קראו דוגמא מהפסיקה בנושא הערת אזהרה לאחר זיכרון דברים: לפניי תביעה להצהיר כי זיכרון-דברים מיום 04.11.06 בדבר מכירת הדירה בסמטת היסמין 3, רמת-גן, הידועה כגוש 6181, חלקה 624, תת-חלקה 1 (להלן: הדירה), הוא תקף ומחייב, ולהורות על מחיקת הערות האזהרה שנרשמו בלשכת רישום המקרקעין לאחר החתימה עליו._ 1. המבקשת, כיום בת שבעים לערך, מתגוררת בדירה עוד משנת 1999. אחיה ואשתו, משיבים 1 ו-2, חיים בישראל לאחר ששבו מארצות-הברית, שבה השתקעו בעשור הקודם, ובבעלותם משיבה 3 (נספח 1 לתצהיר התומך בהמרצת הפתיחה). לטובת משיב 7 נרשמה בלשכת רישום המקרקעין ביום 26.07.05 הערת אזהרה בגין הלוואה שנתן למשיבים 1 ו-2 כדי לממן את רכישת הדירה, מכוח כתב התחייבות לרישום משכנתה (נספח 7 לתשובתו להמרצת הפתיחה). הערת אזהרה על זכויות משיב 1 בדירה נרשמה בו ביום לטובת רשות מיסוי המקרקעין. בעלוֹת הזכויות בדירה לפי המרשם, משיבות 5 ו-6, הן חברות בפירוק מרצון (דוחות רשם החברות - נספחים 3-4 לתצהיר המבקשת), ובתשובה להמרצת הפתיחה הודיע המפרק שמונה להן כי אינן נוקטות עמדה באשר לסעד המבוקש. משיב 4 מונה בשעתו לשמש כונס לכלל נכסיו של משיב 1 בהליך פשיטת רגל (נספח 2), שנפסק בינתיים (עמ' 4 לפרוטוקול הדיון, שורות 2-3). 2. זיכרון-הדברים שבמוקד המחלוקת (נספח 9 לתצהיר המבקשת) נחתם ביום 04.11.06 בעיר מיאמי שבפלורידה. הצדדים לו הם משיבים 1 ו-2, שכונו בו ,,המוכרים'', מחד גיסא, והמבקשת, שהוגדרה ,,הקונה'', מאידך גיסא. וזה נוסחו: ,,היות והמוכרים מחזיקים בבעלות דירה 4 חדרים בקומה א' + חניה ברח' סימטת היסמין 3 ר"ג גוש 6181 חלקה 1624 הסכימו הצדדים: הקונה קונה את הדירה בתנאים הבאים: 1) ידוע לקונה כי קיימת משכנתא ראשונה לטובת בנק לאומי למשכנתאות, הקונה מסכימה להמשיך לשלם את המשכנתא חודש בחודשו עד לפרעון הסופי של המשכנתא. הקונה משחררת את המוכרים מכל אחריות על המשכנתה. 2) המוכר חייב בחוב כספי לקונה סך של -.100,000$ (מאה אלף דולר ארה"ב)[.] הקונה מקבל את תשלום החוב מהמוכר בצורה של העברת כל הזכויות המוכרים בדירה הנ"ל, ולקונה לא יהיו כל טענות כלפי המוכרים לתשלום החוב הכספי. 3) הקונה יודעת כי קיים עיקול למס שבח מקרקעין אולם המוכר לוקח עליו את האחריות להסיר את העיקול בעתיד 4) המוכרים מסכימים לרשום הערת אזהרה בטאבו על שם הקונה 5) הקונה תשלם את כל ההוצאות המשפטיות הכרוכות בהסכם זה 6) נסח טאבו מעודכן ימסר לקונה כנספח.'' (להלן: החוזה) סעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, מורה: ,,התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב''. החוזה עונה על דרישה זו, ועינינו הרואות כי על-פיו, המבקשת רכשה את הזכויות בדירה בעבור התחייבות להחזיר את ההלוואה שניטלה ממשיב 7 לצורך רכישתו ומחילה על חוב בסך מאה אלף דולר שחבו לה משיבים 1 ו-2. מן העבר האחר התחייבו משיבים 1 ו-2 להעביר את מלוא הזכויות בדירה למבקשת ולסלק את החוב שבגינו נרשמה ההערה לטובת רשויות מיסוי מקרקעין. 3. בפיהם של משיבים 1 ו-2 שתי טענות מרכזיות: האחת היא כי זמן מה לאחר כריתת החוזה התגלה למבקשת כי החוב לרשויות המס שבגינו נרשמה הערת האזהרה על הזכויות בדירה גבוה ביותר, ואז נמלכה בדעתה וביקשה לבטל אותו והם נענו לבקשתה. השנייה, שעניינה תוכן החוזה, היא כי אף-על-פי שנכתב בו כי תמורת הדירה תמחל להם המבקשת על חוב בסך מאה אלף דולר, לאמִתּו של דבר הוסכם שדווקא הם יקבלו ממנה את אותו סכום במזומן - נוסף על פירעון ההלוואה למשיב 7. טענותיהם של משיבים 1 ו-2 לא הוכחו כדבעי ואין בידי לקבלן, כפי שאנמק עתה. 4. בחקירתו הנגדית, לשאלת בית המשפט, אישר משיב 1 כי החוזה תקף וכי שני הצדדים התכוונו לקיים את שנקבע בו (עמ' 27, שורה 31-עמ' 28, שורה 1). כשנשאל מה הטעם בחוזה אם בעת החתימה עליו חפץ לבדוק את כוונתה של המבקשת ותו לא, הוא ענה: ,,לא, הייתה לי כוונה טובה, אכן למכור לה את הדירה. למכור לה את הדירה. אין חולק על זה'' (עמ' 27 לפרוטוקול, שורות 26-27). לא תישמע אפוא טענה כי איזה מן הצדדים לחוזה התחייב בו התחייבות מן הפה ולחוץ. משיב 1 הוא קבלן בנייה זה שנים, והמבקשת העידה כי סמכה עליו בעיניים עצומות (עמ' 5 לפרוטוקול, שורה 25). לגרסתה, עוד קודם לרכישת הדירה היא הפקידה אצלו כספים כדי שירכוש למענה דירות בבניינים שבנה. מהחוזה עולה כי אחיה וגיסתה חבו לה מאה אלף דולר עובר לחתימה עליו, ונכתב בו ברחל-בתך-הקטנה שהיא המוותרת על החוב - לא להפך. מול החוזה הכתוב ניצבת עדותו היחידה של משיב 1 - בעל עניין בתיק - על הסכמות שנתקבלו על-פה, שלא הייתה מהימנה עליי. הלה הצהיר: ,,בהתאם לניסוחו של זיכרון הדברים סוכם, כי ירשם בו, כי קיים חוב לטובת המבקשת בסך 100,000$ וזאת על מנת להסביר למשפחתה ובמיוחד לילדיה, מהיכן הביאה את הכסף, ובתמורה לחוב זה, תרכוש המבקשת את הדירה ברח' יסמין מהמשיבים. יובהר, כי מעבר לאמור בהסכם, סיכמנו כי המבקשת תעביר לידינו בהגיענו לארץ את הסך של 100,000$ במזומן.'' (סעיף 22 לתצהיר התשובה להמרצת הפתיחה) באותה רוח גרס משיב 1 בחקירתו הנגדית כי המפורט בסעיף 2 לחוזה לא היה נכון ונכתב ,,במרכאות'' (עמ' 26 לפרוטוקול, שורות 9-13, 28-29; עמ' 25, שורה 25). כלשונו, היה זה ,,היות שהיא אחותי, במסגרת המשפחה. היא שאלה: מאיפה אני אחזיר לך כסף? אמרתי: שהילדים שלך לא ישאלו מאיפה לשלם כסף לדירה. אז כאילו יש לך חוב לאמנון ואמנון מוותר על החוב. כשאני אגיע לארץ היא תיתן לי את המאה אלף דולר. זה היה ההסכם. בעל-פה. [...]'' (עמ' 26, שורות 15-18; ההדגשה אינה במקור) כשעומת עם הסתירה בעדותו דלעיל ענה תשובה שאינה ממין העניין (שם, שורות 19-26). הוא לא השכיל להסביר מדוע לא העלה על הכתב, אם בחוזה ואם בכל מסמך שהוא, את מצב הדברים לאשורו. גם המבקשת נדרשה לטענת המשיבים כי ביכרה להסתיר מילדיה את האמת, והיא הגיבה: ,,ת: זה או אתה ממציא או הוא (מצביעה על משיב 1) ממציא, אבל לא אני ממציאה. ש: לא נכון. ת: לא נכון, בשום אופן. מה פתאום, הילדים שלי. הילדים שלי, הם מעורבים והם יודעים את כל הסיפורים, אבל הם מעולם לא באו ואמרו משהו.'' (עמ' 18, שורות 8-11) בגרסתו של משיב 1 שלפיה היה ברור לכול שההסכמה ריקה מתוכן אין לתת אמון, בוודאי כאשר מביאים בחשבון שהיא אינה עולה בקנה אחד עם האישור שאישר במו פיו - כי הצדדים הכירו בתוקפו של החוזה והוראותיו נוסחו כדי שימלאו אחריהן. את העובדה שמשיבה 2 ביכרה שלא לעלות על דוכן העדים יש לפרש לחובת משיבים 1 ו-2. כל אלה מובילים למסקנה שיש לדחות את הטענה כי המבקשת התחייבה להעביר אליהם מאה אלף דולר. 5. ככל שהדברים אמורים בטענה כי המבקשת הודיעה על רצונה לבטל את החוזה -בחקירתו הנגדית העיד משיב 1: ,,[...] היה דיבור שהיא רוצה לקנות את הדירה, ואז עשינו זיכרון-דברים, והיא חזרה לארץ, התייעצה עם העורך-דין, והעורך-דין אמר לה שיש עיקולים על הדירה, והוא לא מציע לה. היא צלצלה אליי, אמרה לי: אמנון, אני לא רוצה לקנות את הדירה. היות שכל החיים שלי תמכתי בה, אמרתי לה: סימה, אין בעיה, את לא צריכה להתחייב, את בין כה גרה בדירה כל השנים. רק מצבי קשה היום - מ-2006 תשלמי את המשכנתה. אז אמרתי: יש עוד אופציה, או שאת עוזבת את הדירה ואני אשכיר את הדירה ואקבל 5,000-6,000 כדי לשלם את המשכנתה, או שתמשיכי לגור ותשלמי את המשכנתה ואני אתמודד עם המצב. ביקשתי ממנה: סימה, תעשי לי טובה, תקרעי את זיכרון-הדברים. אני אקרע את זיכרון-הדברים ובזה ייגמר העניין. ולא שמעתי ממנה שום דבר. [...]'' (עמ' 25 לפרוטוקול, שורה 25-עמ' 26, שורה 3; ההדגשה במקור) לפי תצהירו של משיב 1, המבקשת ביקשה לבטל את החוזה ,,מס' ימים'' אחרי שובה לישראל (סעיף 21). גם גרסה זו התבררה כלא-נכונה. הפרקליט שעמו התייעצה המבקשת היה עו"ד אריק קזז, אשר העיד (עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 10-20) כי פנתה אליו על-ידי בתה, אשר מתגוררת בשכנות אליו. לדבריו, בשיחת טלפון אמרה לו שהדירה הרשומה על שם משיב 1 אמורה לעבור על שמה, וביקשה אותו לבחון אם הדבר ניתן. בין יתר המסמכים שקיבל ממנה היה גם ייפוי-כוח שקיבלה ממשיבים 1 ו-2, אשר נחתם בפני קונסול (עמ' 23, שורות 17-18), ולתצהיר המבקשת צורף ייפוי-כוח קונסולרי נושא התאריך 29.11.07 שלפיו הם ,,[...] מייפים את כוחה של הגב. סימה נורדמן [...] לפעול בכל הקשור למכירת הדירה ברחוב סימטת היסמין 5, ברמת גן'' (נספח 11). כדברי עו"ד קזז: ,,[...] לקחתי את ייפוי-הכוח, הלכתי למס שבח, הצגתי אותו - אפילו לא ביקשו ייפוי-כוח ממני. ראיתי שבטאבו יש הרבה מאוד עיקולים מרשות המסים. שאלתי את אחד הפקידים מה המקור של החובות. הוא לא פירט. הוא אמר שיש חובות לאח במיליוני שקלים, וכדי להעביר את הדירה - מה שהיה ברור, מן הסתם - צריך למחוק את כל העיקולים, ואז אפשר להעביר את הדירה למי שצריך להעביר. מעבר לזה לא עשיתי שום דבר. את החומר הנחתי בתיבת הדואר של בתה, יעלה. [...] התקשרתי לסימה ואמרתי לה שיש חובות במיליוני שקלים. אמרתי לה מה צריך: בשביל להעביר את הדירה צריך למחוק את החובות. לא אמרו לי מה מקור החובות; אמרו לי שהאח מסובך ולכן יש עיקולים על הנכס. מעבר לזה לא ייצגתי אותה ולא טיפלתי בשמה בשום דבר שקשור לדירה. היא שמעה אותי ואמרה: אוקיי, תחזיר את החומר ליעלה - יעלה זו הבת - ולא ביקשה ממני שום דבר. לא לייצג אותה ולא לפעול בשמה. לא הייתי העורך-דין שלה. זו הייתה המעורבות שלי.'' (עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 21-32) עדותו של המשיב על כך שהחוזה בוטל מצד המבקשת ימים אחדים לאחר החתימה על החוזה אינה מתיישבת עם זו של עו"ד קזז, שממנה עלה כי המבקשת נועצה בו רק לאחר שהיה בידיה ייפוי-הכוח - שלפי הכתוב בו, נערך כשנה אחרי שנכרת. משיבים 1 ו-2 מבקשים לחדד בפרט כי המבקשת לא טרחה לרשום הערת אזהרה לטובתה מכוח החוזה. כשהוצגה למבקשת טענתו של משיב 1 שלפיה היא ביקשה לבטל את החוזה, היא העידה כלה ונחרצה: ,,ת: לא נסוגותי אף פעם. אף פעם לא נסוגותי. זה ישב במגירה אצלי, לא נסוגותי. סליחה. אני מעולם לא נסוגותי. זה היה אצלי במגירה ולא נסוגותי משום דבר. אני אמרתי לו מה שאמרתי לו, ובזה נגמר הסיפור. אני חיכיתי שהוא יעשה צעד. אבל היו לו כל-כך הרבה בעיות בארץ-- ש: את אומרת: חוץ משיחות טלפון לא עשית שום דבר. ת: שום דבר. והעורך-דין שהיה ברשויות ואמר שהוא חייב - לא עשיתי שום דבר. ש: אמרת לו בשיחות הטלפון: ,תשמע, אחי היקר, סדר את העניין'. משהו כזה. [...] ת: כן, אמרתי לו. ש: סמכת עליו שהוא יסדר. ת: נכון, סמכתי עליו שהוא יעשה.'' (עמ' 14, שורות 18-28) וכן: ,,ש: [...]ביקשת לבטל את זיכרון-הדברים שעליו חתמתם. ת: (מנידה בראשה לשלילה) זה... אני פשוט נעלבתי. אני, זה מעליב אותי. אחרי כל הדאגה, אז הוא כותב דבר כזה. אני מתוך דאגה לא רציתי להטריד אותו, והוא כותב שאני קיבלתי רגליים קרות ואני ביטלתי. לא היו דברים מעולם.'' (עמ' 13, שורות 26-29; ההדגשה אינה במקור) משיב 1 לא הציג כל ראיה שתעיד כי איזה מהצדדים לחוזה בחר לבטלו. הדעת נותנת כי מי שמורגל בקניית בתי מגורים ובמכירתם היה טורח, ולו למען הסדר הטוב, לכתוב מסמך שלפיו החוזה בטל ומבוטל. לא כך נהגו משיבים 1 או 2 ועל זאת יש לתמוה. גם כאן לא ניכרה עדות המשיב באמינותה ולא זכתה לסיוע מפי רעייתו, שלא העידה. משיבים 1 ו-2 מבקשים לקבל כי שלחו אליה את ייפוי-הכוח כדי שתעזור להם במכירת הדירה לאחֵר. המבקשת טוענת (סעיף 19א לסיכומים מטעמה) כי אותו מסמך נמסר לה לצורך העברת הזכויות. מדוע קיבלה את ייפוי-הכוח מאחיה העידה: ,,את זה תשאל אותו. שלח לי דרך קונסול. [...] זה עשה עליי רושם. כאילו מה. אבל לא הבנתי למה אחרי שנה הוא שלח לי מסמך כזה. אבל זהו. זה היה אצלי במגירה ובמשך שנה לא נקטתי שום דבר. אמנם זה עשה רושם כי זה היה דרך קונסול וכל זה, אבל לא עשיתי עם זה כלום'' (עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 23-26). מבלי להביע עמדה בכל הכרוך בנוסחו של ייפוי-הכוח, את טענת המשיבים כי הוא נמסר למבקשת כדי שתסייע להם למכור את הדירה יש לדחות. המבקשת העידה (עמ' 16, שורות 11-12) כי לא פעלה כך או אחרת למכירת הדירה, ולא הוצגה ראיה שתסתור זאת - למשל, פנייה כלשהי למתווך נדל"ן או מודעה על מכירת הדירה שפורסמה ברבים. לכך יש להוסיף כי הטענה כבושה, והיא לא נזכרה בתצהיר עדותו הראשית של המשיב. ניתן לסכם ולומר שבשל הרושם אשר הותירה עדותו של משיב 1, אין לקבל את הטענה כי בין משיבים 1 ו-2 ובין המבקשת היו הסכמות על-פה אשר סותרות את החוזה הכתוב, והמסקנה היא שהחוזה תקף ומחייב. טענה נוספת של אותם משיבים, כי ,,[...] במשך כל השנים אשר חלפו מאז החתימה לא עשתה המבקשת דבר וחצי דבר לצורך מימוש ההסכם[...]'' (סעיף 23 לתצהיר משיב 1), אינה מקובלת עליי גם כן. משיב 1 הצהיר בעצמו (סעיף 25 לתצהירו) כי אחר החתימה החלה המבקשת למלא אחר המוטל עליה בסעיף 1 לחוזה ולפרוע, מדי חודש בחודשו, את תשלומי ההלוואה למשיב 7 שבגינה מושכנו הזכויות בדירה כסדרם. אמנם לפני כשלוש שנים, ולמשך פרק זמן כלשהו, חדלה לשלם ומשיב 7 אף ביקש לפנותה מהדירה (סעיף 55 לתצהירה; ראו גם דברי כונס הנכסים מטעמו בעמ' 21 לפרוטוקול, שורות 4-7). ואולם המבקשת גם שילמה במאי 2012 את חוב הפיגורים שטען לו משיב 7, ומלבדו - תשלומים נוספים, כגון שכר טרחתו של כונס הנכסים שמונה (נספח 17 לתצהיר המבקשת). משיבים 1 ו-2, לעומת זאת, לא פעלו להסרת העיקול שהטילו שלטונות המס על הדירה כפי שהתחייבו בסעיף 3 לחוזה (זו הסיבה, לטענת המבקשת בסעיף 45 לתצהירה, שתשלומי ההלוואה מכיסה פסקו). 6. לית מאן דפליג כי זכויותיו של משיב 7 על-פי הערת האזהרה לטובתו, שמקורה בהלוואה שהעמיד למשיבים 1 ו-2, גוברות על זכויות המבקשת. ההערה נרשמה בחודש יולי 2005, וזכויותיה של המבקשת נרכשו מאוחר יותר בחוזה, שבו התחייבה לפרוע את ההלוואה. משיבים 1 ו-2, הדגיש משיב 7, התחייבו כלפיו שלא למכור את הדירה אלא אם יקבלו את הסכמתו מראש, בכתב (סעיף 1.15 להסכם נספח 1 לתשובת משיב 7 להמרצת הפתיחה). זכויותיה של המבקשת ניגפות גם מפני הערת האזהרה לטובת רשויות מיסוי מקרקעין. רשות המיסוי הבהירה בתשובתה להמרצת הפתיחה שאם תיווכח כי המסים שולמו והחובות על-פי דין מולאו, אין מבחינתה מניעה לרשום את הדירה על שם המבקשת. אשר למשיב 7 - בנספח 9 לתצהירו של יקיר וייס, העד מטעמו, נמצא הודעה ששלחה המבקשת לבנק, שלפיה היא ,,מסכימה לקבל על'' עצמה ,,את תשלומי המשכנתא של'' משיב 1 ,,לתקופה מסוימת'', שתחילתה ביום 01.12.06 וסופה ביום 1.6.07. הנספח הבא הוא אישור דבריה מטעם משיבים 1 ו-2. לשיטת המבקשת, היא באה בנעלי משיבים 1 ו-2 בכל הנוגע הן לחובות הן לזכויות הנובעות מהסכמי ההלוואה שנכרתו בינם לבינו - ובכלל זה, למשל, הזכות לקבל את כל הפרטים על ההלוואה והתראה על פיגור בתשלום. משיב 7 טוען מנגד כי משיבים 1 ו-2 ולא המבקשת הם הלווים ואין לכפות עליו את המחאת חיוביהם אליה, מפני שלא הסכים לכך וכן מכוחו של עקרון חופש החוזים. הוא מציין כי ערך בדיקות על אודות משיבים 1 ו-2 לפני שהעמיד לרשותם הלוואה בתנאים שבהם ניתנה. אותם תנאים לאו דווקא יכולים לחול על המבקשת. זו מצדה מסתמכת על הוראת סעיף 1 לחוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המחאת חיובים), שלפיו זכויות נושה ניתן להמחות גם בלי הסכמת החייב. על-פי סעיף 6 לחוק המחאת חיובים, ,,חבותו של חייב ניתנת להמחאה, כולה או מקצתה, בהסכם בין החייב לבין הנמחה שבאה עליו הסכמת הנושה, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין.'' וכדברי כבוד השופט (כתוארו אז) אשר גרוניס בע"א 5881/04 מגדל הזוהר לבנין בע"מ נ' א.א. סוכנויות סופרגז בע"מ, פסקה 5 (פורסם באר"ש, 02.03.2005): ,,[...] המחאת חיובים חוזיים והמחאות זכויות חוזיות הינן שתי פעולות משפטיות נבדלות, אשר כל אחת מהן יכולה להיעשות בלא תלות באחרת. אמנם, הנחת המחוקק היא כי המחאת זכות הינה בעייתית פחות מאשר המחאת חיוב, מבחינת ההשפעה על עניינו של הצד הנגדי לחוזה כלפיו מופנים הזכות או החיוב שהומחו, ומשום כך נדרשת הסכמתו רק לשם ביצוע המחאה מן הסוג השני (ראו, סעיף 1 לעומת סעיף 6 לחוק המחאת חיובים). [...]'' כשלעצמי, נראית לי טענתו של משיב 7 (סעיף 15 לתצהיר וייס) כי פעל על-פי הסכם ההלוואה, שבו נקבע: ,,הבנק יהיה רשאי (אך לא חייב) לקבל פרעון תשלומים על חשבון ההלוואות או איזה מהן (בשלמות או בחלקים) מצד שלישי כלשהו והלווה מסכים בזה כי פרעון כנ"ל יחשב כאילו נעשה על ידו [...]'' (סעיף 14.3), ומהעובדה שניאות לקבל את התשלומים מהמבקשת אין להסיק כי הסכים להמחאת החיובים כלפיו ממשיבים 1 ו-2 אליה ויש לפטור את בני הזוג מחובתם. כאשר מִחזרו אותם משיבים הלוואה בשלהי שנת 2008 - כאשר המבקשת כבר משלמת את תשלומי המשכון החודשיים למשיב 7 - היו אלה הם שחתמו על המסמכים (ראו סעיפים 8-9 לתצהיר וייס). לפי שהמבקשת לא השכילה לשכנעני כי משיב 7 נתן הסכמתו להמחאת החיוב, והואיל ולא מצאתי פגם בסירובו לעשות כן, אין להיעתר לבקשתה להצהיר כי ככל שהדברים אמורים בהסכם ההלוואה, היא נכנסת בנעליהם של משיבים 1 ו-2 והם פטורים מחובותיהם. עם זאת סבורתני כי על משיב 7 לשגר גם אליה הודעות עדכון, כשם שהוא מעדכן את משיבים 1 ו-2. 7. המבקשת עותרת להצהיר כי זכויותיה בדירה גוברות על זכויותיהם של בעלי הערות האזהרה שעל מחיקתן היא מבקשת לצוות. בתצהירה (סעיף 43.5) ציינה כי אח אחר שלה, דוד ביטון, תבע אף הוא את משיב 1 בבית המשפט לענייני משפחה והוטל צו עיקול לטובתו. לפי נסח רישום המקרקעין (נספח 1 לסיכומי המבקשת), הערת אזהרה נרשמה בגין צו עיקול שהטיל בית המשפט לענייני משפחה באותו תיק על זכויותיהם של משיבים 1 ו-2 (להלן: ההערה הראשונה). הערה נוספת נרשמה על שם עו"ד יהורם ליבונטין מטעם משיב 7 בגין צו ניהול על-ידי כונס נכסים 19.02.13 (להלן: ההערה השנייה). יש לציין עוד כי שתי הערות אזהרה אחרות שהיו רשומות על זכויותיהם של משיבים 1 ו-2 כאשר הוגשה המרצת הפתיחה כבר נמחקו: הערה מיום 08.12.09 בגין צו עיקול בתיק שהתנהל אצל משיבה 9 ונסגר, והערה מיום 18.12.11 בגין צו ניהול בידי משיב 8 (ראו תשובתן של משיבות 9-11 להמרצת הפתיחה). בעל ההערה הראשונה אינו צד להליך זה, ולכן לא אורה על מחיקתה. ההערה השנייה נרשמה רק לאחר שנפתח התיק דנן. אף כי מטבע הדברים היא לא נמנתה עם ההערות שנזכרו בהמרצת הפתיחה, היא נבעה מהליכי ההוצאה לפועל שבהם פתח משיב 7 (ראו סעיף 22 לסיכומים מטעם המבקשת), וכונס הנכסים, הגם שאינו בבחינת משיב להמרצת הפתיחה, מונה מטעמו. אותם הליכים עוכבו בינתיים בהוראתי (החלטה מיום 15.07.13 בבקשות מס' 13, 15). מאחר שההערה השנייה נרשמה לצורך פירעון המשכון, והמבקשת פרעה את חוב הפיגורים במלואו, יהיה נכון להורות לרשם ההוצאה לפועל לבדוק אם יש עוד מקום לרישומה, וכך אני מורה. 8. לפני סיום אוסיף, וזאת למעלה מן הדרוש, כי לסיכומים מטעם משיבים 1 ו-2 נספח כתב המינוי שקיבל בא-כוחם מאת הלשכה לסיוע משפטי. פנייתם פורטה שם בין היתר כך: ,,4. מדובר על דירה שבו האחותו של הבעל מתגוררת בו בעקבות זכרון דברים שחתמו ואף שילמה 130,000 דולר על כך, וחוב משכנתא שלמה. 5. על פי זכרון הדברים הבית שבבעלות משותפת יעבור לאחותו קרי התובעת. 6. זכרון הדברים נעשה בשנת 2006 בזמן שהיו בארצות הברית, לענין הבעל קיבל בישראל צו כינוס על נכסיו והוא פושט רגל. על מנת להגיש את התביעה הייתה התובעת צריכה לבקש היתר מהכנ"ר ולא עשתה את זה ולכן אפשר לבקש מחיקת התביעה והכנ"ר יוכל לטעון על ביטול מאחר ומדובר בחוזה למר[א]ית עין שנעשה בחוסר תום לב.'' אין כאן זכר לטענה כי המבקשת התחייבה לשלם מאה אלף דולר ולא שילמה, או כי נוכחה לדעת שעל הדירה הוטלו עיקולים וחזרה בה מהתחייבויותיה. כבר קבעתי שאין לקבל את הטענה כי ניערה את חוצנהּ מהחוזה, אך כפי שאפשר לראות, כשגוללו בני הזוג את סיפורם בלשכה הם הודו גם כי שילמה תמורת הדירה. ואכן המבקשת העידה שכ-15 שנה לפני החתימה על החוזה נתנה לאחיה סך בשקלים השווה ל-130,000$ (סעיף 11 לתצהירה), ובעקבות השקעות שהשקיע ושפורטו בתצהירה גדל הסכום שחב לה ל-205 אלף דולר (סעיף 18 לתצהיר; כן ראו עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 9-15). כן סיפרה (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 25-26) כי קיבלה בחזרה 105 אלף דולר (לתמיכה בטענה זו היא מפנה להמחאות נספחים 6-8 לתצהירה), ומכאן שטרם החתימה על החוזה נותרו משיבים 1 ו-2 חייבים לה 100,000$. הסכום שמשיב 1 טוען כי קיבל עומד על 70 אלף דולר בלבד (סעיף 14 לתצהירו). כדבריו, הוא החזיק בו אך כפיקדון - ,,שבעים אלף דולר אצלי, שהיה מתחת לבלטה או מה שאתם אומרים'' (עמ' 29 לפרוטוקול, שורות 17-18). בעדותו, כאמור, לא נתתי אמון, וגם בעובדה שבמקום אחר בחקירתה אמרה המבקשת כי קיבלה בחזרה 150 אלף דולר אין כדי להועיל למשיבים 1 ו-2. ייתכן שהדבר נעוץ בבלבול, אך מכל מקום בני הזוג לא הצהירו בתצהיריהם כי החזירו לה את הסכום הזה ולא הציגו אסמכתאות להחזר של יותר מ-105 אלף דולר. 9. בשים לב לכל האמור לעיל, התביעה מתקבלת באופן שאני מצהירה כי החוזה שנכרת בין המבקשת לבין משיבים 1 ו-2 למכירת הדירה הוא תקף ומחייב, ומורה לרשם המקרקעין לרשום הערת אזהרה לזכותה של המבקשת על-פי החוזה. משיבים 1 ו-2 ישלמו למבקשת הוצאות משפט, וכן ישלמו לה שכר טרחת עורך-דין בסך 50,000 ₪, בצירוף מס ערך מוסף זכרון דבריםהערת אזהרה