העברה לוועדה רפואית בהרכב אחר

קראו דוגמא מהפסיקה בנושא העברה לוועדה רפואית בהרכב אחר: 1. בפניי ערעור על ההחלטה של ועדה רפואית לעררים מיום 25.10.12 אשר קבעה כי למערער 35% נכות בגין ליקוי שמיעה, על פי סעיף 72(1)ט' 10 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז-1956 (להלן: "התקנות") תוך ניכוי של אותו שיעור נכות בגין "מצב קודם" - סה"כ 0% נכות בגין הפגיעה בעבודה- ליקוי שמיעה. 2. עניינו של המערער הוחזר לוועדה רפואית לעררים באותו הרכב בהתאם לפסק הדין של כב' השופטת אסנת רובוביץ ברכש, מיום 8.8.2012, בתיק ב"ל 10911-12-11 (להלן: "פסק הדין"). פסק הדין הורה להחזיר את עניינו של המערער לוועדה לצורך בחינה האם הנכות נובעת מהפגיעה בעבודה, וקביעת שיעור נכותו הרפואית בגין ליקוי השמיעה. בפסק הדין נקבע: תשומת לב הוועדה כי המערער הוכר ביום 14.9.2009 ע"י פקיד התביעות כנפגע בעבודה בשל ליקוי שמיעה. הוועדה תתייחס למכלול התיעוד הרפואי בגין המערער ובעיקר לחוות דעת ד"ר עילם מיום 3.11.2011. 3. להלן עיקר טענות ב"כ המערער: א. פקיד התביעות ומחלקת נפגעי עבודה במשיב הכיר בליקוי השמיעה של המערער כפגיעה בעבודה, כלומר, ליקוי השמיעה ממנו סובל המערער נבחן תחת התנאים המקדמיים שבסעיף 84א' לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי") בתוך כך הוכרה המחלה כליקוי שנגרם עקב חשיפה לרעש בעבודה. לפיכך, תפקידה של הוועדה לעררים השנייה מסתכם בקביעת אחוז הנכות בהתאם לתקנות וזאת במקום לבחון את הקשר הסיבתי. ב. פקיד התביעות אישר את תביעת המערער לליקוי שמיעה כפגיעה - בעבודה החל מיום 13.9.09. מעיון בפרוטוקול הוועדה לעררים עולה כי זו מבטלת שוב את ההכרה של פקיד התביעות. ג. לא זו בלבד שהוועדה לעררים חרגה מסמכותה, מקום בו היה עליה לקבוע את אחוזי הנכות, ועסקה בשאלת קיומו של קשר הסיבתי שבין מחלתו של המערער לבין עיסוקו, אלא שהוועדה עשתה כך תוך הפרה ו/או התעלמות מפורשת מפסק הדין. ד. הוועדה ניכתה את כל הנכות שנקבעה עקב "מצב קודם" למרות שהמערער מעולם לא נחשף לרעש מזיק אחר, ורק משנת 1995 ועד אפריל 2010 היה חשוף לרעש מזיק, 10-12 שעות ביום כתוצאה מעיסוקו כמסגר. ה. הוועדה מתרגמת לא נכון את המאמר שהיא מצטטת, של פרופ' קמינץ. אולם, המאמר לא מדבר על אנשים שעבדו עם פטישוני אוויר, ואין קשר בין המקרים שנדונים בו למקרה של המערער. 4. להלן עיקר טענות ב"כ המשיב: א. ב"כ המערער יוצא כנגד שיקול דעתה הרפואי של הוועדה ואינו מצביע על פגם משפטי. ב. בהתאם לסעיף 118(א)(1) לחוק הביטוח הלאומי רופא או ועדה רפואית מוסמכים לקבוע אם הנכות נובעת מהפגיעה בעבודה ובאיזה מידה. ג. בית הדין מופנה להלכה שנפסק בדב"ע 01-2/98 גד באלי - המוסד (19.8.98, להלן: "פסק דין באלי"), לפיו גם לאחר שהחליט המוסד לקבל התביעה של מערער בנוגע לשמיעה, אין בכך כדי להביא לתוצאה אוטומטית של קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה של המערער לבין עבודתו. זו סמכותה של הוועדה. ד. הוועדה מילאה אחר הוראות פסק הדין ואין הצדקה להתערבות בית הדין. 5. החלטת הוועדה: הוועדה רשמה את נימוקי המערער באריכות. בפרק הדיון קבעה הוועדה: "הועדה איננה מערערת על קביעתו של פקיד התביעות לעניין ההכרה עצמה ומתייחסת לנכות השמיעתית כפי שנובעת מבדיקות השמיעה לעניין הקשר לעבודה. בעיון בבדיקות השמיעה שעמדו בפני הועדה מתאריכים 14/09/2009 ו-31/10/2007 נראה שהליקוי בשמיעה במקרה זה מקורו איננו בחשיפה לרעש במקום העבודה והוא איננו נובע מהפגיעה בעבודה זאת למרות ההכרה העקרונית לפי פקיד התביעות. במילים אחרות מירב הפגיעה כפי שנראה בבדיקות השמיעה איננו נובע מחבלה ברעש. הועדה קובעת זאת על סמך בחינת מדוקדקת של בדיקת השמיעה בה נראים מאפיינים אשר מצביעים על כך שהליקוי בשמיעה איננו נובע מחשיפה לרעש. נראית פגיעה קשה ביכולת הבנת הדיבור עד כדי 82% באוזן ימין ו 68% באוזן שמאל אשר איננה אפשרית בליקוי שמיעה בחשיפה לרעש. יכולת הבנת הדיבור היא פונקציה מוחית שאיננה קשורה כלל באיבר השמיעה אשדר נפגע בחשיפה לרעש. הליקוי בשמיעה בתדירויות הנמוכות הוא מעל 30 דציבל בתדירות 500 פגיעה כזאת איננה אפשרית בפגיעה שנגרמת בחשיפה לרעש ועובדה זו מופיעה בכל ספרי הלימוד וגם באסמכתא שד"ר עילם מביא מSATALOFF עמוד 372 בגרף המסומן נראה בבירור כיצד מתנהג הליקוי בשמיעה לאורך השנים כאשר השמיעה היא בתדירות 500 מגיעה מקסימום (לפי גרף זה) ל - 15 דציבל. טועה ד"ר עילם כשהוא מסתמך על גרף אחר בספר של קמינוס בעמוד 3 מתוך 4 ההעתקים שעשה בה נראה ליקוי בשמיעה שונה מזה שמופיע בספר של SATALOFF ובו נראה כאילו גם בחשיפה לרעש ניתן לראות פגיעה בתדירויות הדיבור. הועדה מפנה למקרא שמופיע מתחת לגרף הנתון (סיגר 128/2) בו כתוב בפירוש שליקוי שמיעה זה הוא מקרה פרטי שאיננו מצביע על הכלל המיוחד לקבוצת עובדים יוצאת דופן המשתמשים בעבודתם בפטישי אוויר. להלן ציטוט: RESULTING HEARING LOSSES FOR THE PRESS AND AMMER OPERATORS 3) הליקוי בשמיעה בתדירות 8000 היא באוזן שמאל גרוע מ - 105 דציבל ובאוזן מין 90 דציבל. דבר שאיננו אפשרי בחשיפה לרעש. 6. דיון ומסקנות סעיף 84א לחוק הביטוח הלאומי קבע הסדר חקיקתי מיוחד על מנת להכיר בליקוי שמיעה כפגיעה בעבודה, בו נקבעו תנאים, אשר קיומם ייבדק על ידי פקיד התביעות. כך, קובע הסעיף: (א)אין רואים בליקוי שמיעה שעקב חשיפה לרעש, תוצאה של פגיעה בעבודה אלא אם כן התקיימו כל אלה: (1) המבוטח נחשף בעבודתו לרעש התקפי ומתמשך, העולה על המותר לפי סעיף 173 בפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970 (להלן - רעש מזיק); (2) כושר השמיעה פחת, בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים; (3) הוגשה למוסד תביעה להכרה בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה, בתוך 12 חודשים מהיום המוקדם מבין אלה: (א) היום שבו תועד הליקוי לראשונה ברשומה רפואית כמשמעה בסעיף 17 בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 (בסעיף זה - רשומה רפואית); (ב) היום שבו, לדעת הוועדה הרפואית או הוועדה הרפואית לעררים כמשמעותן בפרק זה, לפי הענין, החלה הירידה בשמיעה. ... הכרה של ליקוי שמיעה כפגיעה בעבודה, אם כן, דורשת שפקיד התביעות, אשר אמון על הקביעה, יבדוק את חשיפתו של המבוטח לרעש מזיק; האם קיימת הפחתת כושר השמיעה של 20 ד"צ לפחות בכל אוזן (בתדירויות הדיבור, על פי קביעת הפסיקה); הגשת התביעה במועד וכן, קשר סיבתי בין אותה חשיפה לרעש בעבודה לבין הליקוי. בעב"ל (ארצי) 53/08 ברכליס - המוסד (2008) - נקבע ע"י כב' הנשיא (דאז) השופט ס' אדלר: כללי - סעיף 84א לחוק שינה את המשטר המשפטי שנהג עובר לתיקון 79 לחוק וזאת על ידי קביעת תנאים שבלעדיהם לא יוכרו ליקוי שמיעה וטינטון שמחשיפה לרעש, כפגיעה בעבודה. כך נקבע ברישא לסעיף 84א לחוק, כי "אין רואים ליקוי שמיעה שעקב חשיפה לרעש, תוצאה של פגיעה בעבודה אלא אם כן התקיימו כל אלה". לצד השינוי שהביא עמו סעיף 84א לחוק, נותר בעינו הרעיון הגלום בסעיף 79 לחוק, המובא בסעיף 2 לפסק דין זה, ולפיו פגיעה בעבודה הינה פגיעה הקשורה בקשר סיבתי לעבודת המבוטח. בנדון זה יושם אל לב, כי סעיף 84א לחוק מנוסח על דרך השלילה, לאמור: "אין רואים בליקוי שמיעה שעקב חשיפה לרעש, תוצאה של פגיעה בעבודה אלא אם התקיימו כל אלה..."; וכן "רעש תמידי באוזניים עקב חשיפה לרעש, לא יוכר כפגיעה בעבודה אלא אם כן התקיים האמור בסעיף קטן (א) וכן כל אלה...". מכאן, שהסעיף מוסיף תנאי סף להכרה בליקוי שמיעה וטינטון כפגיעה בעבודה. אך לצד התנאים המקדמיים שבסעיף, נשאר על כנו "מבחן העל" של קיום קשר סיבתי בין הליקוי, הן ליקוי השמיעה והן הטינטון, לבין תנאי העבודה. קשר סיבתי זה יקבע כבכל שאר הליקויים הנטענים, על ידי פקיד התביעות. כך דרך משל, אם בהיוועצות עם רופא מוסמך מגיע פקיד התביעות למסקנה, כי הליקוי הינו תחלואתי ואינו נובע מחשיפה לרעש, אזי למרות התקיימות התנאים המקדמיים שבסעיף 84א, מוסמך פקיד התביעות לדחות התביעה. ובחוות דעתו של כב' השופט פליטמן: הוועדה הרפואית הקובעת את דרגת הנכות על פי סעיף 118 לחוק, צריכה לקבוע "אם הנכות נובעת מהפגיעה בעבודה ובאיזו מידה". שאלת הנכות הנובעת מפגיעה בעבודה היא בעיקרה שאלה של קשר סיבתי רפואי בין פגיעת העבודה שהוכרה לבין הנכות הנובעת הימנה. לאותן קביעות הלכתיות הפנתה כב' השופטת רובוביץ ברכש בפסק הדין, ועל כן, נדרשה הוועדה לבחון האם הנכות נובעת מהפגיעה בעבודה, תוך הפניית תשומת לב הוועדה לכך כי ליקוי השמיעה של המערער הוכר כפגיעה בעבודה. המצב המשפטי דהיום הוא שונה, בכל הנוגע להכרה של ליקוי שמיעה כפגיעה בעבודה, מזה שהיה קיים לפני חקיקת סעיף 84א' לחוק הביטוח הלאומי. לכן, לא נראה לי כי פסק דין באלי, שהוזכר על ידי ב"כ המשיב, רלוונטי לענייננו. הוועדה מציינת בפרוטוקול שהיא "אינה מערערת על קביעתו של פקיד התביעות לעניין ההכרה עצמה". אולם, בהמשך הדיון, מתייחסת הוועדה למקור הליקוי ומציינת שהיא סבורה שאין מקורו בחשיפה לרעש במקום העבודה, ומוסיפה "זאת למרות ההכרה העקרוני לפי פקיד התביעות". מסקנות הוועדה הן למעשה מנוגדות בעצם בניגוד לקביעה של פקיד התביעות, אשר בחן את התנאים הנדרשים להכרה בליקוי והגיע למסקנה שליקוי של לפחות 20 ד"צ בכל אוזן בתדירויות של הדיבור הוא כתוצאה מהחשיפה לרעש בעבודה. הוועדה סבורה כי שיעור הנכות של המערער בשל ליקויו בשמיעה הוא 35% ומורה על הפחתה בשל "מצב קודם", זאת מבלי לציין מהם הממצאים המוכחים לפיהם היא קובעת כי למערער "מצב קודם" - קרי מלפני החשיפה לרעש בעבודה. על כן, נראה לי שהוועדה מנסה לנסח את החלטה בדרך זו שתענה על דרישות פסק הדין אך מבלי לקיימן באופן מהותי. עת הוחזר עניין לוועדה מכוח פסק הדין, על הוועדה לקיים את הוראות פסק הדין באופן מדויק שאם לא כן, מדובר בפגם משפטי אשר מצדיק התערבות נוספת של בית הדין. הוועדה חוזרת על קביעתה הקודמת, שהיא סבורה שהיא הנכונה - ועל כן, נראה לי שהוועדה "נעולה בדעתה" ולא תוכל לשנותה. בשל כך, קיימת הצדקה להעביר את העניין לוועדה רפואית לעררים בהרכב אחר. 6. לסיכום לאור האמור לעיל, אני מקבלת את הערעור ומורה להעביר את עניינו של המערער לוועדה רפואית לעררים בהרכב אחר, אשר תדון בערר. פרוטוקול של ועדות עררים קודמות, פסק הדין הקודם ופסק דין זה (למעט הסעיף הנוכחי) לא יעמדו בפני הוועדה החדשה. על המשיב לשלם למערער הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 2,300 ₪ . 7. כל צד רשאי להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק הדין. רפואההרכב ועדה רפואיתועדה רפואית