צו למניעת הרחקה מהארץ

קראו דוגמא מהפסיקה בנושא צו למניעת הרחקה מהארץ: 1. ביום 1.8.2013 הוגשה העתירה המנהלית שבכותרת לבית משפט זה. מדובר בתקופת פגרת בית המשפט והעתירה הוגשה כעתירה דחופה שנלוותה אליה בקשה לצו ביניים. בעתירה עצמה התבקש בית המשפט לבטל החלטה של המשיבים לפיה העותר 2 שוהה בישראל שלא כדין; כמו גם החלטה לגרש את העותר 2 לחו"ל - כשלפי הנטען החלטת הגירוש מתייחסת לאותו היום (1.8.2013) בשעה 15:00. בעתירה התבקשו גם המשיבים לנמק מדוע לא יינתן לעותרים מעמד מכוח פנייה לוועדה הבינמשרדית או מטעמים הומניטאריים. בעתירה נטען, שהעותר 1, היה בעל רישיון לישיבת קבע אולם הוא קיבל הודעה על כך שתושבותו פקעה. הוא הגיש בקשה להשבת רישיון ישיבת הקבע אולם לפי העתירה לא ניתנה בבקשה זו תשובה עניינית עד אותה העת. אשר לעותר 2, נטען כי הוא נעצר ביום 27.7.2013 והוצא נגדו צו משמורת. נטען שלפי נהלי המשיב אין מקום להרחיק מבקש מעמד כל עוד בקשתו תלויה ועומדת. משעה שתלויה ועומדת בקשתו של העותר 1 להשבת תושבות, כך נטען, לא היה מקום להוציא צו גירוש והרחקה נגד העותר 2. 2. בהחלטה שניתנה בו ביום בבקשה לצו ביניים, ניתן צו ארעי המונע את הרחקת העותרים מן הארץ. בכל הקשור להמשך הטיפול בעתירה, צוין בהחלטה שככל שעניינה הוא בהשגה על צו המשמורת עצמו, הרי שהעניין צריך להתברר כערעור מנהלי לכאורה; וככל שהעתירה תוקפת את שאלת המעמד - קיים חסר במסמכים שצורפו לעתירה ובכלל זה בעניין מיצוי הליכים. התאפשר לב"כ העותרים להגיש הודעה בעניין זה. תגובת העותרים - הלאקונית - שהוגשה לבית המשפט ביום 6.8.2013 הייתה שהסמכות הבלעדית לדון בערעור על החלטת בית הדין היא לבית משפט זה. 3. בהתאם להחלטת כב' השופט י' צבן, סגן נשיא, התבקשה תגובת המשיבים. נטען בתגובה שהעתירה הוגשה בחוסר נקיון כפיים ובלי שהעתירה מגלה את העובדות הרלבנטיות. הובהר בתגובה, שמדובר בעותרים שיש ביניהם הבדלים מהותיים - גם לעניין הסמכות. אשר לעותר 2, הרי שמדובר בבגיר שמעולם לא ביקש, וממילא לא קיבל, כל מעמד בישראל. אשר לעותר 1, הרי שתושבותו פקעה ביום 9.8.2006 בשל שהייה ממושכת בחו"ל. בקשתו להשבת תושבות נדחתה לאור הליך פלילי המתנהל נגדו. לפי הנטען בתגובה, העותר 1 נשאר בישראל חרף דחיית בקשתו בחודש יולי 2012. ואילו העותר 2 נכנס לישראל בשנת 1998 ברישיון תייר שתוקפו פג בראשית 1999. לפי הנטען, החל ממועד זה שוהה גם העותר 2 בארץ שלא כדין. המשיבים ביקשו שהעתירה תידחה על הסף, שכן העותרים לא השלימו את הפרטים הנדרשים ולא ברור איזה החלטה מנהלית הם תוקפים. לפי הטענה, ההשגה על השמתו של העותר 2 במשמורת צריכה להתברר בדרך של ערעור מנהלי בבית משפט אחר שהוא בעל הסמכות המקומית, ולא בבית משפט זה. וככל שהעתירה תוקפת את שאלת המעמד, הרי שהעתירה דינה להימחק בשל חוסר נקיון כפיים, שיהוי ואי מיצוי הליכים. הכל, בשים לב לכך שהעותר 2 לא הגיש כלל בקשה לקבלת מעמד בישראל; ואילו העותר 1 הגיש אמנם בקשה אולם זו נדחתה והיה עליו למצות את ההליכים קודם לפנייה לבית משפט זה על דרך של פנייה לוועדת ההשגה לזרים. 4. ניתנה לעותרים אפשרות להגיב לתגובת המשיבים והם עשו כן בהודעה מטעמם. נטען על ידם, שעל מנת לתקוף את צו ההרחקה יש לנקוט בהליך של עתירה מינהלית ואין מקום לדון בנדון במסגרת ערעור מינהלי. בין היתר נטען עוד, שמדובר במשפחה שילדיה האחרים קיבלו מעמד בישראל. על רקע זה נטען שהיה מקום לבחון את בקשתו של העותר 2 ולו על פי נוהל הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים. לא היה מקום להוציא נגדו צו הרחקה. ועוד נטען, שהוגשה בקשה למתן מעמד במשרד הפנים לוועדה הבינמשרדית תוך צירוף כל המסמכים הרלבנטיים ובשל כך התבקש להגיש עתירה מתוקנת. 5. לאחר שעיינתי במכלול החומר שלפניי, מסקנתי היא כי דין העתירה דנן להיות מסולקת על הסף. כפי שהובהר כבר בהחלטה בבקשה לצו ביניים, מיום 1.8.2013, קיימת אי בהירות ממשית באשר לעתירה זו; תוחלתה והסמכות לברר אותה בבית משפט זה. אכן, כעולה מן התגובה המקדמית, וענין זה לא נסתר, קיימת שונות של ממש בין העותר 1 לבין העותר 2. 6. נפתח בעותר 1. כעולה מן התגובה וענין זה לא נסתר, בקשתו של העותר 1 להשבת תושבות נדחתה. על החלטה זו יכול היה העותר 1 לפנות לוועדת ההשגה לזרים. טענת המשיבים שלפיה לא היתה פנייה כזו קודם לפנייה לבית משפט זה, לא נסתרה. במצב דברים זה, וככל שהעתירה מופנית כנגד אי מתן מעמד לעותר 1 בישראל, הרי שמדובר בעתירה מוקדמת שהוגשה מבלי למצות את ההליכים קודם להגשתה. דין העתירה בעניינו של העותר 1 להיות מסולקת אפוא על הסף וזאת מבלי הבעת עמדה בשאלת השבת רישיון הקבע. 7. ואשר לעותר 2, הרי שככל שמדובר בשאלת המשמורת עצמה, הוסכם גם על ידי העותרים שעניין זה צריך להתברר לפני בית המשפט המוסמך (מקומית) ובהליך של ערעור מינהלי. לא זה ההליך שהוגש לבית משפט זה. ואם מבוססת הגשת העתירה המינהלית לבית משפט זה סביב הטענה שהיה על המשיבים לתת לעותר 2 מעמד בישראל; או לכל הפחות שלא להוציא נגדו צו הרחקה כל עוד תלויה ועומדת בקשה בעניינו, הרי שכפי שהובהר בתגובת המשיבים, וגם ענין זה לא נסתר, נכון למועד הגשת העתירה כלל לא הוגשה בקשה בעניינו של העותר 2 למתן מעמד מסוג כלשהו. למעשה, עיון בהודעה שהגישו העותרים לבית משפט זה בתגובה לתגובה המקדמית, מגלה כי כפי הנראה הוגשה בקשה בעניין זה של מעמדו של העותר 2 - לראשונה - לאחר הגשת העתירה לבית משפט זה; וגם לאחר ההחלטות השונות שניתנו בה. להתנהלות זו בכל הקשור להגשת העתירה, ובמיוחד בשים לב לתקופה הממושכת שבה שוהה העותר 2 בישראל, לא ניתן כל הסבר. משמעות הדבר היא שגם העתירה בעניינו של העותר 2 הוגשה בלא מיצוי ההליכים בעניינו. ובכל הקשור לבקשה להגשת עתירה מתוקנת, הרי שנוכח המחדלים שנפלו בהתנהלות העותרים; כריכת עניינם של שני עותרים שעניינם שונה באותה עתירה מלכתחילה; והעובדה שאפילו להודעה האחרונה מטעם העותרים, ולפיה הוגשה בקשה בעניינו של עותר 2 - לא צורפה הבקשה האמורה על מסמכיה, לא מצאתי מקום להיעתר למבוקש ולאפשר את תיקון העתירה. 5 משמעות הדבר היא כי דין העתירה דנן להיות מסולקת על הסף, וכך אני מורה. העותרים יישאו בהוצאות המשיב ובשכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ₪. סכום זה יישא ריבית והצמדה כדין מיום פסק דין זה ועד התשלום בפועל. מובהר כי אין בפסק דין זה כדי למנוע מן העותרים למצות את ההליכים בעניינם עד כדי פנייה לבית משפט זה בהתקיים עילה לכך (ומבלי שיהא בכך משום הבעת עמדה בשלב זה לגוף טענותיהם). 6. הצו הארעי שניתן בבית משפט זה ביום 1.8.2013, והמונע הרחקה מן הארץ, יעמוד בעינו עד ליום 15.10.2013. משרד הפניםגירוש מארץצוויםצו מניעה