פסק דין 1. התובעת, אגודה שיתופית, הינה בעלים של חנות ברח' הרברט סמואל 75 בחדרה, בגוש 10036, חלקה 404 (להלן: "החנות"). 2. הנתבע הוא דייר מוגן בחנות. 3. השאלה שעומדת על הפרק בתובענה זו היא האם היא עומדת לתובעת עילות פינוי, לפינוי הנתבע מהחנות, אשר הן: נטישת החנות ואי תשלום דמי שכירות. גירסת התובעת בכתב התביעה. 4. התובע מחזיק בחנות כדייר מוגן החל משנת 1986, לאחר פטירת אמו. 5. התובע ניהל במושכר עסק לבגדי גברים בשם "הידור". 6. הנתבע חדל, דרך קבע, לשלם לתובעת את דמי השכירות מאז חודש אוקטובר 2001 ועד יום הגשת כתב התביעה בתאריך 28.12.03. תשלום דמי השכירות האחרון שהתקבל מהנתבע, היה בעבור חודשים יולי אוגוסט וספמטמבר 2001 בסך של 2,067 ₪. 7. בנוסף, הנתבע נטש את המושכר ואינו מנהל בו את עסקו מזה כ- 3 שנים עובר להגשת התביעה לכל הפחות. בכל התקופה הזו החנות ניצבה ריקה. 8. בנסיבות אלה, פקעה זכותו של הנתבע לדיירות מוגנת במושכר, ועליו לפנותו ולהחזירו לתובעת אשר היא בעלת הבית. 9. על כן, בתובענה זו תובעת הנתבעת את פינויו של הנתבע מהחנות בעילות של נטישה באי תשלום דמי שכירות, וכן את חיובו בתשלום חוב דמי השכירות מחודש אוקטובר 2001 ועד למועד הגשת כתב התביעה, 25 חודשים, בשיעור של 18,189 ₪. גירסת הנתבע בכתב ההגנה. 10. הנתבע מכחיש כי הוא נטש את החנות, אלא ציין כי הוא ניהל ומנהל עסק בחנות, ואף נמצא בחנות מדי יום, ואין החנות בגדר חנות נטושה ו/או ריקה. 11. באשר לאי תשלום דמי השכירות החל מחודש אוקטובר 2001, מציין הנתבע כי עפ"י סיכום בינו ובין נציגי התובעת, הוא היה אמור לשלם לתובעת את דמי השכירות כנגד דרישות תשלום שהתובעת היתה אמורה לשלוח אליו מפעם לפעם. לטענתו - התובעת נמנעה במתכוון מלשלוח לו דרישות תשלום כפי שסוכם, ותחת זאת המתינה עד להצטברות חוב, על מנת לטעון לעילת פינוי נגדו, כפי שעושה זאת בכתב התביעה הנוכחי. לטענת הנתבע - התובעת פנתה אליו בעבר בבקשה להחזיר לעצמה את החנות תמורת תשלום חלקו של הנתבע בדמי המפתח וההשקעות שבוצעו בחנות. פניות אלה לא נדחו על הסף ע"י הנתבע, אשר ביקש הצעה כספית מהתובעת לנדון. דא עקא, שהתובעת לא שלחה לו הצעה כספית אלא תחת זאת לא שלחה לו דרישות תשלום כפי שסוכם ביניהם, וחיכתה כאמור להצטברותו של חוב דמי שכירות על מנת להגיש את התביעה הנדונה. 12. לטענת הנתבע, אין לתובעת כל עילה לפינויו, וכי הגשת התובענה הנדונה מהווה ניצול לרעה של הליכים משפטיים מצד התובעת על מנת לפנותו שלא כדין מהחנות, תוך קיפוח זכויותיו. 13. הנתבע מציין כי כשנודע לו גובה חוב דמי השכירות, הוא שלח ביום 11.11.03 ארבעה שיקים על סכום חוב דמי השכירות הנטען (בשיעור של 18,189 ₪), כאשר השיק הראשון לפרעון מיידי והיתר נדחים, אך התובעת בחוסר תום לב סירבה לקבל ממנו את כל השיקים, אלא רק את שני השיקים הראשונים שמועד פרעונם היה קרוב. את יתר השיקים התובעת החזירה לנתבע בנימוק כי הפריסה לתשלומים לא היתה מקובלת עליה. רק לאחר תכתובת בין עוה"ד קיבלה התובעת את יתרת השיקים סמוך למועד פרעון כל שיק ושיק, כשמועד פרעון השיק האחרון, בסך 4,000 ₪, היה ביום 11.2.04. (אציין כי הוגש כתב תשובה מטעם התובעת ביום 19.2.04, ובו התייחסות לנקודה זו. במסגרת כתב התשובה מאשרת התובעת כי עד למועד כתב התשובה שולמו ע"י הנתבע סך של 18,189 ₪ בגין חוב העבר, וסך של 2,067 ₪ עבור דמי השכירות השוטפים לחודשים דצמבר 2003, ינואר-פברואר 2004. התובעת גם מציינת כי סירבה לקבל מהנתבע תשלומים דחויים, כיוון שציפתה שישלם את חובו לאלתר ולא בתשלומים). 14. לחילופין, מבקש הנתבע מביהמ"ש סעד מן הצדק לדחיית תביעת הפינוי, אם ובמידה וביהמ"ש ימצא כי יש יסוד כלשהו לטענה מטענות התובעת. דיון והכרעה. עילת הנטישה. 15. כאמור, אחת מעילות הפינוי אותה טוענת הנתבעת עפ"י הנתבע היא עילת הפינוי. עילה זו אינה מוזכרת במפורש בחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב-1972 (להלן: "החוק"), אך ההלכה הפסוקה קבעה כי יש לחייב את הדייר בפינוי הנכס אותו הוא שוכר בשכירות מוגנת כאשר הוא נוטש אותו. הרעיון הוא כי מי שנטש את המושכר עבר מן הסתם להתגורר במקום אחר, כך שיש לו קורת גג (במקרה של דירה) או לחילופין מקור פרנסה אחר (במקרה של עסק). אין כל סיבה להחיל על נוטש את הגנת החוק. ראה לעניין זה ע.א. 977/91 הועדה המקומית לתכנון ובניה בירושלים נ' נוסייבה, פד"י מ"ו (5), 758, 765 (להלן: "פס"ד נוסייבה"). 16. נטל השכנוע לקיומה של עילת הנטישה מוטל על שכם בעל הבית מתחילת הדיון ועד סופו, ועליו להוכיח ולשכנע את ביהמ"ש, כי הדייר נטש את הדירה או את העסק לחלוטין על מנת שלא לשוב אליו עוד. משמע שאם הביא התובע ראיות המצביעות לכאורה על כך שהדייר נטש את מושכרו, הרי שלכאורה יצא ידי חובתו, ואז עובר אל הדייר הנטל המשני להביא ראיות לסתור כי נסיבות המקרה אינן מצדיקות את המסקנה שהיתה נטישה. כלומר, עליו להצביע על כוונה ממשית לחזור למושכר. אולם יש להדגיש כי נטל השכנוע איננו מוסב על הדייר ואין הוא חייב להוכיח שלא נטש. די בכך שיביא ראיות מהימנות לקיומו של מצב דברים שהוא טוען לו. אם בסוף הדיון נשאר ספק בדבר קיומה של נטישה, ספק זה פועל תמיד לטובת הדייר אשר זכאי לכך שהתביעה נגדו תידחה. ראה לעניין זה דוד בר אופיר, עילות פינוי וסעד מן הצדק, מהדורה שניה, עמ' 102 (להלן: "בר אופיר"). 17. כאמור, בעילת נטישה על בעל הבית התובע להוכיח שני יסודות מצטברים: א. יסוד עובדתי פיזי. היינו - הדייר עזב את המושכר. ב. יסוד נפשי. היינו - העדר כוונה מצד הדייר לחזור אל המושכר. כוונת הדייר לשוב אל המושכר מורכבת משני יסודות מצטברים - הרצון לחזור והסיכוי הממשי לכך (פס"ד נוסייבה עמ' 767). 18. כאשר עסקינן בבית עסק ההקפדה על הקשר האישי שבין הדייר לבין בית העסק שלו היא פחותה מההפקדה בד"כ על הקשר שבין הדייר לבין דירת מגוריו. כל מה שדורשים מן הדייר כתנאי להגנת החוק, הוא שיתפוס את המקום לצורכי עסקו להבדיל מעסקם של בני אדם אחרים ולהבדיל מהעדר עסק כלשהו. אם נמצא שהדייר אכן מחזיק במקום - אין לדקדק איתו בדבר מידת השימוש שהוא עושה בו. הכלל הוא כי גם שימוש מוגבל בבית עסק משמש הגנה מפני נטישה, ובלבד שהעסק אשר מתנהל במושכר יהיה עסקו של הדייר (ראה בר אופיר, עמ' 120). בהסתמך על דבריו של המחבר בר אופיר בספרו, שהזכרתי לעיל, קבע בימ"ש השלום בת"א (ת.א. 167108/02 חמרה נ' רפאל, כב' השופט טובי, פס"ד מיום 22.11.04 - פורסם באתר האינטרנט של נבו) כי: "כאשר עסקינן בבית עסק אין דורשים מן הדייר שימוש במידה הנדרשת בדירת מגורים ודי לו לדייר בבית עסק אם הוא מוכיח שימוש מעט מזער". כב' השופט טובי מציין שם כי לא די להוכיח כי הדייר עזב את החנות אלא יש להוכיח שעזב את החנות בלא כוונה לשוב אליה עוד. 19. מן הכלל אל הפרט - לאור ההלכות הנ"ל נבחן את המקרה דנן. 20. להוכחת גירסתה כי הנתבע נטש את החנות, הביאה התובעת את העדים הבאים, אשר תמצית עדותם כדלקמן: א. מר הרצל ציוני, אשר שוכר חנות מהתובעת בסמוך לחנותו של הנתבע. את חנותו שכר מר ציוני מהתובעת ביום 15.1.00 (עדותו עמ' 6 לפרו' ש' 9). בתצהיר עדותו הראשית (ת/1) ציין מר ציוני כי החנות של הנתבע היתה "נטושה, עזובה ולא פעילה" מזה מס' שנים, ולכל הפחות למעלה משנתיים. בכל התקופה הנ"ל היתה החנות סגורה, אין יוצא ואין נכנס (סעיפים 4-5 לת/1). ציין מר ציוני כי בחלון הראווה של החנות כמו גם בפנים החנות, ניתן לראות בבירור כי החנות ריקה מאדם זה זמן ארוך והיא מלוכלכת. מכאן הסקתו כי לא התקיימה בחנות פעילות עסקית מזה זמן רב (ס' 7 לת/1). מתצהירו של העד ציוני עולה כי חנותו של הנתבע סגורה לפחות בשנים 2002-2003. הרי תצהירו ניתן בראשית שנת 2004 (ליתר דיוק 7.3.04), והוא הצהיר כי החנות סגורה לפחות למעלה משנתיים. העד ציוני נחקר חקירה נגדית על תצהירו ובה ציין כי החנות היתה סגורה משנת 2000 עד 2002 (עמ' 6 לפרו' ש' 12). לאחר מכן, ציין העד ציוני, הגיע הנתבע לחנות והתחיל לנקות את החנות ולסדר אותה. זה היה באמצע שנת 2002 (עמ' 6 לפרו' ש' 14-15). כשנשאל העד כי תקופה זו אינה עולה בקנה אחד עם התקופה המוזכרת בתצהירו, השיב כי יכול להיות שטעה בתצהירו אודות התקופה בה החנות היתה סגורה (עמ' 6 לפרו' ש' 10). כשנשאל העד כיצד הבחין כי החנות סגורה, השיב כי החנות של הנתבע נמצאת בסמוך לחנות שלו, והוא ראה את ההזנחה בחנות תוך הצצה בחלון הראווה של חנות הנתבע (עמ' 6 לפרו' ש' 16-19). המסקנה העולה מעדותו של העד ציוני כי החנות היתה סגורה בין השנים 2000 עד אמצע 2002. מסקנתו כי החנות היתה נטושה בתקופה זו נובעת גם מהסתכלות דרך חלון הראווה של החנות והזנחה שלטענתו ראה. ב. העד מר יחיאל בוסי, יו"ר ההנהלה של התובעת מאז חודש ינואר 2001, נתן תצהיר עדות ראשית מטעמו (ת/4), בו ציין כי הנתבע נטש את החנות מזה כ- 3 שנים (ס' 11 לתצהיר). היות ותצהירו של מר בוסי ניתן ביום 4.3.04, ניתן לומר כי לגירסתו בתצהירו הנתבע נטש את החנות בין השנים 2001-2003. מר בוסי נחקר חקירה נגדית על תצהירו וציין כי החנות היתה סגורה עוד קודם לשנת 2001, אלא שהוא נתן תצהיר רק מהתקופה שהוא התמנה ליו"ר. היינו - משנת 2001 (עמ' 9 לפרו' ש' 9-13). העד בוסי הסיק כי החנות סגורה מכך שראה את דלת החנות סגורה, אין תאורה, ובכניסה יש לכלוך (עמ' 9 לפרו' ש' 22-24). העד בוסי ציין כי בכל יום היה מבקר פעם אחת את החנות, כיוון שזה בדרכו למשרדי התובעת (עמ' 9 לפרו' ש' 20-21). אם נסכם את עדותו של מר בוסי כי אז נאמר כי החנות היתה סגורה ונטושה בין השנים 2001-2003, ויתכן אף שקודם לכן אך על כך לא העיד מר בוסי בתצהירו, כיוון שלטעמו הוא לא היה אז יו"ר הנהלת התובעת ולא רצה לקחת אחריות על תקופה בה לא היה יו"ר (ראה עמ' 9 לפרו' ש' 12-13). ג. עד תביעה נוסף הוא מר נח אוקרייניץ, אשר שימש כיו"ר ההנהלה של התובעת בשנים 1999-2000, וכיום הוא חבר הנהלה בתובעת. עד זה ציין בסעיף 11 לתצהירו (ת/6) כי הנתבע חדל להגיע לחנות עוד בתקופה בה כיהן כיו"ר התובעת, היינו - כבר בשנת 1999. אולם, הוא אינו יכול לדעת בודאות כמה זמן היה המושכר במצבו הנ"ל, אך לטעמו מדובר לפחות בתקופה של למעלה מ- 3 שנים (תצהירו ניתן ביום 5.3.04). עד זה ציין כי מידע זה הגיע אליו מתוקף ביקוריו התכופים במשרדי התובעת, ובדרכו למשרדי התובעת היה רואה את החנות סגורה (ס' 10 לת/6). בחקירתו הנגדית אישר עד זה כי כבר בשנת 1999 דלתות החנות היו סגורות, והוא לא הצליח למצוא את הנתבע בחנות, הגם שביקר בחנות גם בבוקר וגם אחה"צ. בעדותו ציין כי החנות היתה סגורה כל הזמן הזה ולא נראה שהיה בה שימוש (עמ' 12 לפרו' ש' 9-13). מעדותו של עד זה עולה כי הנתבע נטש לכאורה את החנות כבר בשנת 1999. ד. עד תביעה נוסף הוא מזכיר התובעת מר עמיקם עפרוני, אשר גם ציין בתצהירו (ת/7) כי החנות נטושה ועזובה מזה מס' שנים, ולכל הפחות 3 שנים (תצהירו ניתן ביום 7.3.04). היינו - לפחות החל מראשית שנת 2001. בחקירתו הנגדית ציין העד עפרוני כי המידע על היות החנות סגורה הגיע אליו מראיית דלת החנות הסגורה והלכלוך שבכניסה. ציין העד כי המעבר דרך החנות הוא בדרכו למשרדי התובעת, דרך אותה עובר כל יום בשעה 09:00 בבוקר (עמ' 13 לפרו' ש' 26-30). ציין העד עפרוני כי התחיל לעבוד אצל התובעת בשנת 1999, אך אז עוד היתה קצת תנועה בחנות. תנועה זו פסקה בשנת 2001 לערך (עמ' 14 לפרו' ש' 1-2). העד עפרוני גם הוסיף שלפחות עד תאריך 30.9.01 המשיכו למסור את דרישות התשלום לשכה"ד לנתבע בחנות (עמ' 14 לפרו' ש' 3). מעדותו של עד זה עולה כי החנות ננטשה ע"י הנתבע בשנת 2001, אם כי עד חודש ספטמבר 2001 המשיכה התובעת למסור את דרישות התשלום לדמי שכירות, לנתבע בחנות. ה. עד תביעה נוסף הוא מר ישראל גבירצמן, חבר הנהלה של התובעת, אשר הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו (ת/8). עד זה ציין בתצהירו כי הנתבע נטש את המושכר ולא מנהל בו את עסקו מזה מס' שנים, אך אינו יכול להעיד כמה זמן בדיוק היה המושכר במצב הנ"ל, אם כי ציין שמדובר בתקופה של מס' שנים (ס' 5-7 לתצהיר). העד גבירצמן ציין כי מידע זה ידוע לו מכך שהיה מגיע אל הבניין בו מצויה החנות, ובו מצויים משרדי התובעת, מדי פעם (ס' 6 לתצהיר). כמו כן, ציין העד כי ליד החנות יש משרד נסיעות, והיות והוא נוסע לפחות 4 פעמים בשנה לחו"ל, הוא היה מגיע לאזור ורואה כי החנות סגורה. מעדותו של העד גבירצמן לא ניתן להסיק את השנים המדויקות בהן החנות היתה סגורה. 21. לטעמי ראוי גם להדגיש כי רוב עדי התביעה בעדותם על כי החנות ננטשה, התבססו על ראייה בלבד (היינו ראו לטענתם כי החנות סגורה) אך לא ניסו פיזית לפתוח את דלת החנות, היינו - לא ניסו להיכנס לחנות. לעניין זה ראה העד ציוני - עמ' 6 לפרו' ש' 18-19; העד בוסי - עמ' 9 לפרו' ש' 22-29; העד עפרוני - עמ' 13 לפרו' ש' 28-30, והעד גבירצמן - עמ' 16 לפרו' ש' 6. 22. התובעת גם ניסתה להוכיח כי התובע נטש את החנות באמצעות הראיות הבאות: א. באמצעות העד מר אברהם בנבנישתי, רואה חשבון במקצועו, אשר משמש כרואה חשבון של התובעת. עד זה הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו (ת/2) בו ציין כי הועברו לידיו מסמכי הנהלת החשבונות של הנתבע המתייחסים לשנות המס 2001-2003 המלמדות כדלקמן: בשנת 2001 ההכנסות מהחנות היו סך של 9,016 ₪, לא בוצעו קניות לחנות וימי המכירה בשנה זו הסתכמו ב- 8 ימים בלבד. בשנת 2002 ההכנסות מהחנות היו בסך של 525 ₪, הקניות בסך של 375 ₪ ולא התבצעו מכירות כלל. בשנת 2003 ההכנסות מהחנות היו סך של 808 ₪, לא היו קניות כלל וימי המכירה הסתכמו ב- 5 ימים בלבד. מסקנתו של העד בתצהירו היא כי מנתונים אלה עולה באופן חד משמעי שלא התנהלה בחנות פעילות עסקית בשנים 2001-2003. עד זה גם נחקר חקירה נגדית על תצהירו וציין כי קבע שבשנת 2001 היו 8 ימי מכירות בלבד, כיוון שהסתמך על הזדים של הקופה הרושמת בחנות (היינו - של לקוחות שנכנסים לחנות ורוכשים בה), ואלה מלמדים על 8 ימי מכירה בלבד (עמ' 7 לפרו' ש' 21-24). ב. לטענת התובעת, החנות כבר איננה מהווה את מקור פרנסתו של הנתבע, אלא עיקר פרנסתו מגיע מפעילותו בהדרכת קרטה. בשנת 2001 הכנסותיו מקרטה היו כ- 55,000 ₪, ובשנת 2002 כ- 78,000 ₪. הנתבע אישר נתונים אלה ואף הודה כי בשנים 2002-2003 עיקר הכנסותיו זה מקרטה (עמ' 21 לפרו' ש' 9-15). בנוסף, התובעת גם ציינה, והנתבע הודה בכך, כי מס' חודשים בשנת 2001 או 2002 עבד בחלוקת עתונים 3 שעות ביום (עמ' 20 לפרו' ש' 13-16). ג. רישומי חברת החשמל אודות צריכת החשמל בתקופות הרלבנטיות. הנתבע המציא לב"כ התובעת גליון שימושים של חברת החשמל ממנו עולה צריכת החשמל בחנות בתקופות הרלבנטיות. מציין העד בוסי בתצהיר משלים שהגיש (ת/5) כי מגליון שימושים זה, שצורף כנספח ז' לתצהיר המשלים, עולה כי ביום 10.10.00 התקינו בחנות מונה חשמל חדש שקריאתו היתה 2 קוט"ש. בשנים 2001-2002 לא נעשתה אפילו קריאה רגילה אחת של המונה, וכל החשבון הורכב מהערכות ותיקונים. רק ביום 8.1.03 התבצע "תהליך ענ"ק" שלפי עדותו של בוסי בס' 9 לתצהירו ת/5, הוסבר לו כי נעשתה בדיקה מיוחדת של נציג חברת החשמל בחיפה על מנת לקרוא את המונה, כיוון שחשבונות רבים אודות מונה זה הוצאו על סמך הערכות ולא על סמך קריאה בפועל, אשר לימדה כי קריאת המונה בתאריך זה היא 2788 קוט"ש. מאחר שהמונה נמצא בתוך החנות פנימה (עובדה שאומתה גם ע"י הנתבע בחקירתו הנגדית - עמ' 20 לפרו' ש' 11), מהווה הדבר ראייה כי העסק לא היה פעיל, אחרת כיצד ניתן להסביר את העובדה שבמשך שנתיים לא ניתן היה לקרוא את המונה?! זאת ועוד, הקריאה המיוחדת ביום 8.1.03 היתה כאמור 2788 קוט"ש. קריאה נוספת מדוייקת של המונה (כפי שעולה מנספח ז' לתצהירו של העד בוסי לתצהיר ת/5) היתה ביום 9.12.03 והיא 3388 קוט"ש. היינו - הצריכה ב- 11 חודשים היא 600 קוט"ש, שלדעת התובעת מדובר בצריכה נמוכה ביותר שמלמדת כי החנות לא היתה פעילה בתקופה זו. ד. ראייה נוספת לכך כי החנות אינה פעילה מנסה התובעת למצוא בעובדה כי לא היה מזגן בחנות החל מסוף שנת 2002 (ראה עדותו של הנתבע עמ' 19 לפרוטוקול ש' 14). לטענת התובעת, קשה לנהל חנות לממכר בגדים ללא מיזוג. ה. ראייה נוספת לטענתה של התובעת כי החנות אינה פעילה ניתן למצוא בכך שהנתבע לא עשה ביטוח מלאי לחנות בשנה האחרונה (עדותו של הנתבע עמ' 20 לפרו' ש' 1). לטענת התובעת, הנתבע לא ביטח את המלאי בחנות בשנה האחרונה, כיוון שאין לו מלאי, וזו ראייה נוספת כי החנות לא פעילה. 23. הנתבע מסר תצהיר עדות ראשית מטעמו (נ/1), במסגרתו ניסה לתת הסבר לחלק מטיעוני התובעת כנגדו, כדלקמן: א. הוא מעולם לא נטש את החנות, וגם לא היתה לו כוונה כזו. בכל התקופה הנטענת ע"י התובעת כי נטש את החנות, הוא היה בחנות, תפר בה בגדים, מכר בה את סחורתו ואף שילם את כל ההוצאות הכרוכות בהחזקת החנות וניהולה, כגון: ארנונה, חשמל, מים, טלפון, ביטוח ואף שירותי חברת שמירה להגנה על העסק ותכולתו. ב. מיעוט המכירות בחנות נובעת מהשפל הכלכלי במשק כולו, בעיר חדרה בכלל ובחנותו בפרט. אולם, גם בתקופת שפל זו הוא מבצע הזמנות, תופר ומוכר סחורה, גם אם לא הרבה, תוך ייחול להתאוששות בעתיד. 24. הנתבע נחקר חקירה נגדית על תצהירו במסגרתה ציין כדלקמן: א. הוא עובד בחנות ומשתדל למכור באופן קבוע (עמ' 19 לפרו' ש' 11). ב. המזגן שהיה בחנות נשרף בסוף שנת 2002 ומאז אין מזגן בחנות, אלא יש לו מאוורר גדול למעלה ומאוורר קטן למטה. אין לו כסף כרגע להשקיע במזגן חדש (עמ' 19 לפרו' ש' 16-20). ג. יש לו לקוחות קבועים שמבקרים אותו בחנות, אולם הוא לא מצא לנכון להביאם לעדות בביהמ"ש. גם אשתו עבדה תקופה בחנות כשהוא היה חולה (במהלך שנת 2003) אך הוא לא מצא לנכון להביאה לעדות (עמ' 18 לפרו' ש' 23-24; עמ' 19 לפרו' ש' 23-29). ד. יש לו ביטוח מבנה ושריפה אודות החנות, אך בשנה האחרונה הוא לא עשה ביטוח מלאי (עמ' 19 לפרו' ש' 30; עמ' 20 לפרו' ש' 1-2). ה. הוא מאשר כי בשנת 2002 היה יום מכירה אחד, אך בשנת 2001 היו 18 ימי מכירה. כמו כן הוא מאשר כי בשנת 2003 הוא לא רכש סחורה כלל, בשנת 2002 הוא רכש סחורה ב- 375 ₪ ובשנת 2001 לא רכש סחורה כלל. לדבריו, הוא לא היה צריך לרכוש מלאי נוסף לחנות בשנים אלה אלא מעט מאד, כיוון שחלק גדול מהסחורה שרכש בשנים קודמות עדיין נמצאת אצלו בחנות. מדובר בבדים אשר אין להם בלאי גבוה, והוא משתמש בבדים אלה גם בהווה (עמ' 20 לפרו' ש' 3-10; עמ' 22 לפרו' ש' 20-24). ו. הנתבע מציין כי שנים רבות הוא עוסק בהדרכת קרטה, יש שנים שהוא מרוויח יותר ויש שנים שהוא מרוויח פחות מקרטה. הוא מודה כי בשנים 2002-2003 עיקר הכנסותיו היו מקרטה (עמ' 21 לפרו' ש' 13-15). ז. כשנשאל התובע האם נכון כי החנות כיום אינה דרושה לפרנסתו ויש לו מקור פרנסה אחר (קרטה) השיב, כי היום הוא גם מלמד קרטה (עמ' 21 לפרוטוקול ש' 22-23). ח. הנתבע גם ציין כי החנות מאז ומעולם עסקה בהלבשת גברים, אך היה בה גם חייטות. תמיד היה תופר בחנות. היום הוא זה שעוסק בחייטות. הוא למד את המקצוע מאביו. הוא יודע לתפור ממכנס ועד חליפה וכל בגד (עמ' 21 לפרוטוקול ש' 24-28). 25. הנתבע גם הגיש תצהיר עדות ראשית של חברו, מר ישי ולדמן (נ/3), אשר ציין בתצהירו כי במהלך השנים, לרבות ב- 3-4 השנים האחרונות, נהג לבקר את הנתבע בחנות לפחות פעמיים בחודש. עד זה ציין כי הנתבע מעולם לא סגר את החנות ולא נטש אותה. תמיד כשביקר בבית את הנתבע, ולו גם באופן מקרי ולא בתאום מראש, מצא בה את התובע עובד ומוכר. עד זה גם נחקר חקירה נגדית על תצהירו. עד זה ידע לספר לנו בחקירתו כי חנותו של הנתבע לא ממוזגת בשנתיים האחרונות אלא יש בה מאוורר (עמ' 24 לפרו' ש' 7-8). עד זה גם ידע לספר בחקירתו כי בזמן ביקוריו בחנות ראה את התובע מוכר חליפות קרטה וציוד לספורט ללקוחות (עמ' 24 לפרו' ש' 9-13). במענה לשאלת ביהמ"ש השיב העד כי בשנתיים האחרונות תדירות ביקוריו בחנות היא לפחות פעם בשבוע כיוון שהוא פנסיונר אז יש לו זמן (עמ' 24 לפרו' ש' 24-25). 26. דיון והכרעה בשאלת הנטישה. א. עדי התביעה, שברובם הגדול קשורים לתובעת (למעט העד ציוני), לא ידעו לתת לי תקופת זמן ברורה אודות היותה של החנות נטושה. האם החנות ננטשה החל משנת 1999 כגירסת העד אוקרייניץ, או שמא רק משנת 2000 כגירסת העד ציוני, או שמא רק משנת 2001 כגירסת העד בוסי, או שמא רק מספטמבר 2001 כגירסת העד עפרוני (ראה ס' 20 לעיל). ב. אולם, לא רק אי האחידות אודות תחילת הנטישה הנטענת הפריעה לי בעדותם של עדי התובעת בכל הקשור לעילת הנטישה, אלא כמעט כל העדים, כפי שציינתי בסעיף 21 לעיל, הניחו כי החנות נטושה על סמך ראייה בלבד. זאת ועוד, ראייתם זאת התבססה על שעות מסוימות בשעות היום, ולא על צפיה על החנות במשך מס' שעות ביום. למשל, העד בוסי העיד כי היה צופה על החנות פעם אחת ביום, וזאת כשהיה מגיע לעבודתו במשרדי התובעת בשעה 09:00 לערך (עמ' 9 לפרו' ש' 20). כך גם העד עפרוני (עמ' 13 לפרו' ש' 28). ג. אולם, למרות האמור בסעיפים קטנים א-ב לעיל, לא הייתי שולל את ההנחה כי החנות ננטשה ע"י הנתבע במשך כשנתיים עד שלוש בין השנים 1999-2003, אלמלא העובדות הבאות: 1. הנתבע המשיך לשלם אודות החנות מיסי עיריה, מים, טלפון, ביטוח מבנה (ומלאי עד שנת 2003) ושירותי חברת שמירה, בכל התקופה בה נטען כי נטש את החנות. 2. עדותו של עד הגנה מס' 2, מר ישי ולדמן, כפי שפרטתי בסעיף 25 לעיל. לא נעלם מעיניי כי עד זה הוא חברו של הנתבע, וכי הנתבע היה יכול להביא עדים לכאורה אובייקטיביים יותר (כגון לקוחות בחנות) או לפחות את רעייתו אשר עבדה תקופה מסויימת בחנות בתקופה בה נטען כי ננטשה. אולם, עד זה, שלא מצאתי דופי במהימנותו, נטע בי ספק, מול ראיות התביעה , שמא בכל אופן ביקר הנתבע בחנות ואף עשה בה שימוש עסקי (ללא הצלחה כלכלית) במהלך התקופה כי נטען כי נטש אותה. 3. מגליון השימושים של חברת החשמל אשר הוגש לי (נספח ז' לת/5) אינני יכול להסיק את שביקשה התובעת כי אסיק, כיוון שהסימונים המפורטים בגליון זה היו צריכים להיות מוסברים ע"י נציג חברת חשמל, ולא ע"י העד בוסי. העד בוסי לא העיד על המסמך הנ"ל מתוך ידיעה אישית אלא ניסה בתצהירו (ת/5) להסביר את האמור בגליון שימושים זה של חברת החשמל עפ"י הסבר שהוא עצמו קיבל (ראה ס' 7 לתצהירו). צודק ב"כ הנתבע כשמציין בסיכומיו שעדותו בנדון של העד בוסי היא עדות שמועה אסורה. מה שבכל אופן עולה מגליון השימושים הנ"ל של חברת החשמל כי בין השנים 1999 עד מרץ 2004, היתה צריכת חשמל מסויימת בחנות, דבר שמלמד כי הנתבע היה מבקר בה לעתים, ולא נטש אותה לחלוטין. 4. בכל הקשור לאי פעילות עסקית של ממש בחנות, כפי שעולה מעדותו של עד התביעה רואה החשבון מר אבי בנבנישתי, שהסתמך על מסמכי הנהח"ש של הנתבע לשנים 2001-2003, סיפק הנתבע תירוץ, אותו אני מגדיר כתירוץ קלוש, אך ככזה שמותיר בי ספק כאמור כי לא נטש את החנות ללא כוונה לחזור אליה, אלא כי הדבר אכן נובע ממצב כלכלי קשה במשק. סבורני כי גם במצב כלכלי קשה במשק ניתן היה לבצע פעילות עסקית ערה יותר בחנות. אולם, אנחנו רואים כי גם בשנות הנטישה הנטענות בוצעה פעילות עסקית כלשהי בחנות אשר מלמדת כי הנתבע ביקר בה לעתים, ולא נטש אותה לחלוטין. 5. בכל הקשור לאי התקנת מזגן בחנות החל מסוף שנת 2002, אין בנקודה זו לטעמי כדי ללמד דבר לעניין הנטישה כטענת התובעת. ד. כל האמור בסעיף קטן ג' לעיל מלמדני כי לא הוכחו בפניי ע"י התובעת שני היסודות המצטברים לעילת הנטישה המפורטים בס' 17 לעיל. לא הוכח לי היסוד העובדתי-פיזי, כי הנתבע אכן עזב את החנות. עינינו הרואות כי היתה צריכת חשמל מסויימת בחנות, ואף בוצעו בה מס' פעולות מכירה. היינו - הנתבע לא עזב את החנות בכל התקופה הנטענת ע"י התובעת. גם לא הוכח לי היסוד הנפשי של עילת הנטישה, היינו העדר כוונה מצד הנתבע לחזור אל החנות. ההיפך הוא הנכון, הנתונים העובדתיים מלמדים כי היתה לנתבע כוונה לחזור אל החנות. תשלומי ארנונה סדירים, כמו גם תשלומי חשמל , ביטוח מבנה, טלפון וחברת שמירה, כמו גם הקפדה על הנהח"ש מסודרת של החנות (הגם שהמכירות והקניות היו קטנות מאד) מלמדים אותי כי לנתבע היתה כוונה לחזור לפעילות שוטפת ו/או נרחבת יותר בחנות. אמנם ציינתי כי תירוצו של הנתבע, שהמצב הכלכלי הקשה במשק הוא הגורם לכך כי המכירות בחנות תהיינה נמוכות, נשמע קלוש בעיניי, אך יתכן שיש בו קמצוץ מן האמת, באופן שהנתבע בחר לנהל את החנות על אש קטנה, ולמצוא את פרנסתו ביתר רווחה מהדרכת קרטה. אולם אין בכך בכדי ללמד כי כוונתו היתה לא לחזור בעתיד אל פעילות רחבה יותר בחנות. ה. בסיכומיה צירפה התובעת את ע.א. (ת"א) 581/84 שמיר ואח' נ' קלמוביץ (פורסם בפסקים תשמ"ו א'), שם ציין ביהמ"ש כי צריך שעיסוקיו של דייר בבית עסק יהיו עיסוקים אמיתיים. כל עיסוק אחר אינו יכול להועיל לו במקום שהוכח כי עיסוקיו האמיתיים והמרכזיים נמצאים במושכר אחר. ציין והוסיף ביהמ"ש שם כי פתיחת דלת בבוקר לכמה דקות, וביקור בערב, פעולות הנעשות כלפי חוץ, כשאין בצידן עבודת נגרות כלל, אינן מהוות שימוש במושכר לצורכי נגריה. מפס"ד זה מבקשת התובעת להשליך על המקרה דנן, ולומר כי גם אם ביקר הנתבע לעתים בחנות, אך פעולותיו העסקיות בחנות אינן אמיתיות, אין לראות בו כמחזיק בבית עסק. עם כל הכבוד קשה לי לקבל את טענתה זו של התובעת בהסתמך על פסה"ד הנ"ל. שם דובר על דייר שהחזיק במושכר ששימש אותו כנגריה, אך גם פתח נגריה במקום אחר, ושם התבצעה כל פעילותו בתחום הנגרות. בסיטואציה מעין זו, על אף שביקר במושכר (שהיה נגריה) מס' דק' בבוקר ומס' דק' בערב, הסיק ביהמ"ש כי הוא נטש את הנגריה ללא כוונה לחזור אליה, כיוון שהיתה לו נגריה במקום אחר. היינו התקיימו שם שני היסודות הנדרשים לעילת הנטישה. בסיטואציה מעין זו לא הסכים ביהמ"ש לקבל ביקורים קצרים במושכר, אפילו יומיומיים, כהוכחה לכוונה לחזור למושכר. במקרה דנן המקרה הוא שונה. הנתבע, שהעיד על עצמו כבעל מקצוע בתחום החייטות, העיד גם שלא התכוון לנטוש את החנות או לעזוב את תחום מכירות הבגדים או החייטות, אלא הקטין את זמן ניהול החנות והקדיש גם זמן לפעילויות אחרות (הדרכת קרטה). אולם, מעולם, כך לגירסתו, לא עזב את החנות ו/או לא פתח עסק במקום אחר לחייטות או למכירת בגדים (להבדיל מפס"ד שמיר הנ"ל), וכל מטרתו לחכות לזמנים כלכליים טובים יותר על מנת לחזור לפעילות ערה ורצופה יותר בחנות. ו. בנסיבות אלה לא שוכנעתי כי הנתבע נטש את החנות. להזכיר, נטל השכנוע בנדון מתחילתו ועד סופו מוטל על התובעת (ראה סעיף 16 לעיל). סבורני כי התובעת לא עמדה בנטל שכנוע זה, ולכן אני דוחה את תביעתה לפינוי הנתבע מהחנות מכח עילת הנטישה. ז. אוסיף ואומר כי במקרה הטוב מבחינתה של התובעת, הרי טענותיה כנגד הנתבע בעילת הנטישה גרמו למאזני הראיות להתאזן, באופן שבסופו של יום נותר בי ספק אם הנתבע נטש את החנות (כטענת התובעת) אם לאו (כטענת הנתבע). ספק כזה פועל לטובתו של הנתבע היות ונטל השכנוע מוטל על כתפי התובעת (ראה ס' 16 לעיל). על כן, גם אם נלך צעד נוסף בכיוונה של התובעת, כי אז אציין שנותר בי ספק אם היה בכוונתו של התובע שלא לחזור למושכר. ספק זה פועל במקרה דנן לטובתו של הנתבע, ולדחיית טענת התובעת כנגדו בעילת הנטישה. עילת אי תשלום דמי שכירות. 27. סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר קובע לאמור: "על אף האמור בכל חוזה או הסכם, אולם בלי לגרוע מהוראות חיקוק אחר, אלה בלבד הן עילות הפינוי: (1) הדייר לא המשיך בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו...". 28. ההימנעות מתשלום דמי שכירות אשר מעמידה את הדייר בסכנה של פינוי צריכה להגיע לכדי ניתוק של המשכיות התשלומים. היינו - עילה זו תקום רק כאשר הפסקת התשלום תהפוך לעניין של קבע, ואין מדובר באיחור קל ופעוט בתשלום דמי השכירות (ראה בר אופיר עמ' 7). 29. במקרה דנן טוענת התובעת כי הנתבע הפסיק לשלם לה דמי שכירות החל מחודש אוקטובר 2001 ועד ליום הגשת כתב התביעה בתאריך 28.12.03. היינו - תקופה של שנתיים וחודשיים (ראה סעיף 6 לעיל). 30. הנתבע אינו מכחיש זאת בתצהירו, אך מסביר זאת כדלקמן: א. במשך שנים היתה מוציאה לו התובעת מדי כחודשיים דרישות תשלום ומוסרת לו אותן במסירה אישית בחנות. ב. מחודש ינואר 2002 ואילך חדלה התובעת למסור לו את דרישות התשלום. ג. בחודש אפריל 2002 או בסמוך לכך, נוהלו מגעים בינו ובין התובעת לבחינת אפשרות לפינוי החנות על ידו בתמורה לתשלום שתשלם לו התובעת, אך מגעים אלו לא הניבו דבר. ד. לאחר שנסתיימו המגעים הנ"ל פנה הנתבע אל נציגי התובעת וביקש כי ישלחו לו חשבון לתשלום אך הם לא עשו כן. פניותיו אל נציגי התובעת בנדון היו בשיחות טלפון ובאופן אישי. ה. היות ולא קיבל חשבון מהתובעת הוא לא שילם ביוזמתו חד צדדית את החשבון כל עוד לא קיבל דרישת תשלום מעודכנת, כפי שהיה נהוג בינו ובין התובעת במשך שנים. ו. רק לכשנודע לו מעוה"ד של התובעת כי היא טוענת כנגדו את עילת הפינוי של אי תשלום דמי שכירות, הוא שלח לתובעת ביום 11.11.03 ארבעה שיקים, בסכום כולל של 18,189 ₪ (חוב דמי השכירות הנטענים) אל התובעת, כמפורט במכתבו נספח ג' לתצהירו. יצויין כי למעט השיק הראשון על סך של 5,000 ₪, שהיה לפרעון ביום 11.11.03, שלושת השיקים הנותרים היו דחויים (יתר השתלשלות פרעון חוב דמי השכירות פורטו בסעיף 13 לעיל). 31. הנתבע נחקר חקירה נגדית על תצהירו ממנה עולה כדלקמן: א. הנתבע מודה בתקופת אי תשלום דמי שכירות כטענת התובעת בכתב התביעה (עמ' 16 לפרו' ש' 18-20). ב. כשנשאל מדוע לא שילם את דרישת התשלום שנמסרה לו ביום 30.9.01 (המסמך הראשון לנספח א' לתצהירו) לא היה לו הסבר של ממש (עמ' 16 לפרו' ש' 23-30). לטענתו, התובעת סירבה לקבל ממנו כסף. על כן הוא גם שלח מכתב לתובעת (עמ' 17 לפרו' ש' 1-2). כשנשאל האם כוונתו למכתב שנשלח אל התובעת ביום 28.4.02, השיב בחיוב (עמ' 17 לפרו' ש' 5). מכתבו זה של הנתבע צורף כחלק מנספח ב' לתצהירו. הנתבע אישר כי מכתב זה שלח לתובעת לאחר שקיבל מכתב בדואר רשום ממר יחיאל בוסי יו"ר ההנהלה של התובעת מיום 23.4.02 (גם צורף כחלק מנספח ב' של הנתבע), בו הוא מציין כי למרות פניות חוזרות ונשנות מצד נציגי התובעת אליו, הן בכתב והן בע"פ, הוא לא הסדיר את חוב תשלום דמי השכירות (עמ' 17 לפרו' ש' 6-7). כשנשאל הנתבע מדוע לא שילם אז את החשבון הנ"ל שבידיו השיב בצורה די סתמית כי "אני בא לשלם לתובעת ואני נתקל באותו דבר. החשבון כבר הצטבר... אמרתי לעמיקם שאני רוצה לשלם את הכסף. בוסי אמר לעמיקם להכין לי את החשבון. ככה זה נמשך, לא מוכן הדו"ח, תבוא עוד פעם" (עמ' 17 לפרו' ש' 8-12). העולה מכל האמור לעיל כי גירסת הנתבע היא שרצה לשלם את דמי השכירות אך התובעת סירבה לקבל כסף ו/או להכין לו חשבון מעודכן של דמי השכירות. כשנשאל הנתבע מדוע לא ציין זאת במכתבו לתובעת מיום 28.4.02, השיב "לא ברור לי למה לא רשמת לי את זה במכתבי מיום 28.4.02" (עמ' 17 לפרו' שורות 30-31). ג. כשנשאל הנתבע מדוע לא שלח בדואר רשום שיק לתובעת (בהתבסס על מחירי השכירות עד אז) השיב "אני מכה על חטא. נכון הייתי צריך לקחת את השיק ולשלוח אותו בדואר רשום" (עמ' 17 לפרו' ש' 17-18). 32. דיון והכרעה בעילת הפינוי עקב אי תשלום דמי שכירות. א. אין מחלוקת בין הצדדים כי דמי השכירות לא שולמו ע"י הנתבע החל מחודש אוקטובר 2001 ועד למועד הגשת כתב התביעה, תקופה של שנתיים וחודשיים ימים. סבורני כי לא יכול להיות ספק שאין מדובר באיחור קל ופעוט בתשלום דמי השכירות אלא בניתוק של המשכיות התשלומים. ב. נסיון הנתבע לייחס כוונות לא טהורות לתובעת בכל הקשור להצטברות חוב דמי השכירות הנ"ל (אי שליחת דרישות תשלום; ניהול מו"מ כספי לפינויו מהנכס; אי רצון לקבל דמי שכירות) אין בו ממש. ראינו כי נשלחה לנתבע דרישת תשלום ביום 30.9.01 (עמ' 1 לנספח א' לתצהירו) אך הנתבע לא טרח לשלמו מתירוצים שונים שאין בהם ממש, עד שלבסוף הודה כי "אמנם קיבלתי חשבון בנספח א' מסמך ראשון ואכן טעות שלי שלא הוצאתי שיק מכיסי ונתתי למר עפרוני את הסכום" (עמ' 18 לפרו' ש' 3-4). גם ניהול מו"מ כספי לפינוי מהנכס לא פוטר דייר מתשלום דמי שכירות. גם לא שוכנעתי כי הנתבע הציע תשלום דמי שכירות לתובעת, וזו סירבה לקבל. עובדות אלה גם לא מסתדרות עם מכתבו של יו"ר ההנהלה של התובעת, מר יחיאל בוסי, אל הנתבע, מיום 23.4.02, בו הוא כותב לנתבע כי "למרות פניותינו החוזרות ונשנות הן בכתב והן בעל-פה, אינך עומד בהתחיבותך כנדרש. אנו פונים אליך פעם נוספת בטרם ימסר העניין לטיפול משפטי לסור למשרדי הגמ"ח (התובעת - ח.ש.) בהקדם האפשרי ולא יאוחר מיום 30.4.02". מדוע שישלח לו מר בוסי מכתב כנ"ל, אם רצונה האמיתי של התובעת הוא כי הנתבע ימשיך לא לשלם את דמי השכירות על מנת שתתגבש כנגדו עילה לפינויו?!!! הרי לכאורה אם במענה למכתב זה היה הנתבע משלם את חוב דמי השכירות עד לחודש אפריל 2002, לא היתה התובעת טוענת כנגדו את עילת הפינוי בגין אי תשלום דמי שכירות, שהרי היא נתנה לו פתרון למחדלו בנדון (הפתרון הוא, כנקוב במכתבו של מר בוסי, תשלום חוב דמי השכירות עד ליום 30.4.02). זאת ועוד - אם אכן תמונת המצב העובדתית היתה כנטען ע"י הנתבע, ניתן להניח במידה רבה של סבירות כי היה מציין אותה במכתב תשובתו אל מר בוסי מיום 28.4.02. אך הנתבע בחר שלא לציין במכתבו את טענותיו כנגד התובעת, ויש בדבר בכדי ללמד כי אין ממש בטענותיו אלה. ג. בנוסף, היה יכול הנתבע, לו אכן כטענתו כי התובעת סירבה לקבל ממנו את דמי השכירות, לשלוח שיק בעבור דמי שכירות אל משרדי התובעת בדואר רשום, כפי שגם נהג בעבר לעשות. בנדון נפנה לת/9, תצהיר עדות ראשית שנתן הנתבע בתביעת פינוי קודמת אשר הגישה כנגדו התובעת בעבר. בסעיף 20(ב) לתצהירו זה ציין הנתבע כי "... נתקלתי בסירוב מצד התובעת לקבל התשלום בגין דמי השכירות, אולם המשכתי לשלוח מדי חודש בחודשו בדואר רשום את דמי השכירות בגין החנות, ובחודש דצמבר 1986 אף שילמתי מיוזמתי דמי שכירות מוגדלים מאחר והתובעת אינה מעדכנת אותי בגובה דמי השכירות שעליי לשלם לה". עינינו הרואות כי הנתבע ידע בעבר לפתור את הבעיה בה נתקל בהווה (טענתו כי התובעת סירבה לקבל ממנו דמי שכירות), אך מסיבותיו שלו בחר שלא להפעיל את הפתרון הנ"ל בהווה. ד. כל זה מלמדני כי לכאורה עומדת לתובעת עילת פינוי כנגד הנתבע מכח סעיף 131(1) לחוק, העוסקת באי תשלום דמי שכירות במשך למעלה משנתיים. השאלה שיש לברר היא האם בנסיבות העניין יהיה זה צודק לתת לנתבע סעד מן הצדק כהוראת סעיף 132(א) לחוק, הקובע לאמור: "על אף קיומה של עילת פינוי רשאי בית המשפט לסרב לתת פסק דין של פינוי אם שוכנע שבנסיבות העניין לא יהיה זה צודק לתת". סעד מן הצדק. 33. סעד מן הצדק הינו סעד המסור לשיקול דעתו של ביהמ"ש. סעד זה יינתן באם יסבור ביהמ"ש כי קיימת עילת פינוי כנגד דייר, אך ביהמ"ש שוכנע שתוצאות הפינוי עולות בצורה ממשית בחומרתן על חומרת מידת ההפרה של תנאי השכירות. בנדון יש להקפיד עם דייר של בית עסק יותר מאשר עם דייר של דירה, שהרי לעניין דייר של דירה מדובר בקורת גג מעל ראשו (ראה בר אופיר עמ' 128-129). 34. כאמור, עם דייר של בית עסק יש להחמיר יותר, זאת כיוון שמצפים ממנו שינהל את עסקיו כדרך אנשי העסקים ויקפיד על תשלום דמי השכירות המגיעים ממנו. ביהמ"ש ימנע מטעמים של צדק מלתת צו פינוי, כאשר הסנקציה של פינוי, לעומת הפרתם של תנאי השכירות, נראית חמורה מדי, ועל כן בלתי צודקת (ראה בר אופיר עמ' 138-135). 35. שיקול נוסף שעל ביהמ"ש לשקול בבואו להפעיל את הסעד מן הצדק הוא תוצאות הפינוי אל מול פגיעה בזכות הקניין של הבעלים, שכיום עלתה לרמה של זכות יסוד לאור חוק יסוד כבוד האדם וחרותו (ראה ע.א. 1679/01 משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ נ' שפייזמן פד"י נז (2), 145, 153-154; ת.א. (ת"א) 56176/95 י. את ר. יורם - חברה קבלנית לבניין בע"מ ואח' נ' קרייף - פסק דינו של כב' השופט אשר גולדין מיום 27.8.01, פורסם באתר האינטרנט של נבו). 36. במקרה הנדון ביקש התובע בכתב הגנתו כי אם ובמידה וביהמ"ש ימצא כי קיימת כנגדו עילת פינוי, לתת לו סעד מן הצדק ולא לפנותו מהחנות מהטעמים הבאים (ס' 19 לכתב ההגנה): א. החנות מצויה במשפחת הנתבע מזה עשרות בשנים. זכויות הדיירות המוגנת בה עברו לנתבע לאחר פטירת הוריו המנוחים. ב. הנתבע לא נטש מעולם את המושכר, ולא חדל מלהיות מחזיק בו ולנהל עסקים, ולשלם את כל התשלומים הכרוכים בהחזקת החנות, הגם שהוצאות אלה גדלות מההכנסות שמניבה החנות בתקופה כלכלית קשה זו. ג. בעבר הציעה התובעת הצעה לנתבע להסדר של פינוי תמורת פיצוי, הצעה אותה לא דחה הנתבע על הסף, אך התברר בסופו של דבר כי הצעת התובעת היתה תכסיס בלבד. ד. התנהגות התובעת בעניינו של הנתבע, כמו גם התחמקויותיה מפניותיו ובקשותיו לדרישות תשלום, היו שלא בתום לב ובמטרה לפנותו מן המושכר. 37. בסיכומיו טען הנתבע כי מבחינת חומרת ההפרה והתנהגות הצדדים, הרי אף אם ייקבע כי היתה הפרה כלשהי מצד הנתבע, הרי אין לייחס לנתבע זלזול או חוסר תום לב לאור התנהגותה הבלתי מוסברת של התובעת כפי שפורטו בראיות הנתבע. בכל הקשור לתוצאות הפינוי של הנתבע מהחנות מול חומרת ההפרה, הרי אלה יהיו חמורות יותר, לאור העובדה כי בין הנתבע לחנות מתקיים קשר אישי והדוק במשך שנים, עוד בהיותו של הנתבע כילד, כנער, וכבוגר כשהחנות נוהלה ע"י הוריו המנוחים, והוא למד את רזי המקצוע (חייטות) במסגרת היותו בחנות. 38. מן העבר השני טוענת התובעת כי אין מקום ליתן במקרה זה סעד מן הצדק. במקרה שלנו הוכח כי החנות כבר לא משמשת כמקור פרנסה לנתבע מזה כ- 3 שנים לפחות. היינו - תוצאות הפינוי לא יהיו חמורות כלפי הנתבע הנדון, בעוד אשר חומרת ההפרה, באי תשלום דמי שכירות למעלה משנתיים, רבה יותר. 39. דיון והכרעה בשאלת הפעלת סעד מן הצדק. א. כפי שכבר ציינו לעיל מידת ההקפדה עם דייר בעל עסק תהיה רבה יותר מאשר אם דייר בדירת מגורים. כאחד שמפעיל בעל עסק יש לצפות מהדייר לניהול עסקים תקין, שמחייב בראש ובראשונה תשלום דמי שכירות במועד. ב. במקרה דנן בחר הנתבע שלא לשלם דמי שכירות, ללא סיבה של ממש, במשך למעלה משנתיים, דבר המהווה הפרה חמורה של תנאי השכירות. ג. נסיונו של הנתבע לייחס את אי תשלום דמי השכירות כמעשים נלוזים או חסרי תום לב מצד התובעת, אין בו ממש (כפי שציינתי לעיל). ד. כאמור, בבואי להחליט אם להפעיל את הסמכות הנתונה לי בסעיף 132(א) לחוק (סעד מן הצדק), עלי להשתכנע "שבנסיבות העניין לא יהיה זה צודק לתת" (הסיפא של סעיף 132(א) לחוק) פסק-דין לפינוי. היינו - אמצא כי תוצאות הפינוי עולות בצורה ממשית בחומרתן על חומרת מידת ההפרה. ה. במקרה דנן עומדים מול עיניי הנתונים העובדתיים הבאים: 1. החנות כבר אינה משמשת כמקור פרנסה לנתבע החל משנת 2001 (עמ' 21 לפרו' ש' 9-15). 2. אמנם לא הוכח לי כי התובע נטש את החנות, אולם אין ספק כי החנות ב- 3 השנים האחרונות מהווה נטל כלכלי על הנתבע, היינו - הוצאותיה רבות לעין ערוך מהכנסותיה (ראה תצהיר עדותו הראשית וחקירתו הנגדית של רואה החשבון מר בנבנישתי, כפי שמוזכרים לעיל, וכפי שגם מודה הנתבע בעצמו בכתב הגנתו, ס' 19(ג) סיפא). ו. בנסיבות אלה הסיבה היחידה ההגיונית או הסבירה להמשך החזקת הנתבע בחנות היא הרצון לקבל דמי מפתח ולא ניהול עסק בחנות. דא עקא - שהרצון לקבל דמי מפתח אינו סיבה ועילה להעניק לו סעד מן הצדק (ראה ע.א. (ת"א) 581/84 המוזכר לעיל). במילים אחרות, תוצאות פינויו של הנתבע הנדון מהחנות לא עולות בחומרתן על חומרת מידת ההפרה שהפר את תנאי השכירות באי תשלום דמי שכירות כאמור במשך למעלה משנתיים. אם יפונה הנתבע מהחנות הוא לא יאבד מקור פרנסה, שכן פרנסתו העיקרית, וניתן לומר שב-3 השנים האחרונות גם כמעט הבלעדית, היא מהדרכת קרטה. אמנם נכון כי פינויו יגרום לכך כי יאבד את זכות הפיצוי הנתונה לו אם היה מפנה הנכס בהסכמה עם התובעת, אולם כאמור הרצון לקבל דמי מפתח אינו סיבה ועילה להעניק לו סעד מן הצדק. מן העבר השני עומדת חומרת ההפרה באי תשלום דמי שכירות למעלה משנתיים בבית עסק, ללא כל סיבה סבירה, וזכות הקניין של התובעת בנכס, אשר הינה בגדר זכות יסוד (כמפורט בסעיף 35 לעיל). כאמור אלה עולות בחומרתן על חומרת תוצאות הפינוי. ז. על כן מסקנתי כי בנסיבות המקרה דנן אין מקום ליתן סעד מן הצדק. הקשר הרגשי שבין הנתבע לחנות, כפי שציין בכתב הגנתו, אינו, כשלעצמו, סיבה ליתן סעד כזה. סוף דבר. 40. הפאן הכספי שבתביעה מתייתר לאור העובדה כי הנתבע שילם לאחר הגשת התביעה את מלוא חוב דמי השכירות הנתבעים בתובענה זו. 41. לתובעת עילת פינוי נגד הנתבע מהחנות, עפ"י סעיף 131(1) לחוק, וזאת כיוון שלא שילם דמי שכירות במשך למעלה משנתיים, כמפורט לעיל. 42. על כן, אני מחייב את הנתבע לפנות את החנות שברח' הרברט סמואל 75 בחדרה, בגוש 10036, חלקה 404, ולהחזירה לתובעת כשהיא נקיה מכל אדם וחפץ מטעמו. 43. אני מעכב את ביצוע הפינוי עד ליום 10.4.05, על מנת לאפשר לנתבע להתארגן לפינוי האמור. 44. אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום הוצאתן ועד ליום התשלום המלא בפועל, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 5,000 ₪ ומע"מ כדין. פינוי דייר מוגןדייר מוגן בבית עסקמקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)פינויפינוי דירה