גוש 6588 רעננה - תוקף זיכרון דברים למכירת מקרקעין

קראו דוגמא מהפסיקה בנושא גוש 6588 רעננה:   עניינה של התביעה שבפניי בתוקפם של זיכרון דברים למכר מקרקעין שנחתם בין אמא המנוחה של התובעת לבין הנתבע, ושל ההסכם שנחתם בעקבותיו לאחר פטירת האם, בין התובעת לנתבע. התובעת, כיום בת 27, חיתה בפנימיה ובגיל 14 נמסרה למשפחת אומנה עקב אי כשירותה של אימה שהיתה חד-הורית. התובעת מבקשת סעד הצהרתי הקובע כי זכרון הדברים וההסכם בטלים מחמת העדר גמירות דעת, עושק והטעיה, וכן להורות על מחיקת הערת האזהרה שנרשמה לטובת הנתבע על הקרקע.   1. רקע הדברים אימה של התובעת רכשה את הקרקע נשוא תובענה - 500/41742 חלקים מחלקה 2 בגוש 6588 ברעננה (להלן: "הקרקע"). הנתבע טוען כי ביום 15.3.04 התקשר עם אימה של התובעת בהסכם לרכישת הקרקע מידיה. ביום 14.4.04 נפטרה אימה של התובעת (להלן: "המנוחה").   ביום 22.6.04 פנה הנתבע אל התובעת ואל דודיה (אחי אימה המנוחה), וטען, כאמור, כי ביום 15.3.04, כחודש לפני פטירתה, הסכימה המנוחה למכור לו את זכויותיה בקרקע, ואף חתמה עימו על זכרון דברים (להלן: "זכרון הדברים"). עפ"י זכרון הדברים, התחייב הנתבע לשלם למנוחה סך של 26,000$ בתמורה לקרקע, מתוכם התחייב לשלם 2,000$ במעמד חתימת זכרון הדברים, ואת יתרת התשלום במעמד חתימת החוזה שהיה עתיד להערך אצל עו"ד מקמל, כאשר המנוחה, המוכרת התחייבה לשאת בתשלומי מס השבח ומס המכירה אם יחול, והנתבע התחייב לשאת במס הרכישה. הנתבע טען כי זכרון הדברים תקף ומחייב ודרש מהתובעת ומדודיה לקיימו.   על כן דרש הנתבע מהתובעת לסור למשרדה של עו"ד מקמל כבר למחרת ביום 23.6.04, על מנת לחתום על חוזה המכר. התובעת ביקשה מהנתבע ארכה על מנת שתוכל לברר במה מדובר, וכן על מנת שתוכל לבדוק אם היא היורשת היחידה. עוד באותו היום, חתמו הצדדים על הסכם המבקש לאשר ולממש את זכרון הדברים (להלן: "ההסכם"). התובעת טוענת כי הנתבע ועו"ד מקמל שערכה את ההסכם הטעו אותה כאשר הסבירו לה שמטרת ההסכם היה ליתן לה את הזמן הדרוש לבירור העניין, לפי בקשתה, וכי לא ידעה ולא הבינה שלמעשה מדובר במסמך מחייב המאשר את זכרון הדברים, ולכן חתמה עליו טרם שניתנה לה שהות לבירור העובדות וללא כל ייעוץ משפטי.   רק ביום 27.6.04, כאשר פנתה התובעת למשרד עו"ד לשם הוצאת צו ירושה , קיבלה ייעוץ משפטי שבעקבותיו הגישה את התביעה דנן. עוד באותו יום נשלחה ממשרד ב"כ התובעת מכתב למשרדו של ב"כ הנתבע, בקשת ארכה לבירור העובדות ביחס לזכרון הדברים.   גם כן באותו היום (27.6.04), הפקיד הנתבע את יתרת התשלום על פי זכרון הדברים, בסך של 24,000$ בחשבון בנאמנות, ולמחרת ביום 28.6.04 ביצע הנתבע רישום של הערת אזהרה לטובתו על הקרקע. ביום 29.6.04 שלח ב"כ התובעת הודעת ביטול של ההסכם וזכרון הדברים למשרד ב"כ הנתבע.   התובעת טוענת כי בעת חתימת זכרון הדברים אימה היתה מצויה במצב נפשי וכלכלי קשה, וכי התובע ניצל את מצוקתה, וכן הטעה אותה לחשוב שמדובר בקרקע חקלאית ששוויה כרבע משוויה הריאלי, ביודעו כי באותה עת כבר היו תוכניות להפשרת הקרקע למגורים. לגבי ההסכם שחתמה עם הנתבע, טוענת התובעת כי היתה נתונה בלחצים באותה עת, מאחר שהנתבע גרם לה להבין כי היא מוכרחה לחתום על ההסכם שמטרתו מתן ארכה לבירור העניין על ידיה, וכי אין לה כל אפשרות אחרת, לבד מחתימה על הסכם מכר מלא.   על כן מבקשת התובעת לקבוע כי זכרון הדברים וההסכם בטלים מחמת העדר גמירות דעת, עושק והטעיה. כמו כן, מבקשת התובעת להורות על מחיקת הערת האזהרה שנרשמה לטובת הנתבע על הקרקע. לבסוף מבקשת התובעת לפסוק פיצויים לטובתה, כפי הנראה בשל עוגמת הנפש שגרם לה הנתבע.   תחילתה של התביעה בהמרצת פתיחה 1005/04, שהוגשה ביום 18.7.04, ונידונה בפני כב' השופט מגן אלטוביה. בהחלטת כב' השופט אלטוביה מיום 20.1.05 ניתן תוקף להסכמת הצדדים להעברת התובענה לפסים רגילים, ובהתאם לכך הוגשו כתבי הטענות המתוקנים נשוא התביעה דנן.   התובעת הגישה בקשה לצו ירושה , וכן הגישה תביעה זו טרם הוצאת הצו, על מנת למנוע דיספוזציה בקרקע ע"י הנתבע טרם קבלת צו הירושה לידיה.   ביום 21.7.04 ניתן צו מניעה זמני בבש"א 14541/04 שהוגשה במסגרת המרצת הפתיחה הנ"ל, על ידי כב' השופט זפט, למניעת כל דיספוזיציה במקרקעין נשוא התביעה ע"י הנתבע או מי מטעמו. כמו כן, בהחלטתו מיום 8.9.04, נתן כב' השופט זפט תוקף להסכמת הצדדים לפיה לא תיערך כל עיסקה בנכס עד למתן פסק הדין בתובענה, והערה על הסכמה זו תירשם בפנקסי המקרקעין.   2. טענות הצדדים א. טענות התובעת התובעת טוענת כי בעת החתימה על זכרון הדברים, היתה אימה המנוחה מצויה במצב נפשי וכלכלי קשה, והתובע ניצל את מצוקתה וכן הטעה אותה ביחס לשווי הקרקע, כאשר קבע סכום הנמוך פי שלושה עד חמישה משוויה הריאלי של הקרקע באותה עת שנע בין 70,00$ ל-120,000$.   התובעת טוענת כי אימה המנוחה היתה חולה מאוד, ותשושה הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית, וכושר השיפוט שלה היה לקוי וכלל לא תאם סיטואציה של עסקת מכר.   עוד טוענת התובעת, כי טענת התובע לפיה נפגש ביחידות עם אימה המנוחה שהיתה אישה חרדית, יש בה כדי להעיד על חוסר אמינותו, או לכל הפחות על מצבה הנפשי הרעוע של אימה באותה עת. לטענת התובעת, גם נסיבות החתימה כפי שעולה מדברי הנתבע, לפיהן כאשר המסמך נחתם בקרן רחוב, לאחר שנפגש עם המנוחה ברכבו, תמוהות. אדם מן היישוב החותם על מסמך למכירת שטח מקרקעין שבבעלותו בדרך כלל מתייעץ עם עו"ד, והחתימה נעשית במשרד עו"ד או בבית באופן מסודר, לאחר בדיקת ערך הנכס. הדבר תמוה במיוחד לאור טענת הנתבע לפיה ניהל מו"מ במשך למעלה משנה עם המנוחה עובר לחתימת זכרון הדברים.   כמו כן מפנה התובעת את תשומת הלב לעובדה שלא נחתם הסכם מכר המאשר את זכרון הדברים בסמוך לאחריו כפי שנהוג ומקובל. הדבר תמוה במיוחד לאור טענת הנתבע לפיה שילם למנוחה 2,000$ במזומן במעמד החתימה על זכרון הדברים, מבלי לתעד את התשלום ולפעול להשלמת העסקה באמצעות חוזה מכר.   כמו כן, מלשון המסמך אותו ניסח הנתבע, עולה כי הנתבע מבין בעסקי הנדל"ן או שהתייעץ עם גורם חיצוני. לטענתו הוא מנוסה בכתיבת זכרון דברים מניסיונו במכירת מכוניות, וכן התייעץ טלפונית בעת כתיבת המסמך עם אדם בשם יעקב חזן המנוסה בעריכת חוזי שכירות. מר חזן לא הובא להעיד על נסיבות חתימת החוזה, או על התייעצות זו, ויש לזקוף זאת לחובתו של הנתבע.   בנוסף טוענת התובעת כי תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה, שכן עפ"י חוות דעת שמאי מקרקעין שהגישה מטעמה, שווי הקרקע נאמד בכ-120,000$, כמעט פי חמש מהשווי שנקבע בזכרון הדברים. כמו כן, פיצויי ההפרה שנקבעו בזכרון הדברים חריגים ונאמדים בכ-40% משווי העסקה עצמה.   על כן טוענת התובעת כי זכרון הדברים בטל, מחמת העדר גמירות דעת, עושק והטעיה.   לגבי ההסכם שנחתם בינה לבין הנתבע, טוענת התובעת כי הנתבע ועו"ד מקמל הטעו אותה לחשוב כי מדובר במתן ארכה לבירור העובדות ביחס לזכרון הדברים כפי שביקשה, ולא הסבירו לה כי למעשה מדובר במסמך מחייב המבקש לאשר ולממש את זכרון הדברים. לטענתה, הנתבע גרם לה לחשוב שעליה לחתום על הסכם זה או על הסכם מכר מלא. לכן טוענת התובעת כי ההסכם שנחתם עימה בטל מחמת העדר גמירות דעת והטעיה. בנוסף, טוענת התובעת כי הנתבע פעל בצפיפות זמנים ולמעשה "ביצע מחטף" על מנת לממש את עסקת המכר, כאשר מיהר לחתום עימה על ההסכם, הפקיד את יתרת התשלום בנאמנות ורשם הערת אזהרה, והכל מבלי שניתנה לתובעת שהות מספקת לבירור העובדות ביחס לזכרון הדברים.   ב. טענות הנתבע ביחס לנסיבות חתימת זכרון הדברים עם המנוחה, טוען הנתבע כי המנוחה היתה אישה שקולה ועצמאית, המנהלת את ענייניה בקפידה, וכי התובעת אינה יכולה להעיד על אופיה מאחר ולא עמדה איתה בקשר בשנים האחרונות, למעט שיחות טלפונים קצרות בחגים, כפי שהעידה. לטענתו, ניהל הנתבע מו"מ ממושך עם המנוחה ונפגש איתה מספר פעמים, במשך למעלה משנה טרם החתימה על זכרון הדברים, והיא נראתה לו אישה צלולה ועצמאית. בנוסף טוען הנתבע, כי זכרון הדברים נחתם לאחר שהמנוחה ביקרה בעצמה במשרדה של עו"ד מקמל והתייעצה עימה לגבי השלכות עסקת המכר מבחינת המיסוי.   עוד טוען הנתבע, כי התובעת לא צרפה כל מסמך רפואי רלבנטי ומעודכן לגבי מצבה הרפואי של המנוחה באותה תקופה, וכן כי העובדה שלא מונה למנוחה אפוטרופוס מעולם מעידה על צלילותה, יציבותה ושיקול דעתה העצמאי.   כמו כן טוען הנתבע, כי המנוחה היא שעמדה על כך שהכסף ישולם לה מיידית ובמזומן ולכן מיהרו לחתום על זיכרון הדברים, כאשר הנתבע שילם לה במועד החתימה 2,000$ "על החשבון", והם קבעו להיפגש אצל עורך דין על מנת לחתום על חוזה המכר תוך זמן קצר.   לעניין שווי העסקה, טוען הנתבע כי הערכת השווי שנעשתה ע"י השמאי מטעם התובעת מופרזת. לטענתו, גם אם היתה טעות בכדאיות העסקה, שהתבררה בדיעבד, היא אינה מהווה עילה לביטול או בטלות העסקה. עוד טוען הנתבע כי בינתיים הוקפאו התוכניות להפשרת הקרקע ולכן שווי הקרקע אינו גבוה באופן משמעותי מהסכום עליו סוכם. כמו כן, עסקת המכר דווחה לשלטונות מס שבח ואושרה, ולטענתו יש בכך כדי לאשש את טענתו לפיה שווי העסקה היה ריאלי, שכן אילו שווי העסקה היה נמוך באופן ניכר מהשווי הריאלי, מס שבח לא היה מאשר את העסקה.   ביחס לנסיבות חתימת ההסכם עם התובעת, טוען הנתבע כי חשש שיטענו נגדו שהפר את ההסכם משלא שילם את היתרה, ולכן פעל להשלמת עסקת המכר. לטענתו, הפגישה במשרדה של עו"ד מקמל היתה ברוח טובה, ולא הופעלו על התובעת לחצים. עוד טוען הנתבע כי ההסכם שנחתם היה פרי יוזמתה של התובעת שביקשה להבטיח את זכויותיה בנכס.   לגבי צפיפות הזמנים, מסביר הנתבע כי לאחר שקבעו הצדדים להיפגש ביום ראשון, החל לנכר בו חשש כי התובעת מנסה להתחמק מביצוע העסקה, ולכן פעל עפ"י ההסכמות ביניהם ולצורך שמירת זכויותיו, כאשר הפקיד את יתרת התשלום עפ"י זכרון הדברים בנאמנות וביצע רישום הערת אזהרה לטובתו. לטענתו, פעל כמו שקונה סביר היה פועל בנסיבות שבהן המוכר נפטר טרם השלמת עסקת המכר.   עוד טוען הנתבע, כי התובעת לא הרימה את הנטל ולא הוכיחה עושק או הטעיה ולכן דין התביעה להידחות. לטענתו, התביעה הוגשה על מנת לסכל את עסקת המכר, שנחתמה כדין לאחר מו"מ ארוך שנערך בין הנתבע לבין המנוחה, ולאחר שהשתכללה להסכם שנחתם כדין עם התובעת.   לבסוף ציין הנתבע, כי התובעת טרם שילמה את הוצאות המשפט שנפסקו לטובתו בהחלטת כב' השופט אלטוביה הנ"ל מיום 20.1.05 במסגרת המרצת הפתיחה. בהחלטה זו פסק השופט לטובת המשיב 4,000 ₪, כאשר מתוכם קבע כי המבקשת תשלם למשיב 1,000 ₪ ללא קשר לתוצאות ההליך, וכי יתר הסכום מותנה בתוצאות התובענה לגופה.   3. זכרון הדברים א. מצבה של המנוחה בעת חתימת זכרון הדברים התובעת טוענת כי אימה המנוחה היתה אישה חולה ותשושה הן מבחינה נפשית והן מבחינה פיזית, וכושר השיפוט שלה היה לקוי וכלל לא תאם סיטואציה של עסקת מכר.   הנתבע טוען כי המנוחה היתה אישה שקולה ועצמאית, המנהלת את ענייניה בקפידה, וכי התובעת לא יכולה להעיד על מצבה מאחר ולא עמדה איתה בקשר בשנים האחרונות, למעט שיחות טלפונים קצרות בחגים, כפי שהעידה. עוד טוען הנתבע כי התובעת לא צרפה כל מסמך רפואי רלבנטי ומעודכן לגבי מצבה הרפואי של המנוחה באותה תקופה, וכן העובדה שלא מונה למנוחה אפוטרופוס מעולם, מעידה על צלילותה, יציבותה ויכולתה העצמאית ושיקול דעתה.   עצם העובדה שהתובעת גדלה מחוץ לבית, בתחילה בפנימיה ואחר כך במשפחה אומנת, מעידה אולי יותר מהכל על העובדה שאימה המנוחה לא היתה כשירה לטפל בענייניה.   בנוסף, לגבי מצבה הרפואי של המנוחה עובר לפטירתה, על פי מסמך מהביטוח הלאומי שצורף לכתב התביעה המתוקן (נספח ז'), המנוחה סבלה מנכות נפשית צמיתה בשיעור של 60%. בממצאי הבדיקה שלה כתב הרופא: "אישה מבולבלת, קופצת ממילה למילה אסוציאטיבית, מנותקת. הילדה לא בחזקתה. מצבה הנפשי מעורער... מבחינה נפשית נראה כי הנכות צמיתה". התובעת ציינה כי פעלה לאיתור מסמכים רפואיים וסוציאליים נוספים, ואף הגישה בקשה לביהמ"ש לענייני משפחה לעיון בתיקי הרווחה של אימה המנוחה (נספח ו' לכתב התביעה המתוקן) שטרם נתן החלטה בנושא.   מתיק הרווחה מסתבר כי המנוחה אובחנה כחולת סרטן, אך מעולם לא הגיעה לא לייעוץ ולא לטיפולים, ופשוט נעלמה. לטענת התובעת, ניתן היה להבחין במצבה של האם שכן גם חזותה החיצונית העידה על מצבה, מאחר והיה ניכר עליה שהיא דכאונית, נעליה היו קרועות ובלויות ומראה היה כשל חסרת בית במשך תקופה ארוכה.   התובעת טוענת כי במצבה של אימה המנוחה, היא לא היתה בעלת יכולת להפעיל שיקול דעת עצמאי ולא יכלה להיות צד להסכם על כן לא ייתכן כי היתה גמירות דעת בעת החתימה. כך למשל, לו היתה המנוחה בודקת עם כל מתווך בשיחת טלפון אחת, היתה מגלה כי שווי הקרקע גבוה באופן משמעותי מהסכום שהציע לה הנתבע, שכן כבר באותה עת היו תוכניות להפשרת הקרקע החקלאית לצרכי מגורים. הנתבע טוען כי בינתיים הוקפאו התוכניות, אולם הבדיקה נעשית ביחס למועד הרלבנטי- מועד חתימת זכרון הדברים.   גם אחיה של המנוחה, מר עזרא בן יחיאל, העיד על המנוחה כי במצבה לא יכלה להיות צד להסכם: "מאוד התפלאתי איך היא עשתה איתו עסק, היא אפילו לא היתה מדברת עם אנשים בצורה רגילה... זה עורר חשד בעיקר לאור מצבה של אחותי.. אנו דיברנו עם ביטוח לאומי ומי שטיפל בנושאים האלה זה עובדת סוציאלית. אם אחותי היתה משתפת פעולה היא היתה מגיעה למצב שהיא מסודרת. לא ידוע לי שהוגשה בקשה לאפוטרופסות... אחותי לא תלך לעשות עסקים במצב כזה..." (עמ' 21, לפרוטוקול,ש' 23 עד עמ' 22 ש' 15).   עוד טוענת התובעת, כי אימה היתה אישה חרדית, ולכן טענת התובע לפיה נפגש עימה ביחידות פעמים רבות במהלך ניהול המו"מ וגם כאשר חתמו על זכרון הדברים, יש בה כדי להעיד על חוסר אמינותו של התובע וגרסתו, או לכל הפחות על מצבה הנפשי הרעוע של אימה באותה העת.   אמנם, עו"ד מקמל העידה כי כמה חודשים עובר לחתימה על זכרון הדברים הופיעה אצלה המנוחה וכי היא לא התרשמה ממצב קשה של התובעת. אולם, עו"ד מקמל נפגשה עם המנוחה, כפי שהיא עצמה העידה לפגישה קצרה מאד, שבמהלכה רק התבקשה לברר פרטים בנוגע לנכס. עו"ד מקמל ביקשה מהמנוחה להמציא פרטים, ובכך הסתיימה הפגישה. בפגישה כה קצרה גם אם עו"ד מקמל לא התרשמה כי מדובר באישה הסובלת מבעיות נפשיות, אין בכך להעיד על מצבה של המנוחה. התובעת הוצאה מחזקת אימה בנערותה ונשלחה למשפחת אומנה, עקב אי כשירותה של אימה; מסמך הביטוח הלאומי הנ"ל קובע כי המנוחה סבלה מ-60% נכות נפשית, ככל הנראה לצמיתות; גם אחיה של המנוחה העיד כי מצבה לא היה תקין וכי לא יכלה לבצע עסקאות במצבה, וכן שהשתדל לבקרה אחת לחודש ובנוסף היה בקשר עם אחד השכנים שעדכן אותו לגבי מצבה של המנוחה וקרא לו כשהמנוחה הזדקקה לעזרה (עמ' 21 ש' 1-13 לפרוטוקול); גם היותה חולת סרטן שלא הגיעה לא לייעוץ ולא לטיפולים, מעיד על מצבה הנפשי באותה עת; הנסיבות בהן התקיימו הפגישות בין המנוחה לנתבע כפי שהוא מתאר אותן תמוהות, שכן מדובר באישה חרדית, כאשר ההלכה אוסרת על אישה להיפגש ביחידות עם גבר "זר". על כן אני מקבלת את גרסת התובעת ביחס למצבה הרפואי, בעיקר ביחס למצבה הנפשי של אימה המנוחה עובר לפטירתה.   ב. נסיבות החתימה על זכרון הדברים ביחס לנסיבות חתימת זכרון הדברים, לגרסת הנתבע, זכרון הדברים נחתם בקרן רחוב, לאחר שנפגש עם המנוחה ברכבו, ללא עורכי דין, בכתב ידו ובניסוחו של הנתבע. הנתבע טוען כי המנוחה עמדה על כך שהסכום הראשוני ישולם לה מיידית במזומן, ולכן הם מיהרו לחתום על זכרון הדברים שנחתם בנסיבות אלה, כאשר השניים קבעו כי ייפגשו אצל עו"ד תוך זמן קצר על מנת לחתום על הסכם מכר.   ראשית, טענתו של הנתבע לפיה ניהל עם המנוחה מו"מ ממושך במשך כשנה עובר לחתימת זכרון הדברים אינה מתיישבת עם הטענה לעיל בדבר דחיפות החתימה על המסמך. שנית, כלל לא נחתם הסכם מכר בין השניים, כאשר זכרון הדברים נחתם חודש לפני פטירת המנוחה. העובדה שלא נחתם ביניהם הסכם מכר תמוהה גם משום שאדם שמשלם סכום כסף במזומן "על החשבון" בדרך כלל ידאג לתעד את התשלום ולפעול להשלמת העסקה באמצעות חוזה מכר. שלישית, מנוסחו של זכרון הדברים, עולה כי הנתבע בקיא בניסוח הסכמים מסוג זה, או שהתייעץ עם מישהו בתחום. כאשר נשאל על כך, העיד הנתבע כי הוא מנוסה בכתיבת זכרון דברים מנסיונו במכירת מכונית, וכן כי התייעץ טלפונית בעת הפגישה בה נערך ונחתם זכרון הדברים עם אדם אחר בשם יעקב חזן (עמ' 13 לפרוטוקול הדיון מיום 21.2.08, להלן: "הפרוטוקול השני", ש' 9 עד עמ' 14 ש' 6) . מר חזן לא הובא להעיד ביחס לנסיבות החתימה או להתייעצות זו ואף זה נזקף לחובתו של הנתבע.   ג. שווי הקרקע ביחס לשווי הקרקע, טוענת התובעת כי שווי הקרקע עליו סוכם בזכרון הדברים נמוך פי שלוש עד חמש מהשווי הריאלי של הקרקע באותה עת. לפי חוות דעת שמאי מקרקעין מטעמה, שווי הקרקע באותה עת נאמד בכ-120,000$. הנתבע טוען כי חוות הדעת מופרזת ואינה מקובלת עליו. אחיה של המנוחה, מר עזרא בן יחיאל, העיד כי לאחר שראה את זכרון הדברים, ביקש לברר את שווי הקרקע, והתקשר למספר מתווכים שאמרו ששווי הקרקע נאמד בכ-70,000$. גם אם הערכת השווי שביצע השמאי מופרזת כטענת הנתבע, עדיין קיים פער ניכר ומשמעותי בין הסכום שנקבע בזכרון הדברים לשווי הקרקע, שלאור הנתונים לעיל, נאמד בלפחות מחצית הסכום, דהיינו למעלה מ-60,000$ באותה עת. כאמור לעיל, העובדה שלאחר החתימה הוקפאו תוכניות הפשרת הקרקע למגורים אינה רלבנטית לעניין זה משום שהשווי נבחן נכון ליום חתימת זכרון הדברים ולא בדיעבד. כמו כן, אני מוצאת את עדותו של מר יחיאל מהימנה, לאור העובדה שוויתר מראש על הנכס, ולאחר שנודע לו על הצוואה ביקש להסתלק ממנה לטובת התובעת. הנתבע טוען כי דיווח על עסקת המכר לשלטונות מס שבח, והעסקה אושרה, וכי יש בכך אישוש נוסף לטענתו לפיה שווי העסקה היה ריאלי לאותה עת, שכן מס שבח לא היה מאשר את העסקה אם השווי עליו סוכם היה נמוך באופן ניכר מהשווי האמיתי של הקרקע. היות ובעת הדיווח למס שבח היה מדובר בקרקע חקלאית, הרי שלטונות מס שבח קיבלו את המחיר החוזי, שכן שלטונות מס שבח אינם בודקים התפתחויות עתידיות שעשויות לחול בנוגע לקרקע.   עוד טוען הנתבע כי גם אם היתה טעות בכדאיות העסקה, שהתבררה בדיעבד, היא אינה מהווה עילה לביטול או בטלות העסקה. בנסיבות אלה, בהן מצבה של המנוחה היה מעורער, וכאשר ניתן היה לברר בנקל ולו בשיחת טלפון אחת למתווך את שוויו הריאלי של הנכס, כפי שהעיד מר יחיאל כאמור לעיל, שהיה גבוה פי כמה וכמה מהשווי הנקוב בזכרון הדברים, איני סבורה כי מדובר בטעות בכדאיות העסקה, אלא בהטעיה ועושק.   ד. עושק והטעיה סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973, קובע כי עושק מהווה עילה לביטול חוזה: מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה.   על שלושה יסודות השלובים זה בזה השתית המחוקק את עילת העושק. הראשון, עניינו מצבו של העשוק- מתייחס ל"חולשתו" הבאה לידי ביטוי במצוקה או חולשה שכלית או גופנית או בחוסר ניסיון. השני, הנוגע להתנהגותו של העושק, מודעותו לאותה חולשה וניצולה. השלישי, תנאי חוזה גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל (ע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון פ"ד לו(1) 762, עמ' 767).   בפסיקה מאוחרת יותר, נכרכו היסודות זה בזה, אגב שילוב היסוד השני בשלישי, כך שהיסוד הראשון הוגדר כ"חולשתו של אחד המתקשרים", השני כ"מודעותו של המתקשר לחולשה זו" והשלישי- המתמקד בקשר הסיבתי- "ניצולה (של החולשה) לצורך קביעת תנאים בהסכם הגרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל" (ע"א 9609/01 מול הים בע"מ נ' עו"ד שגב פ"ד נח (4) 106).   כמו כן נפסק, כי היסודות העומדים ביסוד עילת העושק "שלובים זה בזה ככלים שלובים", וכי כל אחד מן היסודות צריך להתקיים במלוא תוקפו". בהקשר זה הדגישה הפסיקה, כי "קיומו הברור ואופיו החמור של כל אחד מן היסודות האלה עשוי לשמש סימן וראיה לכך כי נתקיימו בו, בהסכם, היסודות האחרים, המקימים את עילת העושק". כך למשל, תנאי חוזה גרועים במיוחד, עשויים לעורר חשש בדבר גמירות הדעת של המתקשר הנפגע, כמו גם חולשתו החמורה, שתחייב בדיקה קפדנית של סבירות התנאים שנקבעו בהסכם (פס"ד מול הים הנ"ל, ע"א 3156/98 בן ישי נ' ויינגרטן פ"ד נח (1) 939, ת"א   במקרה דנן, האם המנוחה היתה מצויה במצוקה נפשית וכלכלית בעת החתימה על זכרון הדברים, כפי שפורט לעיל בהרחבה. לגבי ידיעתו של הנתבע בדבר מצבה של האם המנוחה באותה עת, לטענתו נפגש עימה מספר פעמים, במשך למעלה משנה. אף אם הנתבע לא ידע בדיוק מאילו ליקויים היא סובלת (מחלתה ונכותה הנפשית כאמור) אני סבורה כי קשה היה להתעלם לחלוטין ממצבה או לסבור כי מצבה תקין. התובעת סיפרה שאימה הסתובבה עם נעליים בלויות וניכר היה עליה שהיא דכאונית ומראה היה כשל חסר בית במשך תקופה ארוכה. באשר ליסוד השלישי, תנאי זכרון הדברים גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל, כפי שפורט לעיל, הן ביחס לשווי העסקה, שכאמור ניתן היה לברר בנקל באמצעות שיחות טלפון למתווכים את ערכו של הנכס, וכן ביחס לפיצויי ההפרה הנאמדים בכ-40% משווי העסקה כולה. על כן אני סבורה כי הנתבע ניצל את מצבה של האם המנוחה ועשק אותה, כאשר ניסח וכתב את זכרון הדברים, בהנחה שהאם המנוחה חתמה עליו.   סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973, קובע כי הטעיה מהווה עילה לביטול חוזה: מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, "הטעיה" — לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן.   לעילת ההטעיה ארבעה יסודות: קיומו של חוזה, הטעיה של המתקשר ע"י הצד השני לחוזה, שהצד המתקשר אכן טעה ביחס למצב הדברים אף אם טעות זו אינה יסודית, וקשר סיבתי "כפול" כיסוד אובייקטיבי בין ההטעיה לטעות ובין הטעות לקשר החוזי.   במקרה דנן, אני סבורה כי הנתבע הטעה את המנוחה לגבי שווי הקרקע, כאשר גרם לה לחשוב שמדובר בקרקע חקלאית ששוויה נמוך באופן משמעותי, פי שלושה עד חמישה כאמור, משוויה הריאלי, כאשר בעת החתימה על זכרון הדברים היו תוכניות להפשרת הקרקע למגורים. בנסיבות אלה, ולאור מצבה של המנוחה כמתואר לעיל, אני סבורה כי מדובר בעובדה שהיה על הצד השני- הנתבע, לגלותה למנוחה. מאחר ובדיקה פשוטה שביצע אחיה של המנוחה בשיחות טלפון שקיים עם מתווכים לאחר שנודע לו על זכרון הדברים, העלתה כי ערך הנכס נאמד בכ-70,000$, יש להניח כי המנוחה כלל לא בדקה את ערך הנכס וכי הנתבע הטעה אותה ביחס לשוויו. אין ספק כי לו ידעה המנוחה שערך הקרקע באותה עת היה גבוה פי כמה וכמה מהשווי עליו סוכם, או כי יש סיכוי כי בעתיד הנראה לעין יעלה שווי זה, הרי שלא היתה חותמת על זכרון הדברים הנוקב בסכום של 26,000$ בלבד עבור הנכס.   על כן אני סבורה כי התובעת, כמי שכפי הנראה מהווה היורשת היחידה של המנוחה, היתה רשאית לבטל את זכרון הדברים כפי שאכן עשתה כאשר בא כוחה שלח מטעמה את מכתב הביטול לב"כ הנתבע ביום 29.6.04, מחמת עושק והטעיה של אימה המנוחה.   4. ההסכם ההסכם עליו חתמו התובעת והנתבע במשרדה של עו"ד מקמל, למעשה נותן תוקף לזכרון הדברים, ומעניק לצדדים ארכה כדי לחתום על חוזה מכר. אין מחלוקת כי ההסכם נחתם יום לאחר שהנתבע ביקר בבית דודיה של התובעת ובטרם הייתה לתובעת או לדודיה שהות להוועץ בעורך דין או לברר פרטים בנוגע לקרקע. יש לציין, כפי שמופיע בהסכם במפורש, כי בשלב זה לא היה ברור אם התובעת היא היורשת היחידה של המנוחה.   התובעת טוענת כי הנתבע ועו"ד מקמל הטעו אותה לחשוב כי מדובר במתן ארכה לבירור העובדות ביחס לזכרון הדברים כפי שביקשה, ולא הסבירו לה כי למעשה מדובר במסמך מחייב המבקש לאשר ולממש את זכרון הדברים. לטענתה, הנתבע הלחיץ אותה וגרם לה לחשוב שעליה לחתום על הסכם זה או על הסכם מכר מלא.   לגבי הסיטואציה עצמה, התובעת הודתה כי הנתבע לא איים, אולם מדובר בבחורה צעירה, בסמוך למות אימה, וכך מתארת התובעת את תחושותיה באותה סיטואציה: "הוא לא איים, כל ההתנהלות שלו היתה מלחיצה. הוא מאוד מתלהם. הטון שלו והקצב של הדיבור מהר ובקול וכל הזמן זורק נושאים אחרים וזה מלחיץ" (עמ' 10 ש' 8-10 לפרוטוקול). גם הדוד של התובעת, אחיה של אימה המנוחה, מר יחיאל, העיד לגבי התנהלותו של הנתבע: "הוא ניסה להגיע למצב שהוא יעמוד מולה (הכוונה לתובעת) פנים מול פנים בלעדינו. הוא ניסה לבודד אותנו ממנה. גם כשX (הנתבע) היה אצלנו בבית ראינו את התגובה שלו, הצעקות שלו, והיה מצב לא נעים לעמוד מולו ולהישאר קר רוח.." (עמ' 22 ש' 20-28 לפרוטוקול).   התובעת נשאלה לגבי מטרת ההסכם לפי ראות עיניה באותו זמן, והעידה כי "אני רציתי זמן ומטרת ההסכם היתה להאריך את המועדים כדי שלא אהיה קשורה לזכרון הדברים או לעסקה, רק לדחות את הזמן כדי שאוכל לברר.. אני ביקשתי הארכת זמן ואני שאלתי את עו"ד מקמל אם זה מחייב אותי והיא אמרה שלא" (עמ' 11 ש' 8-9, 28 לפרוטוקול).   הנתבע טוען כי למעשה חשש שיטענו נגדו שהפר את ההסכם משלא שילם את יתרת התמורה שנקבעה בו, ולכן רצה להשלים את העסקה ולהאריך את מועד התשלום. עוד טוען הנתבע כי לא הופעלו על התובעת שום לחצים, וכי ההסכם שנחתם היה פרי יוזמתה של התובעת שחששה שזכויותיה בנכס ייפגעו.   ביחס לטענה שההסכם שנחתם היה פרי יוזמתה של התובעת, אף עו"ד מקמל שערכה את ההסכם העידה: "היא (הכוונה לתובעת) שאלה אם היא צריכה לעשות הסכם חדש אמרתי שלא... הם ביקשו שניהם שיהיה הסדר ביניהם... הם ביקשו להאריך את המועדים בהסכם עצמו..." (עמ' 26 ש' 6-13). כמו כן נשאלה עו"ד מקמל אם לארכה הזדקק התובע שכן אילו לא היה משלם במועד, היה מפר את זכרון הדברים, ועו"ד מקמל השיבה: "אין הפרה. אדם מת אין הפרה. הם באו במטרה להאריך מועדים" (עמ' 27 ש' 20 לפרוטוקול). "אני אמרתי לו שלא צריך לעשות שום דבר, הגב' נפטרה" (עמ' 4 ש' 28-29 לפרוטוקול השני). "אבל הוא אומר, אני צריך להבטיח את עצמי שאף אחד לא יגיד שתתבטל לי העסקה בשביל זה" (עמ' 5 ש' 5-6 לפרוטוקול השני). מכאן שהנתבע הוא זה שיזם את חתימת ההסכם, כיוון שרצה להבטיח ולוודא שהעסקה תצא לפועל ולא תתבטל.   יש לציין כי התובעת העידה, ועו"ד מקמל אישרה את הדברים, כי למחרת הפגישה במשרד עורכת הדין הייתה אמורה להיות לה בחינה באוניברסיטה. כך העידה התובעת: "המטרה היתה בבוקר ללכת למתווכים כדי לבדוק את המחיר.. הפגישה אצל עורכת הדין התארכה יותר מידי והיתה לי בחינה למחרת והעדפתי לחזור. מה שחתמנו אצל עורכת הדין הבנתי שיש לי ארכה של הזמן ואני לא חייבת היום ועכשיו ללכת למתווכים... עשיתי את ההסכם כדי להאריך מועדים כדי שיהיה לי זמן" (עמ' 9 ש' 24, עמ' 10 ש' 14-16, עמ' 12 ש' 12 לפרוטוקול). עו"ד מקמל אישרה את הדברים: "הם ביקשו שיהיה הסדר ביניהם שאף אחד לא נכנס לשום בלאגן, (התובעת) אמרה שיש לה מבחן, הזמן שישבנו היה קצר. בין 20 דקות לחצי שעה... היא היתה מאוד בלחץ. היא אמרה אני אבוא ביום ראשון כדי להסדיר את הכל. היא אמרה שהיא סטודנטית באוניברסיטה.." (עמ' 26 ש' 9-12 לפרוטוקול).   התובעת העידה, ואני מקבלת את עדותה, כי כל שרצתה היה לקבל ארכה של זמן כדי שתוכל לסיים את הבחינות, ולברר פרטים בנוגע לנכס. יש להדגיש כי הן אחיה של המנוחה, הן התובעת, הופתעו לגלות כי היה נכס בבעלות המנוחה, ולכן ביקשו שהות לברר את הדברים.   אני סבורה כי הנתבע הטעה את התובעת, כאשר הטעה אותה לחשוב שמטרת ההסכם ליתן לה ארכה לבירור העובדות, ולמעשה מדובר בהסכם מחייב המבקש לאשר ולממש את זכרון הדברים. ההסכם מחייב את התובעת לחתום על הסכם מכר מלא, וכן קובע פיצויי הפרה בסך של 10,000$ וכן מקנה לנתבע זכות לרשום הערת אזהרה בנוסף לפיצוי ההפרה. הנתבע לא גילה לתובעת שההסכם למעשה מחייב וכובל אותה לביצוע עסקת המכר ואף מקנה לנתבע זכות קניינית בקרקע, שכן הוא מקנה לו זכות לרשום הערת אזהרה בכל מקרה, גם אם לא ייחתם בסופו של דבר הסכם מכר. אין ספק, כי אילו ידעה התובעת את משמעות ההסכם, וכי הוא מחייב אותה, ולמעשה אינו מאפשר לה לברר את העובדות ביחס לזכרון הדברים, אלא "קובע עובדות בשטח", בוודאי שלא היתה מתקשרת בהסכם. כמו כן, אין ספק שההסכם מיטיב עם הנתבע כאמור היות והוא מעניק לו זכות קניינית בנכס, ולפיכך מרע עם התובעת שכן מדובר בזכות שאין לה זכר בזכרון הדברים.   על כן אני סבורה כי הנתבע הטעה את התובעת ביחס למטרת ההסכם ומשמעותו, וכי לו ידעה התובעת את משמעות החוזה וכי הוא מחייב אותה, וכובל אותה לעסקת המכר, לא היתה מתקשרת עם הנתבע בהסכם. מכאן שהתובעת היתה רשאית להביא לביטול ההסכם מחמת הטעיה, והביטול שבוצע באמצעות שליחת הודעת הביטול מטעמה ביום 29.6.04, היה כדין.   בנוסף, אם, כפי שאכן התברר, זכרון הדברים בין המנוחה לנתבע היה נגוע בהטעיה ועושק, והתובעת רשאית היתה לבטלו, ספק אם יש תוקף להסכם בינה לבין הנתבע הנסמך על זכרון הדברים.   5. הפעולות שביצע הנתבע מיד לאחר חתימת ההסכם התובעת טוענת כי הנתבע פעל בצפיפות זמנים ולמעשה "ביצע מחטף" על מנת לממש את עסקת המכר, כאשר מיהר לחתום עימה על ההסכם, הפקיד את יתרת התשלום בנאמנות ורשם הערת אזהרה, מבלי שניתנה לתובעת שהות לבירור העובדות ביחס לזכרון הדברים.   בחינת השתלשלות העניינים, בקצרה, לפי סדר כרונולוגי, מצביעה אכן על בהילות בפעולות הנתבע. בהילות שלא היה לה מקום וצורך. לו היה הנתבע פועל בתום לב לא היה מקום להתנהלות כזו. ביום 15.3.04 לטענת הנתבע, נחתם זכרון הדברים בינו לבין לאם המנוחה. ביום 14.4.04 נפטרה האם של התובעת. כלומר, במשך חודש ימים, מאז החתימה על זכרון הדברים ועד לפטירת המנוחה, לא אצה לנתבע הדרך לחתום על הסכם ולממש את זכרון הדברים. הנתבע העיד כי רק לאחר זמו החל לחפש אחר המנוחה ואז התברר לו כי נפטרה. מכל מקום, ביום 22.6.04 נפגשו הנתבע עם עם התובעת ועם דודיה, אחי אימה המנוחה, לבקשת הנתבע. למחרת היום, ביום 23.6.04 נערך ונחתם ההסכם בין הנתבע לתובעת. ביום 27.6.04 שלח ב"כ התובעת מכתב לב"כ הנתבע, בבקשת ארכה לבירור העובדות. למרות זאת, ואלי בגלל מכתב זה מיהר הנתבע והפקיד את יתרת התשלום על פי זכרון הדברים, בסך של 24,000$ בנאמנות, ולמחרת היום, ביום 28.6.04 ביצע הנתבע רישום הערת אזהרה לטובתו על הקרקע.   הנתבע טוען, כי לאחר שעד סוף אותו יום ראשון בו קבעו הצדדים להיפגש על מנת לחתום על הסכם מכר מלא (27.6.04), התובעת לא הגיעה למשרדה של עוה"ד מקמל, ולא יצרה עימו קשר, ואז החל לנכר בו החשש כי התובעת מנסה להתחמק מהשלמת העסקה. על כן- לטענתו- פעל על פי ההסכמות שהיו ביניהם, ולצורך שמירת זכויותיו כרוכש, הפקיד את יתרת התשלום בנאמנות וביצע רישום של הערת אזהרה לטובתו. לטענתו, פעל הנתבע כמו שכל קונה סביר היה פועל בנסיבות בהן המוכר נפטר טרם השלמת עסקת המכר.   מחד טוען הנתבע, כי מיהר לחתום על הסכם עם התובעת משום שחשש שיטענו כלפיו שהוא מפר את זכרון הדברים, וכן שההסכם הוא פרי יוזמתה של התובעת שביקשה להבטיח את זכויותיה בנכס. מאידך, הנתבע הוא שמיהר לפעול להשלמת העסקה כאשר הפקיד את יתרת התשלום בנאמנות וביצע רישום הערת אזהרה לטובתו.   מקריאת ההסכם עולה בבירור כי הוא למעשה מיטיב עם הנתבע ולא עם התובעת. סעיף 1 להסכם מאשר את ביצוע התשלום שלטענת הנתבע ניתן במזומן במעמד החתימה על זכרון הדברים. תשלום, שקודם להסכם לא היה לגביו כל אישור או ראיה. סעיף 3 להסכם מאריך את מועד התשלום של יתרת התמורה, וקובע במפורש כי באותו מועד ייחתם הסכם המכר. וזאת בטרם שניתנה לתובעת שהות לבירור העובדות, כאמור. ואם לא די בכך, סעיף 5 להסכם קובע כי באם יופר ההסכם יהא רשאי הקונה לממש את זכותו לרישום הערת אזהרה וכן הדבר יחייב בפיצויים מוסכמים בסך של 10,000$ בהתאם לזכרון הדברים. זאת כאשר בזכרון הדברים לא נקבע דבר ביחס לרישום הערת אזהרה.   עו"ד מקמל שערכה את ההסכם העידה: "היא לא היתה צריכה שום הארכה. הוא לא יה צריך שום הסכם חדש, וגם בהסכם עצמו לא שינינו שום דבר" (עמ' 5 ש' 15-17 לפרוטוקול השני). "שימרנו מצב היום קיים, לא עשיתי, לא בראתי חוזה חדש. אם זכרון הדברים לא היה קובע 10,000$ (הכוונה לפיצויי ההפרה) לא היית רואה אצלי 10,000$. ש. עשית לפי זכרון הדברים, זה מה שאת אומרת. ת. הכל" (עמ' 8 ש' 3-8 לפרוטוקול השני). "ש. למה רשמת בסעיף 5 להסכם, את התוספת כי אז יהיה רשאי הקונה לממש את זכותו לרשום הערת אזהרה בטאבו.. ת. זה כבר עניין של דרישה של הבנאדם שבא.. העניין של רישום הערת אזהרה, כמו גם הפקדת הכסף זה עניין של דרישה של מר X X (הנתבע) באותו עניין.." (עמ' 8 ש' 22- 33 לפרוטוקול השני).   יתרה מכך, לא יעלה על הדעת שבכל מקרה של הפרה תרשם הערת אזהרה לטובת הקונה-הנתבע, בנוסף לתשלום הפיצויים המוסכמים. סעיף זה למעשה מקים לנתבע זכות בנכס, על וזאת על אף שטרם נחתם הסכם מכר מלא. מנוסח ההסכם עולה כי הנתבע אכן ביקש "לכבול" את התובעת לעסקת המכר, ולאפשר לנתבע לפעול למימוש העסקה, וזאת על אף שהתובעת אמרה במפורש שאינה יודעת במה דברים אמורים וביקשה שהות של מספר ימים על מנת לברר את העובדות.   בעקבות ההסכם אכן קבעו הצדדים להפגש במשרדה של עו"ד מקמל ביום ראשון שלאחר מכן. הנתבע טען כי באותו יום ראשון, בו קבעו הצדדים להיפגש במשרדה של עו"ד מקמל, התובעת הודיעה כי לא תגיע לפגישה זו משום שהיא מתעכבת בלימודיה באוניברסיטה. לטענתו, מאחר והתובעת לא יצרה עימו קשר ולא הגיעה למשרדה של עוה"ד עד סוף אותו היום, "החל לנכר בנתבע החשש, כי הינה מנסה להתחמק והנתבע פעל על פי ההסכמות ביניהם והפקיד כספים וביצע הערת אזהרה" (עמ' 7 ס' טז לכתב ההגנה המתוקן). כלומר, אף לגרסת הנתבע, התובעת יצרה איתו קשר, והודיעה לו שלא תגיע לפגישה משום שהיא מתעכבת באוניברסיטה. התובעת לא "נעלמה" או התחמקה. הנתבע אף לא טען כי ניסה ליצור איתה קשר, ולשאול אותה לפשר העניין או לקבוע פגישה במועד אחר. למעשה, הנתבע מודה כי מאחר וחשש שהעסקה לא תצא לפועל, ביצע פעולות שיבטיחו את ביצוע העסקה. אילו הנתבע היה סמוך ובטוח כי זכרון הדברים וההסכם נערכו ונחתמו כדין, לא היתה לו סיבה לחשוש ולפעול כפי שפעל.   יתרה מכך, לא בכדי "החל לנכר בנתבע החשש..", שכן, כאמור, עוד באותו יום ראשון, ה-27.6.4, שלח ב"כ התובעת מכתב לב"כ הנתבע בו ציין במפורש כי "מן הראוי כי לא ייעשה דבר בקשר עם זכרון הדברים או ההסכם, עד המועד בו תתבהר התמונה העובדתית המלאה" וכן ביחס לרישום הערת אזהרה צוין שם במפורש כי "הוספו תנאים אשר לא בא זכרם בזכרון הדברים ו/או בסיכום בעל פה עם מרשתנו לרבות הקניית זכות לכאורה לרישום הערת אזהרה, דבר המעלה תמיהות ומחייב בדיקה מעמיקה אף הוא... מן הראוי לעכב כל הליך בקשר עם ההסכם ו/או זכרון הדברים". ממכתב התגובה של עו"ד מקמל מיום 28.6.04, ניתן להסיק כי מכתבו הנ"ל של ב"כ התובע התקבל במשרדה ביום שנשלח או לכל המאוחר למחרת, ביום בו נרשמה הערת האזהרה לטובת הנתבע. אף על פי כן, מיהר התובע, בין אם עפ"י עצתה של עו"ד מקמל, ובין אם על דעת עצמו, וביצע רישום של הערת אזהרה על הקרקע לטובתו.   בביצוע רישום הערת האזהרה לטובתו, הפר הנתבע את חובת תום הלב בקיום החוזה, הקבועה בסעיף 39 לחוק החוזים, לפיו: "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה."     זאת, מאחר שהנתבע מיהר לבצע את הרישום למרות הפצרותיהם של התובעת ובא כוחה להמתין ולאפשר לה לברר את העובדות ביחס לחתימת זכרון הדברים עם אימה המנוחה, כאמור. כל זאת לאחר שהנתבע, לטענתו, שילם 2,000$ שהם פחות מעשרה אחוזים משווי העסקה שנקבע בזכרון הדברים, וכן טרם חתימת חוזה המכר, ועל סמך זכרון הדברים בלבד. נראה כי התובע ביקש להקנות לעצמו זכות בנכס ולהעמיד את התובעת בפני עובדה קיימת.   התנהגותו של הנתבע לכל אורך הדרך חריגה ומעוררת תמיהות. תחילה, הוא טוען כי טרם החתימה על זכרון הדברים ניהל מו"מ ממושך עם המנוחה, במשך כשנה תמימה. יחד עם זאת, זכרון הדברים, לגרסתו שלו, נחתם בפזיזות, לאחר שנפגש עם המנוחה שהיתה אישה חרדית, ביחידות, בקרן רחוב, לאחר שנפגשו ברכבו. לעניין ניסוחו הקפדני של זכרון הדברים, טוען הנתבע כי נעזר טלפונית באדם אחר, שלא הובא להעיד מטעמו, ואף דבר זה נזקף לחובתו של הנתבע.   לטענת הנתבע, עוד במועד חתימת זכרון הדברים, שילם למנוחה 2,000$ במזומן "על החשבון", ויחד עם זאת לא אצה לו הדרך לחתום על הסכם מכר מסודר על מנת לתעד את ביצוע התשלום ולהביא להשלמת העסקה, כמקובל. רק שלושה חודשים תמימים לאחר חתימת זכרון הדברים הנטענת, יצר הנתבע קשר עם התובעת, ביתה של המנוחה. אז לפתע מיהר הנתבע לממש את חיוביו על פי אותו זכרון דברים, ולהחתים את מי שמהווה "ככל הידוע לה" (כפי שכתוב בהסכם) היורשת היחידה של המנוחה. התובעת לא התחמקה, וכל שביקשה- שהות לבירור העובדות ביחס לזכרון הדברים. אך הנתבע "ביצע מחטף" ושבוע לאחר שיצר קשר עם התובעת, כבר היה בידו הסכם חתום על ידיה, הוא הפקיד את יתרת התשלום בנאמנות, ואף רשם הערת אזהרה לטובתו. נראה שהנתבע ביקש להביא למעשה עשוי עוד בטרם שתבין התובעת ותדע במה דברים אמורים.   על כן אני מקבלת את גרסת התובעת, וקובעת כי הנתבע פעל בדרכים של עושק, הטעיה, וחוסר תום לב הגובל ברמייה בכל הקשור לעסקת המכר, לכל אורך הדרך.         6. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה וקובעת כי זכרון הדברים שנחתם בין הנתבע למנוחה וההסכם שנחתם בין התובעת לנתבע בטלים. כמו כן אני מורה על מחיקת הערת האזהרה שנרשמה לטובת הנתבע על הקרקע מפנקסי המקרקעין. מיותר לציין שהכספים שהפקיד הנתבע בנאמנות לצורך ביצוע העסקה יושבו לו.   עם הצהרת הבטלות, עולה גם שאלת השבת המקדמה בסך של 2,000$ שלטענת הנתבע שילם למנוחה עם חתימת זכרון הדברים. הנתבע לא הביא ראיות לביצוע התשלום, ולכן הוא אינו זכאי להשבה. ממילא אף אם היה זכאי להשבה, הייתי פוטרת את התובעת מהשבה, מכוח סעיף 2 לחוק עשיית עושר, וזאת לאור התנהגות הנתבע שתוארה לעיל. הנתבע ישא בהוצאות התובעת בסכום של 50,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.   מיותר לציין שהחלטת כב' השופט אלטוביה מיום 20.1.05 שניתנה במסגרת המרצת הפתיחה הנ"ל, המחייבת את המבקשת לשלם למשיב 1,000 ₪ ללא קשר לתוצאות ההליך, בעינה עומדת, ואם טרם שולם סכום זה, הנתבע רשאי לקזזו מסכום ההוצאות הנ"ל. קרקעותזכרון דבריםמקרקעיןגוש חלקה