מגורים הולמים לעובד זר

קראו דוגמא מהפסיקה בנושא מגורים הולמים לעובד זר: פתיח 1. בהכרעת דין מיום 6.11.13 הרשעתי את הנאשמת בהעסקתם של שני עובדים זרים בלא העמדת מגורים הולמים לשימושם, בניגוד לסעיף 2(ב)(4) לחוק עובדים זרים, התשנ"א - 1991 (להלן: חוק עובדים זרים). במקביל לכך זיכיתי את הנאשמת מעבירות נוספות שיוחסו לה בכתב האישום, ועניינן העסקת ארבעה עובדים זרים ללא היתר כדין. 2. מהכרעת הדין עולה כי הנאשמת הינה חברה לעיבוד פרדסים ושיווק פרי הדר. בביקורת שנערכה ביום 22.3.04 - בפרדס אותו מתפעלת הנאשמת במושב רמות מאיר - נמצאו ששה עובדים זרים; לאחר דיון הוכחות וכאמור לעיל הורשעה הנאשמת בהעסקת שניים מעובדים אלו בלא העמדת מגורים הולמים לשימושם. הליקויים שהוכחו הינם ליקויים בנושא שקעי החשמל; העדר מים חמים בכיור במטבח; העדר משטח עבודה תקין במטבח והעדר חלל אחסון סגור; העדר חיבור תקין לביוב; והעדר הוראות שימוש והדרכה. במסגרת הכרעת הדין קבעתי כי ליקויים נוספים שיוחסו לנאשמת - לא הוכחו. עוד יצוין כי כלל הליקויים (לרבות אלו מהם זוכתה הנאשמת) לא הוגדרו על ידי חוקרי המאשימה כ"חמורים". טענות הצדדים 3. ב"כ המאשימה הדגיש את חומרת העבירה בה הורשעה הנאשמת ואת העובדה כי בוצעה במסגרת עסקה ומשלח ידה, וביקש לקחת בחשבון לחובתה את העובדה כי ביקשה להישפט. עוד ציין כי הגם שמספר הליקויים שהוכחו אינו גבוה - יש לקחת בחשבון את טיבם ואת הסיכון הבטיחותי/ תברואתי שיצרו. לגישתו, מתחם הענישה הראוי אמור לנוע בין סך של 20,000 ₪ ביחס לשני העובדים (כפל הקנס המנהלי שהינו 5,000 ₪ לעובד) ועד סך של 116,800 ₪ ביחס לשני העובדים (מחצית מהקנס המירבי), וביקש - בהתחשב בפרק הזמן שחלף מאז ביצוע העבירה - כי יוטל קנס של 30,000 ₪ במסגרת מתחם זה. 4. ב"כ הנאשמת ביקש הטלת קנס בשיעור סמלי בלבד, וזאת לאור חלוף הזמן ממועד ביצוע העבירה ועד הגשת כתב האישום (שש שנים, כאשר מאז הגשת הבקשה להישפט חלפו ארבע שנים) ובהתחשב בכך שהנאשמת זוכתה ממרבית האישומים שיוחסו לה (לרבות חלק מהליקויים שיוחסו לה בנושא המגורים). עוד ציין כי הליקויים - גם לגישת מבצעי הביקורת - לא היו "חמורים", וכי לנאשמת אין עבר פלילי כלשהו - לרבות בהקשר של חוק עובדים זרים, ואף לא הוטלו עליה קנסות נוספים. הכרעה 5. ביום 10.1.12 פורסם ב"רשומות" תיקון מס' 113 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: חוק העונשין), בדבר "הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה". בהתאם להוראות התחולה, "תחולתו של חוק זה שישה חודשים מיום פרסומו" והוראותיו "יחולו על הליכים שביום התחילה טרם ניתנה בהם הכרעת הדין". בהתאם, ונוכח מועד מתן הכרעת הדין בהליך זה - חל על ענייננו התיקון האמור. 6. סעיף 40 ב' לחוק העונשין, שהוסף במסגרת התיקון לחוק, קובע כי "העיקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו...". באשר לדרך יישומו של התיקון לחוק נקבעו, על ידי בית המשפט העליון, הדברים הבאים: "התיקון קובע כי בית המשפט נדרש לקיים בחינה תלת שלבית לצורך גזירת העונש: בשלב הראשון עליו לקבוע את מתחם העונש ההולם את נסיבות ביצוע העבירה ואותן בלבד. זהו מתחם נורמטיבי-אובייקטיבי. לשם כך עליו להתחשב בארבעה שיקולים: (1) הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה; (2) מידת הפגיעה בערך זה; (3) מדיניות הענישה הנהוגה; ו - (4) הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה המפורטות בסעיף 40 ט' לחוק (סעיף 40 ג'(א) לחוק העונשין). בשלב השני נדרש בית המשפט לבחון אם מתקיימים שיקולים חריגים הנוגעים לנאשם ומצדיקים לסטות מהמתחם שנקבע בשלב הראשון - פוטנציאל שיקום מיוחד או הגנה על הציבור, כמפורט בסעיפים 40 ד' ו - 40 ה' לחוק (סעיף 40 ג'(ב) לחוק). ככל שלא מצא בית המשפט להעדיף שיקולי שיקום או הגנה על הציבור, יעבור בית המשפט לשלב השלישי, שבגדרו עליו לקבוע את העונש שיושת על הנאשם בתוך המתחם שקבע. בשלב זה נדרש בית המשפט לשקול את נסיבותיו האישיות של הנאשם לקולה ולחומרה - אלו המפורטות בסעיף 40 י"א לחוק, כמו גם נסיבות אחרות ככל שמצא שהן רלוונטיות..." (ע"פ 2918/13 דבס נ. מדינת ישראל, מיום 18.7.13; כן ראו את ע"פ 8641/12 סעד נ. מדינת ישראל, מיום 5.8.13). עוד יש לציין כי "כפירה באשמה וניהול משפט על ידי נאשם לא ייזקפו לחובתו" (סעיף 40 י"א(6) סיפא לחוק העונשין), וכי ככל שהנאשם הורשע "בכמה עבירות המהוות אירוע אחד, יקבע מתחם עונש הולם... לאירוע כולו, ויגזור עונש כולל לכל העבירות בשל אותו אירוע" (סעיף 40 י"ג(א)). 7. עוד יש לקחת בחשבון כי כתב האישום הוגש בשל בקשת החברה להישפט; יש לפיכך רלוונטיות לסעיף 14 לחוק העבירות המנהליות, התשמ"ו - 1985, הקובע כי אין לגזור קנס נמוך מהקנס המנהלי אלא "מנימוקים שיירשמו". עוד יש להפנות להנחיית בית הדין הארצי, לפיה כאשר נאשם ביקש להישפט נקודת המוצא צריכה להיות, למעט במקרים מיוחדים, כפל הקנס המנהלי (ע"פ 74/09 מדינת ישראל - זיו אלון דור טכנולוגיות בע"מ, מיום 10.5.10; וראו בהקשר זה גם את סעיף 2(א1) לחוק עובדים זרים, אשר התווסף לחוק בשנת 2012 וחל רק על העבירה של העסקת עובד זר ללא היתר כדין). 8. בהתחשב בכל האמור לעיל ובנסיבות ביצוע העבירה, אני סבורה כי מתחם העונש ההולם אמור לנוע בין שיעורו של הקנס המנהלי (5,000 ₪ לכל עובד ויחד 10,000 ₪) לבין פי 4 מכך (40,000 ₪). במסגרת זו לקחתי בחשבון את הצורך ההרתעתי, ואת תכליתו של חוק עובדים זרים להגן על העובדים הזרים המהווים קבוצה מוחלשת, תוך הקפדה מירבית על זכויותיהם ועל כבוד האדם שלהם (ע"פ 18/06 פיבר טכניק - מדינת ישראל, מיום 20.2.07). עוד לקחתי בחשבון כי העסקת עובדים זרים בתנאי מחיה ירודים וללא מגורים הולמים הינה תופעה שאסור שתתרחש במדינה נאורה ויש לעשות כל מאמץ למיגורה. במקביל לכך יש לקחת בחשבון כי העובדים בענייננו הועסקו כדין מכל הבחינות האחרות; כי הורם נטל ההוכחה ביחס לחלק מהליקויים בלבד; וכי המאשימה עצמה לא הגדירה את ממצאי ביקורת המגורים כ"חמורים". עוד יש לקחת בחשבון כי הנאשמת זוכתה מרוב האישומים שיוחסו לה, ולכן אין לזקוף לחובתה בקביעת מתחם הענישה את העובדה כי הגישה בקשה להישפט. 9. באשר לעונש המתאים לנאשמת במסגרת מתחם הענישה ההולם - יש לקחת בחשבון כגורם משמעותי את הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירה (קרוב לעשר שנים), את הזמן הרב שחלף (בלא שהובא לכך הסבר כלשהו) ממועד הגשת הבקשה להישפט ועד למועד הגשתו של כתב האישום (כאשר כתב אישום מתוקן הוגש רק ביום 16.11.11 והדבר גרם להתמשכות נוספת של ההליכים תוך גרימת עינוי דין), ובנוסף את העדרן של עבירות קודמות כלשהן (לרבות קנסות). בהתחשב במכלול השיקולים, ומתוך ראיית העיקרון המנחה של הלימה, שוכנעתי כי מוצדק להסתפק במקרה זה ברף התחתון. 10. סוף דבר - הנני מטילה על הנאשמת קנס בסך של 10,000 ₪, אשר ישולם בעשרה תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 15.2.14 ואילך. לא שוכנעתי כי יש הצדקה להטלת עונש נוסף, לרבות התחייבות להימנע מביצוע עבירה. מגורים הולמים (לעובדים)עובדים זרים