופטת י. צור מביהמ"ש המחוזי בירושלים, עת"מ 12/98 חנניה פרץ ואח' נגד ועדת הערר לתכנון ובניה ואח' (שהוגש ע"י ב"כ המשיבים 2+3 בדיון מיום 5.2.02), שם כתבה כב' השופטת י. צור, בפסקה 6 של פסה"ד: "הלכה היא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על רשויות התכנון ואינו שם את שיקול דעתו במקום שיקול דעתם המקצועי של ועדות התכנון. על בית המשפט לבחון אם רשות התכנון נתפסה לשיקולים בלתי סבירים, זרים, או מופרכים ואם לא הביאה בחשבון שיקולים הרלוונטיים לעניין. התערבותו של בית המשפט תהיה רק מקום בו החלטת הרשות בלתי חוקית או בלתי סבירה באופן קיצוני ולוקה בשיקולים בלתי סבירים ושגויים". (ההדגשה שלי - י.ג.). טז. בבואי ליישם את ההלכה הפסוקה למקרה הנדון בפניי נראה לי כי המסקנה שאליה עליי להגיע היא שלא הונחה בפניי, במסגרת בקשה זו בדבר מתן צו ביניים, תשתית שיהא בה כדי להצדיק התערבותו של בית משפט זה (ע"י מתן צו ביניים) בהחלטתה של ועדת התכנון המקומית, ובהחלטתה של ועדת הערר. מעיון בפרוטוקול ועדת המשנה של הועדה המקומית לתכנון ובניה מתאריך 10.9.01 (נספח ה' של העתירה) עולה שקדם לה דיון במסגרת ועדת שכנים שהתקיים ביום 13.5.01, בה נטל חלק, בין היתר, גם צוות משרד מהנדס העיר, בנוסף היו בפני הועדה הערותיו של המפקח. בסעיף 9 של הדף השני בפרוטוקול הועדה המקומית לתכנון ובניה (נספח ה' של העתירה) נאמר כדלקמן: "יש לציין כי המגרש שקערורי וגבוה בדפנותיו. לפיכך נוצר מצב שחישוב הגובה ממרכז הבניין המאוחד הוא דווקא מתחתית השקע ויוצר הגבהה של כ- 1 מ'. שעה שהחצי של הדו-משפחתי האחר נבנה, חישבו את הגובה ממרכז הבניין הקודם שכמובן נשק לדפנות המגרש ולא נחשב לגבוה. כיום כאשר מבקשים להשלים חצי שני של הדו-משפחתי לא מחשבים ממרכז הדירה הנוספת אלא ממרכז הבניין המאוחד. חישוב ממרכז הדירה הנוספת מביא לחריגה של 30 ס"מ בלבד. מה גם שהבניינים משתלבים זה בזה לגבי גובהם ולכן יש מקום להקלה המבוקשת בגובה". יז. אין בהחלטתה זו של הועדה המקומית לתכנון ובניה משום מתן החלטה בלתי חוקית כשם שאין בהחלטה זו משום שיקול בלתי ענייני או פסול או משום חריגה ממתחם הסבירות, ואין בהחלטה זו של הועדה המקומית כדי להוות עילה שתצדיק התערבותו של בימ"ש זה. במפת תנאי הבנייה של המגרש נשוא הדיון, מתאריך 21.6.77, צויין בסעיף קטן מס' 5 שהבניין שייבנה יהיה בן קומה אחת, וגובהו הממוצע, כולל מסד, לא יעלה על 4 מ', מדוד מן הנקודה האמצעית של הבניין. הועדה המקומית הסבירה בסעיף 9 בדף השני של הפרוטוקול (נספח ה לעתירה) שחישוב ממרכז הבניין המאוחד מביא לחריגה של 30 ס"מ בלבד (בעוד שקודם לכן כשמדובר היה רק בדירת המבקשים נעשה החישוב של הגובה ממרכז דירת המבקשים, ואילו כיום יש לחשב את הגובה לפי מרכז הבניין המאוחד). חישוב גובה הבניין ממרכזו של הבניין המאוחד מוביל לכך שחישוב הגובה ייעשה מתחתית השקע הואיל והמגרש הוא שקערורי כך נוצרת הגבהה של כ1- מ' (כשחישוב המדידה לפי מרכז הבניין המאוחד הוא מתחתית השקע), ולכן החריגה בגובה הבניין היא של 30 ס"מ בלבד. חריגה כזו מוסמכת הועדה המקומית לאשר בתור הקלה לפי סעיף 147 של חוק התכנון והבנייה. עד כאן באשר להחלטת הועדה המקומית לתכנון ובניה כששיקוליה היו תכנונים - מקצועיים, ואין מקום לכך שבימ"ש זה ימיר את שיקול דעתו בשיקוליה המקצועיים - תיכוניים של ועדת התכנון המקומית. יח. מכאן נעבור לועדת הערר: בפני ועדת הערר הופיע עורך הבקשה מטעם המשיבים מס' 3, ומס' 4 האדריכל שוקי עבוד [שלתגובת המשיבים 3+4 צורפה חוות דעת שלו מיום 21.11.01, נספח ה' לתגובת משפחת שפר, וחוות דעת נוספת שלו מיום 2.2.02, נספח ז' של תגובת משפחת שפר]. כמו כן הופיעה בפני ועדת הערר האדריכלית של הבניין בשלב שבו בנו המבקשים את דירתם הגב' מרית אברון. בפני ועדת הערר ציינה הגב' מרית אברון, האדריכלית מטעם המבקשים, בשלב שהם בנו בזמנו את דירתם, בעמ' 4 של הפרוטוקול: "אם מה שאומרים נכון אז אין לנו על מה לדבר כלומר שהם נמוכים יותר הרי שאין פגיעה". (דהיינו, אם בית המשיבים 3+4 נמוך יותר כי אז אין פגיעה במבקשים). ועדת הערר דחתה ביום 3.1.02 את הערר שהגישו בפניה המבקשים. ועדת הערר ציינה שהצדדים עסקו באריכות רבה בעניין איתור מפלס הקרקע הטבעית המקורית לעומת הקרקע הקיימת היום, וכן בחיפוש אחר מפות ומסמכים היכולים ללמד על ההיסטוריה של מפלס הקרקע במקום, מפלס האפס של בית המבקשים, ושחזור כרונולוגי של הטופוגרפיה במקום (סעיף 6 של החלטת ועדת הערר). ואולם, ועדת הערר הגיעה למסקנה שראוי לבחון את התוצאה המתקבלת בשטח. אני מפנה לפסקה 7 בהחלטת ועדת הערר: "הואיל וסוגיית הגובה נמצאת במסגרת של הקלה, סבורה ועדת הערר, כפי שטען בפניה מר קנטר נציג הועדה המקומית, כי הבדיקה והשחזור ההיסטוריים אינם העיקר. החשוב והעיקר בעיני ועדת הערר הוא התוצאה הסופית המתקבלת בשטח כתוצאה מאישור ההיתר המבוקש כפי שהוצג בפנינו וכפי שמתוקן בהתאם להחלטת הועדה המקומית". כלומר, עמדת ועדת הערר היא שיש לבחון את נכונות המסקנה לפי התוצאה הסופית המתקבלת בפועל בשטח כתוצאה מן ההיתר המבוקש. ועדת הערר הוסיפה וציינה שהמבקשים לא הביאו טעם של ממש להתנגדותם מבחינת הפן התכנוני ומבחינת התוצאה התכנונית הנובעת מן הבקשה להיתר: "העוררים לא הראו במה תפגע בהם ההקלה המבוקשת בעניין המפלס והגובה, ולעניין זה, השאלה של האמת היסטורית אינה המהותית". (פיסקה 8 של החלטת ועדת הערר). יט. מכאן ממשיכה ועדת הערר וקובעת בפיסקה 9 של החלטתה: "הטענה היחידה ל"נזק" או "פגיעה" אשר היתה בפי העוררים היא כי בית משפחת שפר יגרום להסתרת ביתם. מעיון במסמכי ההיתר עולה כי אחרי ההקלה דווקא בית העוררים יהיה גבוה יותר שכן הוא כולל גג רעפים וזאת אף כי בבקשה להיתר של העוררים עצמם צויין בית השכן (המשיבים דהיום) בסקיצה כבית באותו גובה. גם האדריכלית מטעם העוררים גב' אברון הסכימה כי אין פגיעה אם בית המשיבים נמוך יותר". (ההדגשה שלי - י.ג.) בפיסקה 10 של החלטתה הוסיפה ועדת הערר וכתבה: "סופו של דבר בית המשיבים אמור להבנות באותו מפלס אפס של העוררים וגובהו קטן מגובה בית העוררים ועל כן לא ברור מה טרוניה יש לעוררים. ההקלה המבוקשת, אם קיימת כזו, קטנה בהרבה ממה שניתן לבקש על פי תקנות סטייה ניכרת לפיהן ניתן להתיר תוספת שתי קומות ובכל מקרה התוצאה התיכנונית סבירה בעינינו, ואין הצדקה להתערב בהחלטת הועדה המקומית". כ. בבואי לסכם את הדברים נראה לי שלא נפל בהחלטת הועדה המקומית לתכנון ובניה, ובהחלטת ועדת הערר, פגם שיש בו כדי להצדיק התערבותו של בימ"ש זה. הועדה המקומית לתכנון ובניה קבעה שמדידת הגובה נעשית ממרכזו של הבניין המאוחד ומשמעות הדבר ביצוע המדידה מתחתית השקע של המגרש שהוא שקערורי, והחריגה לגובה היא בשיעור של 30 ס"מ בלבד. חריגה כזו ניתנת לאישור בגדר הקלה לפי סעיף 147 של חוק התכנון והבנייה. ועדת הערר, שבפניה הועלו טענות רבות תוך הפניה למפות שונות לגבי שחזור הקרקע שבמגרש, סברה שיש לבחון את הדברים לפי התוצאה התכנונית הסופית המתקבלת כתוצאה מאישורו של ההיתר המבוקש, כשהתוצאה התכנונית היא שדווקא בית המבקשים יהיה גבוה יותר הואיל ובית המבקשים כולל גג רעפים. גם האדריכלית מטעם המבקשים הגב' מרית אברון הסכימה שאין פגיעה אם בית המשיבים נמוך יותר. הן החלטתה של הועדה המקומית לתכנון ובניה והן החלטת ועדת הערר ניתנו במסגרת הוראות החוק ובהתאם לסמכויותיהן של ועדות אלה. אין בפנינו חריגה מגדר הסמכויות המוקנות כחוק לועדות אלה, ואין בפנינו שיקולים זרים או פסולים או בלתי עניינים, גם אין בפנינו פגם מהותי היורד לשורשו של עניין. הן הועדה המקומית לתכנון ובניה והן ועדת הערר הפעילו שיקולים תכנוניים מקצועיים בגדר הסמכויות המוקנות להן לפי החוק, וכפי שכבר נקבע באסמכתאות המשפטיות שהבאתי קודם לכן, ביהמ"ש לעניינים מנהליים איננו אמור לקבל את ההחלטה במקום ועדת התכנון, שהרי ביהמ"ש איננו מוסד מתכנן, אלא על ביהמ"ש לבדוק האם ההחלטה נשוא העתירה נתקבלה במסגרת הסמכויות החוקיות של ועדת התכנון, ועל יסוד שיקולים עניניים תיכנוניים. במקרה שלפנינו החלטת הועדה המקומית והחלטת ועדת הערר אכן נתקבלו כדין במסגרת הסמכויות החוקיות של ועדות אלה, ומבלי שנפל פסול בהחלטות אלה. הועדות רשאיות היו להגיע למסקנה אליה הגיעו על יסוד שיקולים תיכנוניים, מקצועיים עניניים, כשהמסקנה הסופית היא שבית המשיבים מס' 3 ומס' 4 איננו גבוה מזה של המבקשים, וככל שקיימת חריגה בגובה ביתם של המשיבים מס' 3 ומס' 4 חריגה כזו ניתנת לאישור בגדר הקלה. כא. המבקשים הגישו את חוות דעתו של השמאי דותן דרעי מיום 2.11.01 (נספח ח' של העתירה). לפי האמור בחוות דעתו של השמאי דותן דרעי החריגה לגובה עלולה להביא לירידת ערך של 12% בשווי ביתם של המבקשים, דהיינו, נזק כספי של 53,000$. מבלי להביע עמדה ביחס לאמור בחוות דעתו של השמאי מר דותן דרעי, מקובלת עליי עמדת ב"כ המשיבים, שהשיקולים שעל ועדות התכנון לשקול הינם שיקולים תיכנוניים בלבד. אין מקום לכך שועדות התכנון תשקולנה טענות בדבר פגיעה קניינית או נזיקית או כספית הואיל והשיקול של ועדות התכנון הינו שיקול תיכנוני בלבד (עיינו: סעיף 10 בתגובת המשיבה מס' 1, סעיף 25 בתצהיר התגובה של המשיב מס' 3, וסעיף 7 בתגובת המשיבה מס' 4). בעניין זה אפנה לאמור בפסק דינו של ביהמ"ש העליון בבג"צ 305/82 + 353/82 מור ואח' נ. הועדה המחוזית לתכנון ובניה, ל"ח (1) פד"י, עמ' 141, בעמ' 148: "מתן הזכות לבקש היתר לאחד מבעליו של נכס אין בו כדי לפגוע בזכויותיהם הקניניות של בעלים אחרים של אותו נכס. עומדות לבעלים האחרים האפשרות והזכות לפנות לערכאות המוסמכות ולקבל אותם סעדים, להם הם זכאים מכח זכות הבעלות שלהם בנכס ומכח היחסים המשפטיים המחייבים בינם לבין הבעלים, אשר ביקשו את ההיתר, אם על ידי סעד שימנע מתן ההיתר או שיאסור בנייה על- פיו...." בהמשכו של עמ' 148, שם: "יוצא, שכששוקלת הועדה המחוזית ומחליטה ליתן היתר בנייה, אין בכך כדי לפגוע במי אשר טוען לזכויות, אשר תיפגענה אם יינתן ההיתר, או אם ימומש ההיתר על ידי בנייה על הנכס, ופתוחה בפניו הדרך לפנות לערכאות לקבלת סעד שימנע פגיעה כזו". ובעמ' 149: "הוועדה המקומית אינה ערוכה לדון ולהכריע בחילוקי דעות עובדתיים ומשפטיים בין בעלים משותפים של נכס, אם עומדת לאחד מהם הזכות לבנות ללא הסכמת האחר, אם לאו. אין לה הכלים לגבות ראיות ולהכריע במהימנותן, ואין לה הידע המשפטי להכריע בסכסוכים כאלה, ולפי התקנות ברור, שלא לכך נועדה..." וכן: ""מבלי לפגוע בכל זכות קניינית של מור ובזכויות העומדות להם ביחסיהם עם אהרונוף, על הוועדה המקומית לדון ולהכריע, אם על פי שיקולים תכנוניים ראוי הוא ליתן ההיתר, ואם כן - עליה ליתן את ההיתר..." אם נחזור למקרה שבפנינו: הן הועדה המקומית, והן ועדת הערר, הפעילו את השיקולים התכנוניים - מקצועיים, ואינני סבור שנפל פגם בדרך הפעלתם. טענות אחרות של המבקשים, באשר לפגיעה נזיקית או גרימת ירידת ערך, או כל פגיעה אחרת, אינן בגדר השיקולים שועדות התכנון אמורות לדון בהן. כב. המסקנה אליה אני מגיע, על יסוד כל האמור לעיל, היא שאין מקום למתן צו ביניים. אני דוחה את הבקשה למתן צו מניעה שבבש"א 29/02. בהתאם לכך אני גם מבטל את החלטת צו הביניים שנתתי במעמד צד אחד ביום 13.1.02. לעניין הוצאות המשפט אתן דעתי כאשר יינתן פסק הדין בעתירה המינהלית עצמה. הדיון המקדמי בעתירה המינהלית קבוע לתאריך 27.2.02. לאור החלטה מהיום בעניין צו הביניים אבקש מב"כ העותרים להודיע לבית המשפט, ולב"כ כל הצדדים האחרים, לא יאוחר מתאריך 27.2.02, האם סבור ב"כ העותרים שיש להמשיך ולדון בעתירה עצמה. בניההיתר בניה