קראו דוגמא מהפסיקה בנושא גוש 7652 רעננה: א. עובדות 1. הצדדים מתגוררים בבית המשותף הבנוי על המקרקעין הידועים כחלקה 171 בגוש 7652. שטח החלקה בכללותה 695 מ"ר. 2. הבית המכיל 2 דירות נרשם כבית משותף ביום 5.11.78 בפנקס הבתים המשותפים שבלשכת רישום המקרקעין בפ"ת, כאשר שטחה הבנוי של כל דירה בבית 51.90 מ"ר. לכ"א מהדירות הוצמד חלק בלתי מסוים ברכוש המשותף בשיעור מחצית. לבית תקנון מוסכם הקובע כי שינוי או תוספת לדירה לא ישנו את החלק של הדירה ברכוש המשותף. 3. התובעים נרשמו כחוכרים לגבי דירה מס' משנה 171/1 בעוד הנתבעים רשומים כחוכרים לגבי דירה מס' משנה 171/2. הדירות (שתיהן) רשומות בבעלותה של רשות הפתוח. 4. בכתב תביעתם (סעיף 17) עותרים התובעים ליתן צו עשה המורה לנתבעים להסיג גבול אחזקתם לאחור באופן שהחזקה של כ"א מהצדדים תהא בדיוק מחצית, קרי 347.5 מ"ר מחצית משטח המגרש. בסעיף 18 לכתב התביעה עותרים התובעים לצוות על הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובעים כל הסכומים ששלמו ביתר לממ"י בגין החזקה לא שוויונית במקרקעין. 5. בבש"א 3192/04 הוריתי על רישום צו לפי תקנה 31 לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום) תש"ל-1969 וזאת עד למתן פס"ד. 6. ביום 8.11.04 הגישו התובעים בקשה לתקון כתב תביעה (בש"א 4711/04) באופן שלכתב התביעה יתווסף רכיב והוא סעד כספי של תשלום דמי שמוש ראויים עבור שמוש בשטח שעשו הנתבעים בשטח העודף לפי חישובם של התובעים. בהחלטה מיום 9.11.04 קבעתי שבקשה זו תשמע בישיבת ק. משפט שנקבעה למחרת היום. בישיבת ק. משפט האמורה אמרה ב"כ התובעים בסוף עמוד 3 לפרטיכל כי אנחנו (קרי, התובעים ד.ג.) לא מעוניינים לקבל פיצוי אלא לקבל חזרה את הקרקע. התובע החרה החזיק אחרי ב"כ ובעמ' 4 בראשו הודיע: "אני לא רוצה מהנתבע כסף אלא את השטח שלי. אני רוצה אותו דבר כמו שלו". 7. מכל האמור בסעיף 6 אני מסיק כי התובעים חזרו בהם מהבקשה לתקון ואני מורה על דחייתה. לפיכך, גם האמור בסעיף 31 לסכומי התובעים כמו גם השורה האחרונה לסכומי תגובתם ככל שהם נוגעים לסעד כספי נדחים. 8. נוכח הצהרות התובע ופרקליטתו בישיבת ק. המשפט כפי שהדבר בא לבטוי בסעיף 6 לעיל הצעתי לצדדים הסדר דיוני לפיו כל צד יסכם טיעוניו ועל בסיס הטיעונים המשפטיים ינתן פס"ד. הצדדים הסכימו להצעתי זו וניתן לה תוקף של צו שיפוטי. ב. הדיון 1. התובעים טוענים כי: א. אם נעיין בתרשים מדידה שצרפו לסכומיהם נבחין על נקלה כי הנתבעים מחזיקים חזקה יחודית בשטח העולה על מחצית המגרש. ב. הנתבעים נדרשו לשנות את גבול החזקתם על ידי התובעים. הם מסרבים לעשות כן, ולפיכך לא נותרה להם ברירה אלא לתבוע המגיע להם עפ"י הדין. ג. הם לא היו מודעים שנים רבות לטעות שנעשתה ורק בשנת 1999 שעה שעשו היוון התברר להם כי חרף האמור בהודעת ההוון לפיה הם משלמים עבור 347.50 מ"ר, אין ברשותם שטח כה רב. ד. הנתבעים מחזיקים ב-55.50 מ"ר השייכים להם ולפיכך על הנתבעים להשיב לנתבעים את ששייך להם. ה. יש לדחות טענת ההתיישנות הבאה מפי הנתבעים משום שבמקרקעין מוסדרים עסקינן ובהם אין התיישנות. ו. יש לדחות טענת השיהוי הבאה מפי הנתבעים. ז. העובדה כי המקרקעין בבעלות רשות הפתוח אין בה כדי לאיין את זכותם לבקש כי מקרקעין המוחזקים ע"י הנתבעים שלא כדין יצורפו לשטחם של התובעים. 2. הנתבעים טוענים כי: א. בין הצדדים אין יריבות. המקרקעין בבעלות רשות הפתוח ולכן אין הוראות פרק ה' בדבר שיתוף במקרקעין חלות בענייננו. ב. יש לדחות את התביעה על הסף. הם מחזיקים בשטחם כפי שהוא כיום משך 30 שנה. המציאות בשטח הינה ישנה ולא נוצרה על ידם לפיכך, התביעה התיישנה. ג. קיים השתק המונע מהתובעים לתבוע את שהם תובעים. הצדדים התנהגו כפי שהתנהגו משך שנות דור ואין לשנות מצב זה כיום. ד. התביעה של התובעים למתן צו להצמדה יחודית אינו ממין העניין הם מתנגדים לכך נחרצות והיא אינה בסמכות בימ"ש זה. ה. החלוקה בשטח נוצרה ע"י התובעים והצדדים הקימו במשותף את הגדר המפרידה ביניהם שהיא חליפתה של גדר קודמת. ו. הם רכשו את חלקתם במצב הנתון לא שינו דבר. ז. הם נכונים לבצע הצמדה עפ"י המצב הפיזי בשטח כיום. 3. תחילה אדון בטענות הסף של הנתבעים ולאחר מכן אעבור לדון בטענות הצדדים לגופן. 4. העדר יריבות נפלה בין הצדדים מחלוקת באשר להעדר יריבות. התובעים טוענים כי העובדה שהמקרקעין בבעלות רשות הפתוח, אין בה לכשעצמה כדי להשפיע על היריבות ביניהם. אכן צודקים התובעים בנקודה זו. הצדדים חוכרים כ"א לגבי דירתו. ללא קשר לחכירה של כ"א מהצדדים יוחסה מחצית בלתי מסוימת לכ"א מהדירות. טועים הנתבעים כי פרק השיתוף לא חל עקב היות הצדדים חוכרים. פרק השיתוף אינו חל הואיל ובבית משותף עסקינן, ולגביו קבע המחוקק בסעיף 56 לחוק המקרקעין, כי ביחס לרכוש המשותף לא יחול פרק ה' של חוק המקרקעין הדן בשיתוף המקרקעין. כיוון שכך, הטענה בדבר חוסר יריבות נדחית. 5. התיישנות טוענים הנתבעים כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות. ביחס לטענה זו הוסיפו הנתבעים וטענו כי התובעים כשלו בהוכחת טיעונם בדבר היות המקרקעין - מקרקעין מוסדרים. אף בשאלה זו דעתי כדעת התובעים. אכן מדובר במקרקעין מוסדרים. אם הם לא היו כאלו, הדבר היה בא לבטוי בנסח הרישום בציון העובדה כי מדובר בגוש שומה ספר/דף. אוכל אף לומר (בתוקף תפקידי הקודם כמפקח על רישום המקרקעין בפ"ת) כי אין בתחומי העיר רעננה (בה מצויים המקרקעין) מקרקעין שאינם מוסדרים. כיוון שכך, במקרקעין מוסדרים אין התיישנות והבקשה לדחיה על הסף בגין התיישנות נדחית. 6. השתק טוענים הנתבעים כי התובעים מנועים מכח השתק לתבוע דבר מה מהם נוכח העובדה כי הם שותפים למצב מכח התנהגותם משך 30 שנה, והעובדה כי כיום נתבררה להם עובדה כלשהיא לא תהיה להם לרועץ. אני מוכן לקבל לצורך הדיון בטענת הסף את טענת התובעים כי העובדה שהם סברו בטעות כי עד היום הם מחזיקים במחצית החלקה אינה נכונה. עיון בתסריט המצורף לסכומי התובעים מוכיח ביתר בירור את שעולה מתסריט הבית המשותף. המגרש אינו רגולרי והמבנה שנבנה עליו בהתאם למצבו ההסטורי ביום רישום הנכס בבית משותף אינו בנוי (כבמקרים רבים הידועים לח"מ) בדיוק בקו האמצע של המקרקעין. 7. העדר עילה הנתבעים טוענים כי התובעים סותרים עצמם מיניה וביה. פעם טוענים כי הרכוש רכוש משותף ואח"כ מבקשים להעביר להחזקתם היחודית 55.50 מ"ר מתוך שטחם של הנתבעים. לטעמי, מפרשים הנתבעים שלא כהלכה את טיעוני התובעים לצורך הטענה המקדמית ולכן טענה מקדמית זו נדחית. 8. לגופה של תביעה א. לאחר שקראתי את סכומי הצדדים אני בא למסקנה כי דין התביעה להדחות לגופה כפי שיפורט להלן. ב. צודק ב"כ הנתבעים כי על פני הדברים (ולא הוכח אחרת) כי לכ"א מהצדדים הוחכר שטח מבונה של 51.90 מ"ר ועוד מחצית בלתי מסוימת של רכוש בלתי מסוים הלא הוא הרכוש המשותף. האחרון אינו יחידת משנה 171/3 אף כי בבתים המשותפים הישנים הוא מכונה כך. כיום "נרשם" הרכוש המשותף כפי שצריך היה להרשם מלכתחילה כיחידת רישום אפס משום שעפ"י הגדרתו רכוש משותף הינו שיורי (כל מה שאינו דירה). ג. לדירות לא נרשמה כל הצמדה שהיא חרף קיומו של תקנון מוסכם לבית ולכן לא יכולים התובעים לתבוע להעביר לחזקתם דבר שלא הוכיחו כי הוחכר להם. ד. העובדה כי התובעים נדרשים לשלם דמי חכירה לממ"י (המנהל את מקרקעי רשות הפתוח). לפי שטח 342.50 מ"ר אינה מעניינם של הנתבעים. האחרונים לא גבו דבר מה מהתובעים ואם נגבה סכום כסף גבוה מהתובעים יתכבדו ויתבעו ממי שגבה מהם סכומים שלא כדין. ה. בבימ"ש זה נדונה תביעה שהמצב בה היה קשה יותר. לכל דירה הוצמד שטח מחצית החלקה ובפועל עקב בניה שלא על קו האמצע נדרש המחזיק בשטח לא לו להסיג גבולו ע"מ שהמציאות בשטח תשקף את המציאות הרישומית והתביעה שם נדחתה (ראו לענין זה ת.א. כפ"ס 1617/97 ירון ודורית גבר נ. לסלו יוסף ואח' לא פורסם והוא בערעור לפני ביהמ"ש המחוזי). הדברים כאן קל וחומר. לאיש לא הוצמד דבר והחזקה היחודית שכל צד מחזיק זה שנות דור הינה חזקה הגיונית בהתאם לתנאי הבניה - הפיזית בשטח - שכאמור לא נבנתה במדויק על קו האמצע המחלק את החלקה לשניים. ו. לא יהיה באמור בסעיף ה' לשנות ולקבוע כי אחוזי הבניה הקיימים ו/או שיהיו בעתיד לא יהיו שווים (מחצית לכ"א), בכך מודים גם התובעים. העובדה כי התובעים יצטרכו לבנות, אם בכלל, בניה צפופה יותר בחלק המוחזק על ידם אינה פרי מעשה או מחדל של הנתבעים. הם לא עשו מאומה כשם שהתובעים לא היו שותפים למחדל כלשהו משך השנים. ז. לא מקובלת עלי הגדרת הנתבעים כפולשים או מסיגי גבול ביחס לתובעים. האחרונים כאמור לא הוכיח החכרה של 342.50 מ"ר ואין בכוחו של חשבון דמי חכירה/היוון להקנות זכויות קנין. אם נפלה טעות בחשבון עניין זה יוכל לבוא על תיקונו במישור היחסים שבין התובעים לממ"י כמנהל נכסי הבעלים. ח. ב"כ התובעים צרפה לסכומיה פס"ד בפשרה שניתן על ידי בתיק 31/93 של לשכת המפקח על רישום מקרקעין בנתניה (שעה שכהנתי בלשכה זו כמפקח). שם הצלחתי, במה שנכשלתי כאן, להביא את הצדדים לידי הסכם ופשרה והפשרה קבלה תוקף של פס"ד. המקרה כאן שונה עקב מצבו הפיזי של הבית ביחס למגרש. ט. בכתב התביעה התבקשתי לצוות על הריסת חדר שבנו הנתבעים בקטע המוחזק על ידם. בסכומיהם עתירה זו נזנחה (וטוב שכך) בעוד התובעים עותרים למינוי מומחה מטעם ביהמ"ש לבצוע חלוקה שוויונית. סעד זה נתבקש לראשונה בסכומים, חזר ונשנה בסכומי התגובה, אין לו מקום בנסיבות הבית והמקום, ואני דוחה אותו גם לגופו. ג. לסיכום 1. העולה מן המקובץ כי דין התביעה להדחות. 2. נוכח דחיית כל טענות הסף מחד, וקבלת עמדת הנתבעים לגופה של תובענה מאידך, וע"מ שלא להחריף את היחסים שביניהם, אני קובע שכל צד ישא בהוצאותיו. 3. הצו שניתן בבש"א 3192/04 לרשמת המקרקעין בפ"ת בטל. קרקעותגוש חלקה