קראו דוגמא מהפסיקה בנושא חולשה וסחרחורות כתאונת עבודה: בהליך דנן התובעת מבקשת להשיג על החלטת הנתבע, אשר דחה את תביעתה לדמי פגיעה, בגין תאונת עבודה נטענת מיום 12/12/11, לטענת הנתבע לא אירעה לתובעת תאונת עבודה. העובדות התובעת עובדת לפרנסתה בעבודות משק בית אצל מעבידים שונים. ביום 15/3/12 הגישה התובעת תביעה לתשלום דמי פגיעה, בגין התקופה שמיום 12/12/11 ועד ליום 29/1/12. לטענתה בתקופה זו היא שהתה בחופשת מחלה מחמת סחרחורת וחולשה שתקפו אותה. בטופס בל /250 שמילאה המעבידה גב' יערה X (הומצא לנתבע ביום 7/2/12) נכתב כי הפגיעה אירעה ביום 12/12/11 בשעה 14:00. תאור התאונה בטופס בל היה כדלקמן: "לקראת סוף העבודה במשק בית בביתי, דליה הרגישה רע מאוד ונסעה הביתה. הרגישה סחרחורת, חולשה וכאבים ולא יכלה לעמוד על רגליה." ביום 16/4/12 הנתבע דחה את התביעה בקבעו, כי החולשה והסחרחורת אינן תוצאה של תאונת עבודה, אלא של מצבה הרפואי הפנימי של התובעת. טענות הצדדים בעדותה בפני טענה התובעת כי ביום 12/12/11 אירעה לה תאונת עבודה בעת שהרימה שטיח בבית מעבידתה: "במהלך יום העבודה הרמתי שטיח מאוד כבד שיש בסלון והרגשתי חולשה, שאני לא יכולה לעשות כלום. לא יכולתי להמשיך, הגעתי הביתה בכוחות עצמי." לטענת התובעת, הסחרחורת והחולשה שתקפו אותה, אשר בגינן היתה באי כושר בתקופה שמיום 12/12/13 עד יום 29/1/13, הם תוצאה מתאונת עבודה הנ"ל. לטענת הנתבע לא אירעה לתובעת תאונת עבודה ביום 12/12/13, החולשה והסחרחורת שתקפו אותה הן תוצאה של מצב תחלואתי פנימי, ולכן התובעת איננה זכאית לדמי פגיעה. הכרעה סעיף 92 לחוק הביטוח הלאומי, אשר קובע את הזכאות ל"דמי פגיעה" ואת תחומיה 92. (א) מבוטח שפגיעה בעבודה גרמה לו שאינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת, ישלם לו המוסד דמי פגיעה, בעד פרק הזמן שאינו מסוגל כאמור, אם לא עסק למעשה בכל עבודה והוא נזקק לטיפול רפואי, לשיקום או להחלמה. טענתה של התובעת אשר קושרת את הסחרחורת להרמת שטיח כבד במהלך יום העבודה, נשמעה לראשונה במהלך ישיבת הקד"מ, אז העידה התובעת כדלקמן: "הלכתי לעבודה בריאה, הכל היה תקין ובמהלך העבודה זה קרה לי, היתה לי חולשה ברגליים, סחרחורת, לא יכולתי לעמוד. אני חושבת שמאז שהרמתי את השטיח בסלון זה גרם לי להכל. השטיח היה מאוד כבד ולא יכולתי להמשיך. כשהגעתי הביתה הלכתי לרופאה והיא שלחה אותי לביה"ח. זה מעומס עבודה שהיה." עדות זו של התובעת, לפיה בעקבות הרמת השטיח היא לא יכולה היתה להמשיך בעבודתה באותו היום, איננה מתישבת עם האמור בטופס בל / 250. מעבידתה של התובעת לא תארה כל אירוע חריג בעבודה, ציינה כי הפגיעה אירעה בשעה 14:00, היינו בסוף יום העבודה, כאשר התובעת הרגישה תשישות (אציין כי בכתב התביעה שהוגש למל"ל התובעת ציינה כי יום עבודתה נמשך משעה 8:00 עד שעה 14:00). עיון בחומר הרפואי שהתקבל מקופת חולים כללית מעלה כי ביום 3/1/12 התובעת ביקרה במרפאה כאשר בסיבת הפניה נכתב - "לאחרי נפילה בגלל אי שווי משקל. כאב ראש. לדבריה ארוע של CVA-12.11. אשפוז בנאורולוגית ב"ח מאיר לפני חודש." מהאמור לעיל עולה כי בפנייתה לקבלת טיפול רפואי התובעת לא תארה אירוע תאונתי בעבודה אלא קשרה את מצבה לאשפוז קודם במחלקה נאורולוגית, שהיה כחודש קודם לכן. כידוע, בית הדין נוטה ליחס משקל רב לדברים שאומר מטופל לרופאו באופן ספונטני. הטעם לכך נעוץ בחזקה כי אדם יביא בפני רופאו מידע מהימן ביחס לנסיבות שהובילו למצבו על מנת שיאובחן באופן מיטבי ויקבל את הטיפול המתאים. אציין כי גם בהודעת הערעור, התובעת לא קשרה את החולשה והסחרחורת לאירוע בעבודה. בהודעת הערעור שהגישה התובעת נכתב: "התאונה המדוברת הייתה לאחר יום עבודה קשה בדרכי מהעבודה לביתי ולא נגרמה כתוצאה ממצבי הרפואי הטבעי ..." לנוכח האמור לעיל כאשר טענותיה העדכניות של התובעת אינן מתיישבות עם האמור בטופס בל / 250 ועם רישום רפואי מזמן אמת, אני מתקשה לקבל את הטענה בדבר קרות אירוע תאונתי בעבודה ביום 12/12/11. אציין כי גם בהודעת הערעור התובעת לא תארה אירוע תאונתי ביום העבודה אלא ציינה כי התאונה אירעה בדרך מהעבודה הביתה. לנוכח האמור התביעה נדחית. בנסיבות עניין, בשים לב למהות התובענה, אין צו להוצאות. לצדדים זכות לערער על פסד הדין בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין. הכרה בתאונת עבודהתאונת עבודה