קראו דוגמא מהפסיקה בנושא התנגדויות לתכנית לתכנית מח/115: עתירה זו עניינה החלטת ועדת המשנה להתנגדויות של הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז המרכז, מיום 23.6.02 בה נדחתה התנגדות העותר לתוכנית מח/115 (מחלף רעננה צפון) והתוכנית אושרה למתן תוקף. העובדות העותר הינו בעליה של תחנת דלק הממוקמת בצומת "רעננה צפון" (להלן: "הצומת") בשולי כביש מס' 4. מאז שנת 1963 מהווה תחנת הדלק הנ"ל מקור פרנסה לעותר ומשפחתו. הצומת משמש עורק תחבורה מרכזי לעשרות אלפי כלי רכב מדי יום ביומו ובשעות העומס נגרמים במקום פקקי תנועה המקשים על הנהגים הרבים הנזקקים לנתיב זה. לנוכח המטרד הקשה הנגרם לתושבי האזור, בשל נפח התנועה הבלתי נסבל בצומת החלו ועדות התכנון לפני כעשר שנים, לעסוק בניסיונות להסדיר את התנועה בשני הצמתים הבעייתיים דהיינו, צומת רעננה וצומת כפר סבא. התוכנית מח/115 שאושרה למתן תוקף אמורה להסדיר את התנועה במחלף רעננה צפון ע"י הקמת כביש עילי עם דרכי גישה בלתי מרומזרות העתידות להיסלל על תוואי הדרך בו ממוקמת כיום תחנת הדלק (נספח ז/1 לעתירה המתוקנת). על פי האמור בתצהירו של עו"ד נתי לם, המכהן כמ"מ וסגן ראש עיריית רעננה, ובתוקף תפקידו משמש כיו"ר ועדת משנה לתכנון ובניה רעננה, התכנית נשוא העתירה, לכשתאושר, תפגע בעותר ובפרנסתו, עד כדי סגירת התחנה והריסתה ואין מחלוקת כי אכן מדובר בפגיעה קשה ובלתי מידתית בזכות הקניין של העותר (סעיף 3 לתצהיר). יחד עם זאת סבורים המשיבים כי בהסתמך על עקרון "איזון האינטרסים" התועלת שבתכנית עולה עשרות מונים על הנזק שתגרום לעותר ולפיכך הם טוענים, שעם כל הצער שבדבר, ובהתחשב בעובדה שרשויות התכנון לקחו ולוקחות בחשבון לכל אורך הדרך, שיהיה עליהן לפצות את העותר בגין נזקי התוכנית, המסקנה המתבקשת היא כי מימוש התכנית והצורך הציבורי החיוני בביצועה גוברים על אינטרס העותר. (סעיף 3 הנ"ל). ב"כ העותר חולק על גישה זו מאחר שלהשקפתו במהלך אישור התוכנית נפלו פגמים פרוצדורליים ומהותיים חמורים בכך שהמשיבים התעלמו מהנזקים הקשים שיגרמו לעסקו וקניינו ומטעם זה הוא מבקש כי בית המשפט יצהיר על בטלות הליכי התכנון והאישור של התוכנית ולחילופין יורה למשיבה 1 שלא לאשר את התכנית המוצעת בכל הקשור לבניית מחלף "רעננה צפון" והריסת תחנת התדלוק שלו. המסגרת הנורמטיבית בבג"ץ 2390/96 קרסוק נ' מדינת ישראל, מינהל מקרקעי ישראל ואח' פ"ד נה (2) 627 דן בית המשפט העליון בזכות הקנין כזכות חוקתית ונקבע ע"י כב' השופט י. זמיר: "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו... קבע בסעיף 3 לאמור: 'אין פוגעים בקנינו של אדם...' חוק היסוד העלה את זכות הקניין במדרגות הפירמידה של הנורמות המשפטיות והציב אותה בפיסגה: הוא עשה אותה לא רק זכות יסוד, אלא גם זכות חוקתית" (עמ' 698 מול האותיות ד-ה). עוד נקבע כי לנוכח המעמד לה זכתה זכות הקנין פירוש החוק צריך לפעול בכוון של צמצום הפגיעה בזכות הקנין וברוח זו מבהיר כב' השופט זמיר. "אם כן, כיום אפשר וראוי שבית המשפט ינהג לגבי פירוש סמכות ההפקעה שבפקודת ההפקעות, בעקבות השינוי שחל במעמד של זכות הקניין, כפי שנהג לאחר הקמת המדינה לגבי פירוש הסמכות להפסיק הופעת עיתון שבפקודת העיתונות בעיקבות השינוי שחל אז במעמד חופש הביטוי... בהתאם לכך, אפשר וראוי שסמכות ההפקעה תפורש כיום על יסוד איזון בין צורכי הציבור לבין זכות הקניין שיהיה הולם את ערכיה של מדינת ישראל באופן שיחזק את ההגנה, שהייתה כה רופפת, על זכות הקניין". אחד האמצעים העומדים לרשות בית המשפט האמור להעביר תחת שבט בקורתו את השימוש שעושות הרשויות בסמכויות המוקנות להן להפקיע מקרקעין הינו בחינת השיקולים שביסוד ההחלטה המינהלית ומידת האיזון שבין האמצעי בו בחרה הרשות המנהלית לאפשרויות האחרות שעמדו בפניה. כך נקבע בע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה כפר סבא ואח' פ"ד מ"ו (4) 627 (בעמ' 640). "הפגיעה שבצדה של תוכנית היא שיקול רלוונטי, במסגרת כלל השיקולים שרשויות התכנון צריכות לקחת בחשבון. כך, למשל, אם הפגיעה שבצדה של תכנית גדולה מהתועלת שהיא מביאה, בדרך כלל עדיף היה שלא להוציא את התוכנית אל הפועל. מקום שברור לרשויות התכנון, שבמקביל לפגיעה שבתכנית תהיינה חייבות לפצות את הנפגעות, היקף הפגיעה של התכנית יתבטא במישרין בתקציבן של רשויות התכנון. במצב זה בהכרח תיקח הרשות בחשבון, במסגרת שיקוליה, את השיקול הרלוונטי האמור של השפעתה השלילית של התוכנית". וראה לענין זה גם ע"א 8434/00 דלק חב' הדלק הישראלית בע"מ נ' גזית ושחם חברה לבנין בע"מ פ"ד נ"ו (3) 693 (בעמ' 703): "כידוע, הכלל הוא כי רשות מינהלית לא תקבל החלטה אלא לאחר שכל העובדות והנתונים הדרושים הונחו בפניה, שהרי ללא כל אלה אין בידי הרשות להגיע להחלטה שקולה ומאוזנת המביאה בחשבון את כלל האינטרסים המשמשים בזירה". דיון טוען ב"כ העותר כי רשויות התכנון הניחו זו לפתחה של זו את בעייתו של העותר ובמסגרת הדיונים שקיימו יצאו מהנחה שהענין ימצא את פתרונו בדרך זו או אחרת. בשל התעלמות זו, שנבעה ממשגה או מרצון שלא להתעמת עם בעייתו של העותר, לא נבחנו תכניות חלופיות אשר לא יכללו הריסת התחנה כגון בחירת תוואי דרך שונה, או אפשרות להעתיק את התחנה לחלק אחר של המחלף. עיון בדיוני הועדה המחוזית בישיבתה מיום 17.6.98 מעלה שאכן הועדה יצאה מנקודת הנחה לפיה נושא תחנת הדלק יטופל ע"י עיריית רעננה (נספח ו (1) לעתירה המתוקנת). אלא שבהמשך עלה בידי ב"כ העותר להציג את עמדתו בפני הועדה ונתנה לו האפשרות לשטוח את טענותיו בהרחבה כך שלא ניתן לקבל את עמדתו שההחלטות התקבלו מבלי לקחת בחשבון את הבעייתיות הנובעת מהריסת התחנה ומשמעותה של החלטה זו. יחד עם זאת אני סבורה, בהסתמך על הדיונים שהתקיימו בפני, כי ההחלטה שהתקבלה בתאריך 23.6.02 לפיה נדחתה התנגדות העותר ונקבע כי התרופה לפגיעה במקרקעין שלו תבוא על פתרונה באמצעים ובדרכים הקבועים בחוק (נספח א' לעתירה המתוקנת). לא לקחה בחשבון את המשמעות הכספית של הפתרונות הקבועים בחוק, והראיה שהועדה הותירה פתוחה את השאלה האם הפתרון ימצא ע"י העתקת התחנה לתחנת דלק חלופית מחוץ לתחומי המחלף או הריסת התחנה ופיצוי העותר. מן המו"מ אשר נוהל בין הצדדים וההצעות החלופיות אשר הועלו על ידי המשיבים, מסתבר כי למרות רצונה העז של מע"צ להתחיל בבניית המחלף ולהקל על עומס התנועה לא עומדים לרשותה האמצעים הדרושים לפיצוי העותר. ומטעם זה היא מציעה "פתרון בשלבים" שמשמעותו סגירת התחנה בשלבים במשך שנים תוך צמצום פעילותה על פי התפתחות הבניה. פתרון זה הנובע ממצוקה תקציבית אינו עולה בקנה אחד עם ההחלטה שהתקבלה בועדה. יתרה מכך משמעותו פגיעה מתמשכת בפרנסת העותר מבלי לקבוע את הפיצוי שיקבל בסופו של תהליך. גם ההצעה לפיה תוקצה לעותר קרקע חלופית טרם גובשה והיא בגדר אפשרות ערטילאית. בע"א 210/88 (פרי הארץ) נקבע באופן ברור וחד משמעי כי על רשויות התכנון לשקול מראש את היקף הפגיעה בקניינו של האזרח ולבחון את השפעת הפיצוי שתדרשנה לשלם על תקציבן. והמסקנה המתבקשת היא שבהעדר תקציב ובלא תוכנית באשר לאופן בו יפוצה העותר אין להתיר אישורה של התוכנית, מאחר שמשמעות הדחקתה של הבעיה התקציבית, שבשלב זה לא נמצא לה פתרון הנה שקניינו של העותר יפגע ללא תקנה בעוד שביחס לפיצוי יהא עליו להאבק שנים ברשויות השונות עד שיזכה להטבת נזקו. עיון בתצהירו של עו"ד נתי לב מעלה כי הלה מודע לעקרון, לפיו על המשיבות לפצות את העותר. אולם לא מצאתי בתצהיר הצעה קונקרטית והוא מפנה אותו להליכים משפטיים ממושכים (סעיפים 6-5). בנסיבות אלה אני סבורה שההחלטה חורגת מתחום הסבירות ואין לאשרה בטרם תשקלנה באופן יסודי כל האפשרויות החלופיות לתפעול התחנה בין אם על ידי איחוד וחלוקה (העתקה) ובין אם על ידי פיצוי מוסכם. מטעם זה החלטתי לקבל את הבקשה ולהורות על החזרת הדיון לועדה על מנת שתבחן את ההתנגדות לגופה כמפורט לעיל. בניההתנגדות לתכנית