קראו דוגמא מהפסיקה בנושא קרקע חקלאית ייעוד שמורת טבע: הדיון שלפנינו מעורר את אחת הדילמות המורכבות במשפט הציבורי - ההתנגשות בין אינטרסים וערכים לגיטימיים מנוגדים - האינטרס של טובת הציבור, אל מול אינטרס הפרט לשמור על קניינו. כפועל יוצא של התנגשות זו, הפגיעה בקניינו של הפרט היא לעיתים בלתי נמנעת ומחויבת המציאות, שכן על פי התפיסה השלטת כיום, לבעל הקניין מחויבות חברתית לשרת את האינטרס הציבורי. מכאן נגזר הכלל לפיו ניתן לפגוע או לכרסם בזכויות קניין על מנת להגשים אינטרס ציבורי. רקע 1. העותרים, יורשי המנוח ג'ירייס סעד X ז"ל, הם הבעלים הרשום של המקרקעין הידועים כגוש 19669 חלקה 12 (להלן - "החלקה"). בעתירה מבוקש להורות למשיבים שלא להכליל את החלקה בשטחה של תוכנית מתאר מקומית ג/11784. המשיבה 5 - הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים (להלן - "הרשות") הינה תאגיד סטטוטורי המופקד על החזקתם וניהולם של שמורות הטבע והגנים הלאומיים ועל הגנת ערכי הטבע המוגנים, מכוח חוק גנים לאומיים, שמורת טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח-1998 (להלן - "חוק גנים לאומיים"). 2. החלקה מצוייה בשטח המיועד להפוך לשמורת טבע מצד אבירים (להלן - "השמורה"), בסמוך לישובים מעלות תרשיחא, פסוטה, ואבירים, ומשתרע על פני שטח של כ- 3400 דונם. ייעודו של השטח כשמורת טבע אושר בתמ"א 35 ובחלקו בתמ"מ 2/9. לצורך הכרזת השטח כשמורת טבע, מכוח חוק גנים לאומיים, יזמה הרשות תוכנית מתאר מקומית מס' ג/11784 (להלן -"התוכנית"). התוכנית הופקדה ביום 20.5.02. מטרותיה כפי שהוגדרו בתקנון התוכנית הינן בן היתר, לשמור על החי הצומח והדומם במצבם הטבעי ולהסדיר את הביקור בשמורה, תוך פיתוח אקסטנסיבי מינימלי. לתוכנית הוגשו התנגדויות מטעם המועצה המקומית פסוטה וכן בעלי החלקות הפרטיות שבתחום התוכנית. הטענה העיקרית בהתנגדויות הייתה שהתוכנית פוגעת בזכות הקניין של בעלי החלקות הפרטיות ובערכן הכלכלי של החלקות. 3. בעקבות ההתנגדויות, התקיים דיון בין הרשות למתנגדים, במסגרתו הסכימה הרשות לצמצם את שטח התוכנית ולהוציא מתחומה שטחים פרטים הנמצאים בשולי השמורה. בנוסף, הסכימה הרשות לשנות את ייעודם של השטחים הפרטיים שבעומק השמורה מ"שמורת טבע" ל-"שטח חקלאי בתחום שמורת טבע" שינוי שמאפשר לבעלי החלקות להמשיך ולעבד את חלקותיהם, אך לא לבנות מבנים חקלאיים. 4. ביום 3.7.07 החליטה הועדה המחוזית לקבל את ההתנגדויות ולאשר את התוכנית, בכפוף להוצאת כל השטחים הפרטיים מתחום השמורה (להלן - "ההחלטה הראשונה של הועדה המחוזית"). על החלטה זו הגישו שלושה מחברי הועדה המחוזית ערר לועדת משנה לעררים של המועצה הארצית (להלן - "ועדת המשנה"). לאחר הגשת הערר, הצטרפה הרשות אף היא לערר, כעוררת נוספת. 5. ועדת המשנה קבעה בהחלטתה מיום 28.10.08 כי קיים אינטרס ציבורי לכלול שטחים נרחבים ורצופים בתחום התוכנית, הן לצורך שמירת הרצף האקולוגי והן לצורך שמירת הרצף הניהולי. על מנת להשיג את האיזון הראוי בין זכות הקניין של הפרט לבין הערך הציבורי של שמירת טבע, קבעה הועדה כי יש לכלול בתחום התוכנית חלקות שמבחינת אופיין דרושים לשמירה על שמורת הטבע והרצף האקולוגי שלה. לעומת זאת, קבעה הועדה כי יש להוציא מהתוכנית חלקות שהוצאתן לא תפגע באפשרות לשמור ולהגן באופן מיטבי על ערכי הטבע והסביבה (להלן - "ההחלטה הראשונה של ועדת המשנה"). ועדת המשנה החזירה את הדיון לועדה המחוזית על מנת שזו תבחן את נחיצות הכללת כל חלקה וחלקה בשמורת הטבע בהתאם לקריטריונים שנקבעו על ידה. 6. הועדה המחוזית בחנה בהתאם את נחיצות הכללת כל חלקה וחלקה בתחום התוכנית, בהתייעצות עם אקולוג מחוז צפון של הרשות, ד"ר קפלן, ובעקבות הבדיקה קיבלה את עמדת הרשות כי יש חשיבות ציבורית להכליל את כל החלקות הפרטיות בתחום התוכנית בשל ערכי טבע שיש לשמרם. לפיכך, החליטה הועדה המחוזית ביום 29.9.09 לדחות את ההתנגדויות ולתת תוקף לתוכנית כפוף לתיקון סעיף 3.1.3.1 לתקנון על פי הוראותיה (להלן - "ההחלטה השנייה של הועדה המחוזית"). 7. על החלטה זו הגישו העותרים ערר נוסף לועדת המשנה. יתר בעלי החלקות אותן הוחלט להותיר בתחום התוכנית, לא הצטרפו לערר. ביום 31.8.10 החליטה ועדת המשנה לדחות את הערר. הועדה קבעה כי הועדה המחוזית עמדה במטלה שהוטלה עליה בהחלטת ועדת הערר הראשונה וכי החלטתה להותיר את החלקות הפרטיות בתחום השמורה מאזנת כראוי בין האינטרס של השמירה על זכות הקניין ואינטרס השמירה על ערכי טבע. הועדה קבעה עוד כי הוצאת החלקות שבשוליים מתחום התוכנית והותרת החלקות שבמרכז השמורה בשטח התוכנית, מהווה איזון ראוי בין האינטרסים השונים. אשר לחלקה של העותרים קבעה הועדה כי מיקום החלקה משמעותי מאוד לצורך שמירה על רצף השמורה (להלן - "ההחלטה השנייה של ועדת המשנה"). על החלטה זו הוגשה העתירה שלפנינו. טענות העותרים 8. העותרים טוענים כי ההחלטה שלא להוציא את החלקה מתחום שטח התוכנית אינה סבירה, אינה מדתית ופוגעת בקניינם. לטענתם, על החלקה חלה תוכנית מתאר מקומית ג/6540 במסגרתה נקבעו תנאים והוראות למתן היתרי בניה למבנים חקלאיים ולפיכך ההוראה שנקבעה בסעיף 3.1.3.1 לתוכנית, אשר אינה מתירה בניית מבנים חקלאיים על החלקה, אינה מתיישבת עם התוכניות החלות כיום על החלקה ומצמצמת את אפשרויות הבניה והגידור בחלקה. העותרים טוענים עוד כי נעשה שימוש חקלאי באדמתם במשך עשרות שנים, והם מבקשים להמשיך ולעבד את אדמתם ולעשות בה שימוש חקלאי, לרבות הקמת מבנים חקלאיים, כפי שהותר להם בתוכנית מתאר מקומית ג/6540 החלה כיום על החלקה. 9. עוד נטען כי עם אישור התוכנית ישתנה יעודה של החלקה מייעוד חקלאי לשמורת טבע, דבר שיפגע קשות באפשרויות פיתוח החלקה. נטען כי אין מניעה, מכוח הוראות סעיף 12 לתמ"א 22, לשנות את היעוד של החלקה ולהוציאה מתחולת התוכנית. 10. עוד טוענים העותרים כי התוכנית אינה עומדת בפסקת ההגבלה הקבועה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; ערכה של החלקה ירד בצורה משמעותית וייגרם לעותרים נזק כלכלי. לטענתם, לא נקבע בתקנון התוכנית כל פיצוי בגין הנזקים שייגרמו לעותרים כתוצאה מהכללת החלקה בשטח התוכנית ולפיכך נגרמת להם פגיעה קניינית בלתי מדתית. כן נטען לפגיעה בזכות השוויון. 11. העותרים מוסיפים וטוענים כי ניתן להשיג את מטרת התוכנית אף אם החלקה תוצא משטח השמורה, לעניין זה צירפו העותרים את חוות דעתו של מר X X (העותר מס' 2), לפיה ניתן לשלב בין שמורת הטבע בהתאם לתפיסה של נופאדם, השלטת לטענתם בישראל, והגורסת כי הטבע והאדם משולבים במכלול אחד בל ינותק. לעניין זה מציינים העותרים כי בשטח השמורה קיימים הישובים כגון אבירים, גרנות ועוד. כמו כן נסללו בה כבישים רבים ובכל זאת נשמר הרצף האקולוגי של השמורה. 12. לבסוף, טוענים העותרים כי למעשה הכרזת החלקה כשמורת טבע הינו שלב ראשון בדרך להפקעת החלקה, וכן כי יישום התוכנית לוקה בשיהוי ניכר. טענות המשיבות 13. המשיבות 1 ו-2 טוענות כי המחלוקת מתמקדת בקביעת גבולות שטח שמורת הטבע, שהיא בעיקרה החלטה תכנונית, מקצועית מובהקת והלכה פסוקה היא כי בית המשפט אינו נוטה להתערב בנושאים מסוג אלה. המשיבות טוענות כי ההחלטה נושא העתירה הינה סבירה ומקצועית, לא נפל בה כל פגם מבחינת כללי המשפט המנהלי והיא מבוססת על שיקול דעת תכנוני ראוי הנתון לועדות כמוסדות תכנון על פי הדין. לטענתן, העדפת האינטרס הציבורי שבשימור הטבע, המצדיק להכליל את החלקה בתחום התוכנית, בכפוף להגנה על האינטרס הקנייני הפרטי של העותרים המתבטא בהתרת פעולות שימוש ועיבוד חקלאי בשטח החלקה לרבות גידור, מגלמת איזון ראוי ומידתי שמביא בחשבון את כל השיקולים הרלוונטיים ובכללם צמצום פגיעה בעותרים. 14. אשר לטענה כי התוכנית עומדת בסתירה לתוכניות מתאר ארציות ומקומיות, נטען כי שטח התוכנית יועד לשמורת טבע במספר תוכניות שקדמו לתוכנית כמו תמ"א 31, תמ"א 35, תמ"א 22, תמ"מ 9/2. מכאן שהתוכנית מתיישבת עם כל תוכניות המתאר הארציות החלות על החלקה. לטענתן, גם אם תוצא החלקה משטח התוכנית, ימשיכו לחול עליה מגבלות בניה רבות ומשמעותיות על רקע יעוד השטח לשמורת טבע. נטען עוד כי התוכנית המקומית ג/6540 החלה על השטח, לא קובעת ייעודי חלקות, אלא כמפורט במטרותיה, החילה הוראות וסייגים אשר אמורים להנחות את מוסדות התכנון בעת בחינת בקשה להיתר בניה למבנים חקלאיים, וזאת כאשר מדובר בשטח המצוי ביעוד חקלאי, ולא ביעוד שמורת טבע כפי שהדבר בענייננו. בנסיבות אלה, על פי ההוראות התכנוניות החלות על החלקה ממילא ציפיית העותרים לממש את פוטנציאל הקרקע לפיתוח אין לה על מה לסמוך. 15. המשיבות דוחות מכל וכל את טענת העותרים כי למעשה מדובר בהליך של הפקעה. ממילא לטענתן לא ניתן לטעון לשיהוי ביישום תוכנית מתאר. עוד נטען כי במידה והעותרים סבורים כי נגרמה להם ירידת ערך בעקבות אישור התוכנית אין בהחלטות הועדה כדי לחסום את זכותם להגיש תביעה על פי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה ולמצות את זכויותיהם. 16. לבסוף נטען כי אין בסיס לטענה בדבר אפליה לרעה של העותרים, שכן מיקום החלקה שונה באופן מהותי ממיקום חלקות אחרות שהוצאו מגבול התוכנית, מאחר והיו מצויות בשולי השמורה. טענות הרשות 17. הרשות למעשה חוזרת על עיקר הטענות שנטענו על ידי המשיבות 1 ו-2. הרשות מוסיפה כי רגישותו הנופית והסביבתית של השטח נשוא התכנית שזורה כחוט השני בתוכניות המתאר השונות החלות עליו. הרשות עומדת על חשיבות הכללת החלקה בתחום השמורה, על מנת למנוע את קיטוע השמורה ולשמור על הרצף האקולוגי והניהולי שהינו תנאי הכרחי לצורך קיומם והתפתחותם של בעלי החיים והצומח המצויים בשטח. הרשות חוזרת על עמדת המשיבות 1 ו-2 כי העובדה ששטחה המקורי של השמורה צומצם ושנותרו בתחומה רק שטחים רגישים שהוצאתם מתחום השמורה תוביל לקיטועה, והעובדה שהתוכנית מאפשרת את המשך הפעילות החקלאית המתקיימת בחלקות הפרטיות, לרבות, עיבוד החלקות, הכשרת קרקע לצרכים חקלאיים, מרעה והקמת גדרות, מעידה כי התוכנית מדתית ומאזנת כראוי בין זכות הקניין של בעלי החלקות הפרטיות לבין הצורך להגן ולשמר שטח זה, בעל הערך המיוחד, לטובת הציבור. הרשות מציינת כי קיימת אבחנה מהותית בין החלקות שאותן הוחלט להוציא מתחום השמורה לבין חלקת העותרים, שכן חלקת העותרים נמצאת בחטיבה המרכזית, החוצה את השמורה מצפון לדרום ולא בשולי השמורה. 18. אשר לתוכנית ג/6540 חוזרת הרשות כי תוכנית זו הינה תוכנית תקנונית שאינה קובעת יעודים אך מאפשרת מבנים חקלאיים אך ורק בשטח שייעודו חקלאי. השטח נשוא העתירה אינו ביעוד חקלאי על פי תוכניות המתאר החלות עליו ולפיכך תוכנית ג/6540 כלל אינה חלה עליו. 19. אשר לטענת השיהוי - נטען כי במהלך השנים חלה התקדמות בהליכי התכנון החל מתמ"א 31 ועד לאישורה של תמ"מ 2/9 בשנת 2007. התוכנית מושא העתירה מהווה שלב נוסף ביישום המדיניות הקבועה לתוכניות המתאר הארציות והמחוזיות. תגובת המשיבות 3 ו-4 20. המשיבות 3 ו-4 השאירו העתירה והסעדים המבוקשים בה לשיקול דעת בית משפט. תשובת העותרים לתגובת המשיבים 21. העותרים טוענים בתשובתם, כי עוד ביום 6.8.92 הוכרזה החלקה 'קרקע חקלאית מוכרזת'. לפיכך, יש להחיל על החלקה את הוראת סעיף 12 לתמ"א 22 הקובעת כדלקמן: "קרקע חקלאית מוכרזת לא ישונה יעודה מכח תוכנית זו, ולא יינתן לגביה היתר בניה או שימוש למטרה לא חקלאית, אלא באישור הוועדה לשמירת קרקע..." . לטענת העותרים, בהתנגשות בין תכנית מתאר ארצית לבין תכנית מתאר מקומית, ידה של הראשונה על העליונה. לפיכך, בהעדר אישור הולקחש"פ, כל הגבלת בנייה חקלאית וגידור, נוגד את הוראת סעיף 12 לעיל, ודינו להתבטל. עוד טוענים העותרים כי התכנית נוגדת את הוראת סעיף 29 לתמ"מ 2 הקובעת כי כל שימוש בקרקע שנעשה בסמוך לפני תחילתה של התוכנית ימשך אף אם עומד בסתירה להוראות התוכנית, כפוף לתנאים שנקבעו. העותרים טוענים כי הם רשאים להמשיך ולעבד את אדמתם ולגדר את החלקה ולבקש היתרי בניה מהוועדות המקומיות לשם בניית מבנים, נוכח האמור בהוראה זו הגוברת על תוכנית מקומית. תשובת המשיבות 1ו-2 22. המשיבות טוענות כי סעיף 12 בתמ"א 22 אינו רלוונטי לענייננו, ומכל מקום, מפרוטוקול הדיון שנערך בולקחש"פ מיום 7.7.03 (נספח ו' לתגובת הרשות) עולה כי התכנית נושא הדיון נדונה בפני הוועדה והיא שהחליטה כי תכנית ג/11784 אינה טעונה את אישורה. אשר לטענת העותרים כי החלקה הוכרזה כקרקע חקלאית מוכרזת - טוענות המשיבות כי ההכרזה אינה קובעת ייעוד של החלקה, שכן זה יכול להיקבע רק בתכנית העונה על הגדרת סעיף 1 לחוק התכנון והבנייה, שהיא "תכנית מהתכניות שלפי פרק ג' לחוק", ולא ניתן לגזור מכוח ההכרזה בלבד, זכויות בניה. דיון והכרעה 23. לעמדת העותרים, הותרת החלקה בתחום גבולות התוכנית תפגע בקניינם. מנגד, עמדת המשיבות היא כי הוצאת החלקה מגבולות התוכנית תפגע בערכי הטבע ובשמורה. זה מול זה עומדים ערכים לגיטימיים מנוגדים. אקדים ואומר כי שוכנעתי שהחלטת ועדת המשנה לעררים כמו גם החלטת הועדה המחוזית, ומסקנותיהן, מגלמות איזון ראוי ומידתי שמביא בחשבון את מכלול השיקולים הרלוונטיים, ובכללם, צמצום הפגיעה בקניינם של העותרים. ההחלטות ניתנו לאחר שהועדות בחנו לעומק את כל ההשלכות הרלוונטיות שעשויות להיות לתוכנית והגיעו למסקנה הגיונית שמתיישבת עם החומר המקצועי שהונח בפניהן, לפיה, הפגיעה בערכי הטבע בהוצאת החלקה מתחום התוכנית עולה על הפגיעה בקניינם של העותרים בהותרת החלקה בתחום התוכנית. משכך, לא מצאתי לנכון להתערב בהחלטותיהן. ההחלטה הראשונה של ועדת המשנה 24. בהחלטתה הראשונה של ועדת המשנה התייחסה הועדה לחשיבות שיש לייחס לשמירה על הרצף האקולוגי בשמורה: "כך לא ייוצר מצב בו תיקטע השמורה באופן שיביא גם לשבירת הרצף האקולוגי המתקיים בה, מצב, אשר אין עוררים, כי הוא עלול להביא לפגיעה קשה בשמורה, בערכי הטבע שבתחומה, ובחיי השוכן בה" (הדגשות במקור) לגבי החשיבות של שמירה על רצף ניהולי קבעה הועדה כי: "גם בשמירה על רצף ניהולי רואים אנו חשיבות. רצף ניהול מאפשר לתכנן פעילות כוללת או להגביל סוגי פעילות שונים, בכל השמורה, תוך התחשבו בצרכיו של השטח כולו, בעוד שהותרת מובלעות תביא לפעילות פרטנית של בעל השטח, הנעשית מטבעה תוך התחשבות, קודם כל, באינטרס המצומצם שלו. הרצף הניהול משמעו גם שהרשות היא זו שתהיה בעלת הסמכויות של פיקוח ואכיפה בכל שטח שמורת הטבע, ובכלל זה בשטחים הפרטיים (ר' סעיפים 6,7,30) לחוק הגנים הלאומיים). מטבע הדברים, יש עדיפות רבה בהעברת הפיקוח והאכיפה לידיה בשטח כל השמורה, וברי כי היא תקפיד על כך שכל הפעילות תתבצע באופן שאינו פוגע בשמורה... אכן קיים אינטרס להכללת שטחים נרחבים ורצופים בתוכנית. תוכנית זו תסייע ל"שימור הטבע" בהווה ובעתיד, ותקיים את השמורה כיחידה גדולה ושלמה אחת - דבר שאין חולק כי הינו קרדינאלי לשמירת עולם החי והצומח בשטח השמורה". בהתאם לכך, הכירה הועדה בחשיבות השמירה על הרצף האקולוגי והניהולי, וניתנו על ידה הוראות לועדה המחוזית לבחון את הכללתם של החלקות בגבול התוכנית, על פי עקרונות אלה. על החלטה זו לא הוגש ערעור ולפיכך ההחלטה היא חלוטה, והועדה המחוזית חייבת הייתה לפעול בהתאם להנחיות אלה ולעקרונות בדבר השמירה על הרצף האקולוגי והניהולי. 25. בהתאם להנחיות ועדת המשנה, קבעה הועדה המחוזית בהחלטתה השנייה כי: "מהסבריהם של נציגי רשטג"ל עלה כי בכל החלקות הפרטיות שבתחום התוכנית, ישנם ערכי טבע שיש חשיבות ציבורית של ממש לשומרם, מכאן יש חשיבות להכללתן בתחום השמורה. הכללה זו תאפשר את הכרזתן של חלקות אלה כמו גם הסמוכות אליהן כשמורת טבע, דבר שיאפשר פיקוח וניהול באופן רציף ויעיל וכן יבטיח ביתר שאת את שמירת הייעוד של החלקות כשמורת טבע בעתיד. בשוקלנו את הענין הציבורי שיש בשימור ערכי הטבע ובפיקוח עליו, אל מול הענין שיש בהקטנת הפגיעה בפרט, אנו סבורים כי לאור העובדה שייעודן של החלקות הפרטיות נקבע כשמורת טבע בתוכניות קודמות, והתרת המשך הפעילות החקלאית המתקיימת בחלקות אלה, במסגרת הוראות התכנית - נשמר איזון ראוי בין שני עניינים אלה". ההחלטה השנייה של ועדת המשנה 26. בהחלטתה השנייה, קבעה ועדת המשנה כי הועדה המחוזית מילאה אחר הוראותיה במלואן ובחנה כראוי את המשמעות של הוצאת כל חלקה וחלקה מתחום השמורה בהתאם לעקרונות של השמירה על הרצף האקולוגי והניהולי. לגבי החלקה הנדונה קבעה ועדת המשנה כי: "הוועדה מחליטה כי אכן העובדה שהוחלט להוציא את השטחים הפרטיים שבשוליים מחד, ומאידך, לאפשר לבעלי החלקות הפרטיות שנשארים בתחום השמורה, להמשיך בעיבודים חקלאיים להשכיר את הקרקע, לרעות, ולגדר. יש בכך איזון ראוי. הכללת חלקה 12 [החלקה נשוא העתירה] בתחום השמורה, אף היא החלטה נכונה המאזנת שכן היא נכללת באותה חטיבת קרקע מרכזית החוצה את השמורה מצפון לדרום, ואין המדובר בחלקה המצוייה בשוליים ועל כן הוצאות תפגע ברצף כמפורט לעיל" (בפסקה 60). 27. עינינו הרואות כי החלטות הועדות המפורטות לעיל, הינן החלטות מקצועיות מובהקות. ככלל, בית המשפט אינו מתערב בהחלטות תכנוניות-מקצועיות של רשויות התכנון, ולא משים עצמו מומחה מקצועי לבחינתן של החלטות מעין אלה, אלא במקרים מיוחדים, ולא שוכנעתי כי המקרה שלפנינו נופל בגדר מקרים אלה. ראו: "כלל נקוט הוא בידינו כי בית-המשפט אינו שם עצמו בנעליהן של רשויות התכנון ואין הוא מעמיד את שיקול דעתו שלו תחת שיקול דעתן המקצועי של אותן רשויות. התערבותו של בית-המשפט בהחלטות של רשויות התכנון נעשית במשורה, בעילות מובהקות המצדיקות התערבות במעשה המינהלי, כגון: חריגה מסמכות, חוסר תום-לב או חריגה קיצונית ממתחם הסבירות" (עע"מ 2148/05 מילגרום נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה,] (2005) פסקה 9). כן ראו: ראו בג"צ 10934/02 כפר עזה נ' מדינת ישראל (2004) : "התפקיד והסמכות לקדם את האינטרס הציבורי מוטלים, לפי החוק, על הרשויות המוסמכות. בידיהן המומחיות והניסיון; הן המוסמכות לקבוע מדיניות ולהן הכלים לבצע את המדיניות; הן הנושאות באחריות לאינטרס הציבורי בפני הציבור הרחב. בית-המשפט, כפי שכבר נאמר אין-ספור פעמים, לא יעמיד את שיקול הדעת שלו במקום שיקול הדעת של הרשות המוסמכת. הוא אף לא יבחן אם אפשר היה לקבל החלטה נבונה יותר או יעילה יותר מהחלטת הרשות. הוא אמור רק לבחון אם נפל פגם משפטי בשיקול הדעת של הרשות, כגון פגם של שיקולים זרים או פגם של חוסר". וכן ראו בג"ץ 1135/93 טריידט נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, הרצליה, פ"ד מח(2) 622, (1994). מערכת האיזונים 28. רבות דובר בפסיקה על ההתנגשות בין שני האינטרסים הלגיטימיים המנוגדים - האינטרס הציבורי אל מול אינטרס הפרט לשמור על קניינו. כתוצאה מהתנגשות ערכים אלה, הפגיעה בקניינו של הפרט היא לעיתים בלתי נמנעת ומחוייבת המציאות. ראו: עע"מ 2273/03 אי התכלת נ' החברה להגנת הטבע (2006): "דיני התכנון מתחשבים בזכות קניינו של אדם בקרקע, אולם הגשמת מדיניות התכנון, לא אחת, מחייבת הטלת מגבלות ניכרות על אדם ביחס לשימושי הקרקע שבבעלותו. הגשמת יעדים חברתיים דרך מדיניות תכנון עשויה לפגוע בקניינו בקרקע, ולהגביל את מיצוי ההנאה ממנה. חובתם של דיני התכנון לאזן כראוי בין המשקל שיש לתת למימוש זכות הקניין של הפרט בקרקע, לבין צרכי הכלל המחייבים לעיתים גריעה מהנאת הקניין כדי להגשים תכליות תכנון חשובות המקדמות את האינטרס הציבורי. איזונים אלה חיוניים לקיום האנושי בצוותא, ולהשתלבותו של הפרט במארג החברתי, ולתנופת פיתוח במיצוי מאגרי הטבע לתועלתו של האדם והחברה" (הדגשה שלי י.ו עמ' 24). ודוק - אומנם הפגיעה בקניינו של הפרט היא לעיתים מוצדקת ונועדה על מנת להגשים ערכים לגיטימיים מתנגשים, אך על הפגיעה לעמוד בכללי תקינות הפעולה המינהלית. בכלל זה, עליה להיות מאוזנת, לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש, כאמור בסעיף 8 בחוק-יסוד - כבוד האדם וחירותו. 29. על החלטת ועדות התכנון להיות מדתית, ובין היתר, יש לבחון האם האמצעי שבחרה הרשות להגשמת המטרה הציבורית של השמירה על הטבע והנוף, אמור להשיג את המטרה, והאם החלופה שנבחרה על ידי הרשות היא זו אשר פגיעתה בזכויות הפרט היא הפחותה מבין חלופות אחרות שנבחנו (דפנה ברק ארז, משפט מינהלי (2010) כרך ב', 776 -777) 30. מהמקובץ עולה כי בבואנו לבחון את סבירותה של החלטה לאשר את התוכנית תוך הותרת החלקה של העותרים בתוך גבולות התוכנית, עלינו לבחון האם התוכנית מאזנת כראוי, באופן מידתי וסביר, בין הפגיעה בקניינם ובזכיותיהם של העותרים לבין התועלת והרווחה שתצמח מהתוכנית לציבור הרחב. נקודת המוצא צריכה להיות כי ניצול של קרקע פרטית למטרות ציבוריות צריך להתבצע תוך פגיעה מינימאלית בזכות הקניין. 31. לאור האמור, על מנת לבחון האם שקלו הועדות את מכלול השיקולים וערכו איזון ראוי בניהם, יש לבחון את האינטרס הציבורי בהותרת החלקה בתוך גבולות התוכנית, אל מול אינטרס העותרים בהוצאת החלקה מגבולות התוכנית. על האינטרס הציבורי 32. למרות הגדרת שטח השמורה כשמורת טבע בתוכניות החלות על האזור, ראתה הרשות חשיבות ציבורית להפיכת השמורה לשמורה מוכרזת ועל כן יזמה את התוכנית. למעשה התוכנית נועדה לסלול את הדרך להכרזה על שמורת הטבע כ"שמורה מוכרזת" מכוח חוק הגנים הלאומיים, שכן סעיף 22(ב) (1) לחוק קובע כי " לא יכריז שר הפנים על שטח כגן לאומי או כשמורת טבע, אלא לאחר שנתקיימו כל אלה: (1) אושרה תוכנית המייעדת את השטח כגן לאומי או כשמורת טבע" 33. חשיבות השמירה על משאבי הטבע לרווחת הציבור אינה שנויה במחלוקת. בפרשת אי התכלת אמרה כב' השופטת פרוקצ'יה כי: "בדורות האחרונים, התגברה ההכרה כי מקרקעין הם משאב ציבורי החשוף לכלייה באם ניצולו ייעשה בלא שים לב לצרכי הדורות הבאים. את מקומה של תפיסת התכנון המסורתית, אשר התירה מיצוי מירבי של ערכה הכלכלי של הקרקע בטווח הזמן הקצר, תפסו דיני התכנון המודרניים, הקשובים במיוחד לצורך בשמירה על אינטרסים ארוכי טווח של החברה, ולצורך בנקיטת גישה זהירה בהיקף ניצולה של הקרקע, מתוך אחריות ציבורית, לאומית, וחברתית, במבט להווה ולעתיד גם יחד. לפיכך, דיני התכנון כיום נותנים ביטוי גם לצורך בשימור הקרקע, ובוחנים את השפעותיהן הכלכליות, חברתיות, חלוקתיות ואקולוגיות של תכניות, לצד ההכרה בצורך בפיתוח ובבנייה... היבט נוסף של דיני התכנון והבניה מתחשב במיתחמי קרקע בעלי אופי מיוחד, ובצורך לשמר את ייעודם הייחודי. נכללים בכך מקרקעין המיועדים מעצם טיבם לתועלת הציבור הרחב, ונדרש מאמץ תכנוני יוצא דופן כדי לשמר את אופיים, ולהגן עליהם מפני פגיעה העלולה לגרוע מאיכותם ומיכולת הציבור ליהנות מהם. ... שטחי המדינה שנועדו לתועלת הכלל ובהם מקרקעי ייעוד, הם בעלי חשיבות מיוחדת במדינה קטנה, שמשאביה הטבעיים מוגבלים. הדבר מטיל אחריות כבדה על רשויות התכנון והמדינה לדאוג לשמר מקרקעי ייעוד במבט צופה פני ההווה והעתיד גם יחד, לרווחת בני הציבור כולם. התכנון נועד, בין היתר, לקדם תכלית זו" (שם, ס' 38-40). 34. על ייחודה של השמורה נאמר בדברי ההסבר לתוכנית כדלקמן: "השמורה המוצעת הינה שטח חורש ים תיכוני במסלע רך עם מגוון מינים של עצי חורש כמו : אלון תולע, אלון מצוי, ער אציל, בר זית בינוני, אשחר מנוקד, קטלב מצוי, וכן שפע של עשרות מיני עשבוניים ביניהם סחלבים כמו: סחלב אנטולי, סחלב שלוש שיניים, סחלב הגליל, ומינים מוגנים נוספים כמו: גביעונית הלבנון, רקפת מצויה כלנית מצויה ואחרים. נוסף לשפע מיני העצים והעשבוניים, תורמים 6 מיני המטפסים שבחורש לתחושת יער עבות. בשמורה שפע של ציפורי שיר ביניהן: שחרור, אדום חזה, עלווית חורף, מיני סבכים, עורבני ואחרים וכן עורב שחור, שהוא מין נדיר בארץ. בשמורה גם יונקים אחרים ביניהם חזיר, תן, שועל, דורבן ויחמור פרסי, מין נדיר המושב לאחרונה לטבע באיזור זה לאחר שנכחד מן הארץ ב-1920. יערות מסוג זה אינם מיוצגים כמעט בשמורות טבע שכן מרביתן, בעיקר בגליל המערבי, נמצאות בנחל עצמו. ייצוג של השלוחות שבין הנוזלים בשמורת טבע הוא דבר חשוב לכשעצמו". 35. כאמור, הועדה המחוזית וועדת המשנה ביססו את החלטותיהן על החשיבות הרבה שיש לשמירה על רצף אקולוגי וניהולי. לדעתן, הוצאת החלקה המצויה בחטיבה המרכזית של השמורה משטח השמורה, תפגע ברצף זה. על חשיבות השמירה על הרצף האקולוגי והניהולי של השמורה, והנזק שיגרם לרצף זה לו תוצא החלקה משטח השמורה, כתב בחוות דעתו ד"ר דידי קפלן, אקולוג מחוז צפון של הרשות כדלקמן: "השטחים החקלאיים המצויים בליבה של שמורת מצד אבירים מהווים חלק חיוני ממנה וגריעתם תפגע באופן יסודי בתפקודה של השמורה. אין מניעה כי שטחים אלו ימשיכו להיות מעובדים, ובלבד שלא יהפכו לחקלאות מתועשת עם מבנים, חממות, בתי רשת וכיו"ב... אחד מן היחסים החזקים באקולוגיה הוא הקשר בין גודל השטח ועושר המינים, מחקרים בכל תחומי אקולוגיה מוכיחים שככל שגדל השטח התומך, כך גם עולה עושר המינים בו (cox, 1993, oneill et. Al) וכי רציפות השטחים היא המפתח לכך (1991, (MERRIAM). ככל שהשטח מנותק יותר ומורכב מכתמים קטנים יותר, כך שרידותן של האוכלוסיות נמצאת בסכנת הכחדה גדולה יותר. שטח גדול ורצוף יכול לתמוך באוכלוסיות הגדולות, מעבר לגדול הקריטי, MVP (MINIMUM VIABLE POPULATION), שהוא הגודל שמתחתיו סכויי הקיום של אוכלוסיות לטווח ארוך הם מזעריים. הדבר נבחן לא רק לגבי בעלי חיים גדולים אלא גם לכל המחלקות בכללן זוחלים, חרקים ואף צמחים ככל שהשטח הרצוף מצטמצם קטנות תת האוכלוסיות ועולה הנתק ביניהן, כך שאוכלוסיית העל צפויה לסבול מסממנים של סחף גנטי והכחדה, ללא קשר לתנאים הסביבתיים השוררים (1949, ALLEE OT AL )... מרבית השמורות בגליל המערבי הינן נחלים. שמורת מצד אבירים מייצגת את שטחי החורש בשלוחות שחשיבותן רבה, הן בייצוג בית גידול הן כשטחי חיבור וקישור בין הנחלים. שלוחות אלו מהוות רצף אקולוגי חשוב למעבר של צמחים ובעלי חיים, הן בעלי חיים גדולים, כמו חזירים, צבאים ויחמורים, שהם יונקים נדירים ביותר בתהליך השבח אל הטבע, והן של בעלי חיים קטנים, בכללם עופות וזוחלים. הגידור אמנם יכול לחסום מעבר של יונקים גדולים כמו: צבי, חזיר, יחמור ותן אך בע"ח אחרים, בכללם יונקים קטנים כמו גירית ונמיה, כל מיני זוחלים כל מיני העופות והחרקים, אינם מושפעים מגידור חקלאי. לעומת זאת, חקלאות מתועשת ומבנים חקלאיים יכולים בהחלט לפגוע במעבר מינים אלו וכן לפגוע ביונקים הגדולים העוברים בסמוך ומחוץ לחלקות החקלאיות. להכלתם של שטחים אלו בתחומי השמורה משמעות רבה בשמירה על קיום הרצף האקולוגי. לגדול ולרץ יש משמעות כשטח תומך לקיומן של אוכלוסיות, הזקוקות לשטח מינימלי רציף בכל בית גידול נתון, לצורך קיום ארוך טווח. בנוסף קיימת תרומה מהותית למגוון עקב המעבר בין שטחי החקלאות לשטח הטבעי, גם אם הם מגודרים, כל עוד אינם חקלאות מבונה ומתועשת. הגישה הרווחת כיום בעולם מדגישה את המגוון הביולוגי את רצף בתי הגידול וגודלם כאבני יסוד לשימור טבע. שומה עלינו ליישם עקרונות אלו גם בשמורה חשובה זו, מצד אבירים". למקרא חוות הדעת נדמה כי אין מחלוקת שהפגיעה ברצף האקולוגי של השמורה, עלולה להביא לפגיעה קשה בערכי הטבע שבתחום השמורה ובחי השוכן בה. מכל מקום, בהיות ד"ר קפלן איש המקצוע בתחום, ראוי להסתמך על דבריו המבוססים והמתיישבים עם הגינום של הדברים. 36. נוכח מסקנה זו בדבר החשיבות שיש לשמירה על הרצף, עלינו לבחון האם הוצאת החלקה מגבולות התוכנית ומתן אפשרות לבנייה בחלקה, אכן תיפגע ברצף זה. על החלקה 37. החלקה הנדונה היא בשטח של 13.5 דונם בצורת זרוע כאשר בינה לבין הגבול הצפוני קיימת חלקה 3 שגם היא בבעלות פרטית וכלולה בתחום התוכנית. החלק הארי של החלקה מצוי בחטיבת הקרקע המרכזית החוצה את השמורה מצפון לדרום, ואין המדובר בחלקה המצויה בשוליים, כיתר החלקות שהוצאו מגבולות התוכנית. אמרה על כך ועדת המשנה בהחלטתה השנייה: "הכללת חלקה 12 [החלקה נשוא העתירה] בתחום השמורה, אף היא החלטה נכונה מאוזנת שכן היא נכללת באותה חטיבת קרקע מרכזית החוצה את השמורה מצפון לדרום, ואין המדובר בחלקה המצוייה בשוליים ועל כן הוצאתה תפגע ברצף כמפורט לעיל" (פסקה 60). גם בדיון בפני הסביר ד"ר קפלן כי נעשתה בדיקה קפדנית לגבי החלקה והמסקנה הברורה הייתה כי הוצאת החלקה משטח השמורה ומתן אפשרות לבנייה חקלאית או גידור מבטון בחלקה, יפגעו ברצף האקולוגי והניהולי (ראו פרוט' עמודים 9-10) 38. מכל האמור עולה כי הכללת החלקה בשטח השמורה, כמו גם חלקות אחרות, תוך האפשרות להמשיך ולעבד את החלקות אך לאסור בנייה חקלאית, יבטיחו כי כל שטח השמורה יוותר כפי שהוא כיום והשמורה לא תיקטע באופן שיפגע ברצף האקולוגי כמו גם ברצף הניהולי. אינטרס העותרים ומידת הפגיעה באינטרס זה 39. אין מחלוקת כי האינטרס שיש לעותרים בשמירה על קניינם הוא אינטרס לגיטימי בעל חשיבות רבה. אולם, כאמור בפתח הדברים, הפגיעה בקניינו של הפרט אף היא לעיתים לגיטימית וראויה. לטעמי, הפגיעה שתיגרם לעותרים אם תיכלל החלקה בשטח השמורה ולא תותר בנייה חקלאית, אינה מצדיקה את הוצאת החלקה משטח השמורה תוך פגיעה קשה בערכי הטבע וברצף האקולוגי והניהולי של השמורה. להלן אבהיר את עמדתי זו. 40. אין מחלוקת כי על פי התוכנית, רשאים העותרים להמשיך ולעבד את החלקה ולעשות בה שימוש חקלאי כבעבר וכי הפעילות החקלאית המתקיימת בחלקה מזה שנים רבות לא תיפגע, נוכח ההוראות בדבר שמירת המצב הקיים (בהקשר לחקלאות) שנקבעו בהוראות התוכנית, וכן בהוראות התוכניות השונות החלות על החלקה. אלא שלטענת העותרים, הפגיעה שתיגרם להם כתוצאה מהכללת החלקה בשטח השמורה היא כי לא תותר להם בנייה חקלאית והקמת גדר בחלקה. 41. שוכנעתי כי האיסור על הבנייה והקמת גדר (מבטון, שכן אין כל מניעה להקמת גדר רשת), לא יביא לשינוי של ממש באפשרות ניצול החלקה על ידי העותרים. עובדה היא כי בעבר, במשך עשרות שנים, לא ביקשו העותרים לממש את זכויות הבנייה (אם היו, ועל כך להלן), ולא הגישו כל בקשות לקבלת היתר לבניית מבנים חקלאיים או גדר. ראו דברי ב"כ העותרים: "לשאלת בית המשפט האם לפני אישור התוכנית נשוא העתירה היתה גדר בטון, אני משיב כי לא היתה. לשאלת בית המשפט האם בעבר הגשנו בקשה להיתר בניה על פי חוק התכנון והבניה לבניית גדר בטון, אני משיב כי מעולם לא הוגשה על ידינו בקשה לקבלת היתר... לשאלת בית המשפט אני משיב כי בעבר במשך עשרות שנים בהם אנו מעבדים את החלקות, לא בנינו מבנים חקלאיים וכך אף לא הגשנו בקשות לקבלת היתר על פי חוק התכנון למבנים חקלאיים...לשאלת בית המשפט מדוע בעבר לא מימשנו את הזכות לבנייה חקלאית אני משיב כי לא היתה יכולת כלכלית" (עמ' 1 לפרוט'). מדברים אלה משתמע כי הגבלת הבנייה בחלקה לא תביא לשינוי משמעותי בשימוש שעשו העותרים בחלקה במשך עשרות שנים עד היום. אומנם הכללת החלקה בשטח השמורה תמנע מהעותרים בעתיד להקים מבנים, אך ספק אם זו הייתה כוונתם מלכתחילה, ושמא העבר מלמד על העתיד. הרקע התכנוני 42. זאת ועוד, נדמה כי לציפיית העותרים להקים מבנים בחלקה אין בסיס, שכן החלקה מוגדרת בתכנית מתאר תקפות כשטח בעל רגישות גבוהה ביותר, ואבהיר; השטח הכלול בתוכנית, ובכלל זה שטח החלקה, יועד ממילא לשמורת טבע במספר תוכניות החלות על השטח אשר קדמו לתכנית נשוא העתירה: * בתמ"א 31 הוגדר שטח השמורה בייעוד של "שמורת טבע". * בתמ"א 35 מיועד השטח לשמורת טבע ומוגדר כשטח "ברגישות נופית וסביבתית גבוהה, אשר על פי הוראות התמ"א, הפיתוח בו מחייב הגשת מסמכים נופיים בין היתר, חוות דעת ממשרד להגנת הסביבה ומהרשות. * בתמ"מ 2/9 הוגדר רוב השטח לשמורת טבע ומסווג בתשריט "בדרגת הרגישות הגבוהה ביותר". נקבע כי "בשטח זה יאושרו רק השימושים הקשורים בממשק ובניהול משאבי הטבע המקומיים והמבקרים בהם. עיבוד חקלאי לפי התוספת הראשונה לחוק...". * בתמ"א 22 סווג השטח כ"חורש טבעי לשימור". מכל אלה עולה כי בין אם החלקה תיכלל בשטח השמורה ובין אם לאו, תיוותר החלקה בייעוד לשמורת טבע וחורש טבעי לשימור על פי תוכניות שבתוקף ועל כן ממילא קיימות מגבלות רבות ומשמעותיות על אפשרויות הפיתוח והבניה בחלקה, מה שממזער את הפגיעה שתיגרם לעותרים בזכויותיהם מהכללת החלקה בשטח השמורה. 43. העותרים טוענים עוד כי התוכנית מגבילה את זכויות הבנייה העומדות להם כיום מכוח תוכנית ג/ 6540 החלה על החלקה. אני סבורה כי טענה זו מוקשית נוכח היות תוכנית תקנונית אשר מטרתה לקבוע הוראות וסייגים למתן היתרי בנייה למבנים חקלאיים. התוכנית אינה קובעת ייעודים והיא אינה חלה אלא מקום בו היעוד הוא חקלאי (בעוד שכאמור, היעוד של החלקה הוא שמורת טבע). לכן, נדמה כי לא ניתן להוציא מכוחה של תוכנית זו היתרי בנייה. ראו עמדתה בעניין זה של ועדת המשנה בסעיף 13 להחלטה השנייה . אין מקום לחלוק על עמדת הועדה, שהיא הגוף המקצועי האמון על כגון אלה. 44.יתירה מכך, על פי תכנית ג/ 6540, הוענקה לרשויות התכנון שיקול דעת שלא לאשר בקשות להיתר בניה. כך לדוגמא נקבע בסעיף 4.6 "בסמכות הוועדה המקומית יהיה לא להתיר בקשות להיתרי בניה וכן לאסור שימושים חקלאיים העלולים להוות מטרד נופי או אקולוגי סביבתי...". בעת"ם (נצ') 1061/06 אסדי נ. ועדת הערר (מיום 13.12.06), נדונה טענת העותר כנגד רשויות התכנון שדחו את בקשתו לקבלת היתר לבניית מחסן חקלאי. אף על שטח החלקה שם חלה תכנית ג/ 6540 החלה על החלקת העותרים בענייננו, מכוחה סבר העותר שם כי היה על רשויות התכנון להעניק להו היתר לבניית המחסן. בית המשפט המינהלי (כב' השופט ח'טיב) דחה את העתירה וקבע כי נוכח שיקול הדעת המוקנה לרשויות התכנון על פי הוראות סעיפים 4.6 ו- 4.8 בתוכנית, ולנוכח התוכניות החלות על החלקה שם לפיהן השטח הוגדר כשטח המאופיין בריבוי משאבי טבע ונוף, לרבות שמורות טבע, השיקול של רשויות התכנון שלא להתיר בניית מבנה חקלאי בחלקת העותרים, היה סביר ואף למעלה מכך, וכלשון בית המשפט : "השיקול של שמירה על משאבי הטבע ומניעת פגיעה ומטרד נופי, שעמד ביסוד של אחד מהנימוקים שהניעו את המשיבות לדחות את בקשת העותר, הינו שיקול סביר לחלוטין, והיתה זו מחובתן של המשיבות להתחשב בשיקול זה וליתן לו את המשקל הראוי כפי שהמשיבות עשו" (סעיף 23 לפסק הדין). מכאן, שספק רב אם, ללא קשר לתוכנית נשוא העתירה שלפנינו, היה מתאפשר לעותרים להקים מבנים חקלאיים על החלקה מכוח תוכנית ג/ 6540. 45. מכל מקום, אין צורך לקבוע מסמרות בשאלה זו, שכן נכונה אני להניח לטובת העותרים כי זכויות הבנייה הקיימות יצומצמו בעקבות החלת התוכנית על החלקה, אלא שגם אם נגרמת פגיעה בזכויותיהם, היא מדתית ומאוזנת. על פי הוראת סעיף 3.1.3 לתוכנית, נשמר איזון ראוי בין האינטרסים המנוגדים. מחד גיסא, על פי הוראת סעיף 3.1.3.1 לא יוטלו כל מגבלות על עיבוד השטחים החקלאיים בתחום השמורה ועל סוג הגידולים, ויותר גידור השטח החקלאיים לצורך מניעת נזקים. ומאידך גיסא, על פי הוראת סעיף 3.1.3.2לא תותר בניית מבנים חקלאיים בשטח החקלאי בתחום התכנית. ואם נוסיף לכך את מגבלות הבנייה הקיימות ממילא נוכח יעוד החלקה כשמורת טבע, הרי שנשמר האיזון הראוי. טענת האפליה 46. העותרים טוענים כי הותרת החלקה בשטח השמורה בשעה שחלקות אחרות הוצאו משטחה מפלה אותם לרעה. דין הטענה להידחות. הן הועדה המחוזית והן ועדת המשנה מצאו כי קיים הבדל מהותי בין החלקות שהוצאו מגבול השמורה לבין החלקה, בעיקר במיקומן של החלקות. לדעת הוועדות, מיקומן וחשיבותן של החלקות האחרות לשמירה על הרצף האקולוגי והניהולי שונה ואין דינן של חלקות המצויות בגבול התכנית ואשר הרשות המליצה שלא לכלול אותן בתחום השמורה מתוך שיקולי איזון, לבין החלקה דנן אשר נמצאת בחטיבה המרכזית של השמורה. עיון בתשריט שצורף לעיוני מלמד כי החלקות שהוצאו משטח השמורה מצויות, כולן, ללא יוצא מן הכלל, בגבולות השמורה ובשוליה. המאמץ להוציאן מגבולות השמורה ניכר לעין כל. חלקות שנותרו בתוך שטח השמורה, מפוזרות באזורים שונים במרכז, והוצאתן תביא לקטיעת הרצף האקולוגי והניהולי, ובכלל זה חלקת העותרים. לאור האמור, נוכח מיקומן השונה של החלקות שהוצאו משטח השמורה לעומת מיקומה של החלקה המצויה בחטיבה המרכזית של השמורה, ממילא אין לטענת האפליה בסיס. קרקע חקלאית מוכרזת 47. טענת העותרים כי היות והחלקה הוכרזה כ'קרקע חקלאית מוכרזת', לא ניתן להגביל את זכויות הבנייה בחלקה, לא נטענה בפני הועדות, הן המחוזית והן ועדת המשנה, ולא ניתנה להן, כגוף המקצועי המברר, ההזדמנות לבחון הטענה ולהכריע בה, ודי בכך כדי לקבוע שהעותרים מנועים מלהעלות הטענה, לראשונה, במסגרת עתירה זו עע"מ 3493/08מעבר לנדרש אוסיף כי העותרים לא הוכיחו את טענתם כי ההכרזה על הקרקע הולידה להם זכויות בנייה שלא היו קיימות קודם לכן על פי התוכניות החלות על החלקה. לכאורה יש ממש בטענת המשיבות כי מכוח הכרזה בלבד של הקרקע כקרקע חקלאית, בשונה מתכנית שקבעה את ייעוד הקרקע, לא ניתן להוציא היתרי בניה או ללמוד על ייעודה של הקרקע. רק בתכנית העונה על הגדרת 'התוכני'ת בסעיף 1 לחוק התכנון והבנייה, שהיא "תוכנית מהתוכניות שלפי פרק ג' לחוק, ניתן לקבוע ייעודי קרקע ותנאי שימוש בקרקע. לפיכך, לא ניתן לגזור זכויות בניה מכוח ההכרזה בלבד על קרקע כקרקע חקלאית. כאמור לעיל, על פי התוכניות החלות על החלקה, יעוד החלקה הינו שמורת טבע, וממילא נדמה כי לא ניתן להקים עליה מבנים חקלאיים. ההכרזה אינה יכולה לשנות זאת ולקבוע זכויות בנייה בניגוד לייעוד החלקה. אוסיף עוד כי אף טענת העותרים כי כל שינוי יעוד טעון אישור הולקחש"פ אשר לדידם לא ניתן במקרה זה, דינה להידחות. ספק בעיני אם נדרש אישור כזה במקרה שלפנינו, שכן איני סבורה כי תמ"א 22 שינתה את ייעוד החלקה, ואולם, מבלי להכריע בעניין, שוכנעתי כי הולקחש"פ אישרה למעשה את התוכנית וראו לעניין זה נספח ו' לתגובת הרשות ממנו עולה כי התוכנית הובאה בפני הולקחש"פ והיא שהחליטה כי התוכנית אינה טעונה את אישורה. סעיף שיפוי 48. העותרים מלינים עוד כי לא נכלל בהוראות התוכנית סעיף שיפוי. הועדה המחוזית סברה בעניין זה כי: "לאור העניין הציבורי המובהק שיש בתוכנית ולאור העובדה שבשל ייעודן הקודם של החלקות כשמורת טבע והוראות התוכנית המאפשרות המשך השימוש החקלאי, אנו מעריכים כי אם תיקבע פגיעה כלשהי בכלל - תהא זו פגיעה מזערית. לפיכך, לא מצאנו לנכון להטיל על רשטג"ל התחייבות לשיפוי הועדה המקומית, אם תחוייב בתשלום פיצויים.." איני סבורה כי יש מקום להתערבות הערכאה המינהלית בקביעה זו. ככלל, הפסיקה הכירה בהסדרי שיפוי במקרים בהם התוכנית נושאת אופי פרטי והיזם אמור להפיק רווחים מהתוכנית. נקבע כי במקרים מעין אלה, אין הצדקה שכלל הציבור יישא בנטל החיוב בפיצוי. ראו בג"צ 1494/05 ויינברג נ' הוועדה המקומית דינים עליון ע"א 739 : "בית משפט זה הכיר לא אחת בהסכמים בין ועדה מקומית לתכנון ובניה לבין יזם, לפיהם מתחייב היזם בתשלום פיצויים בגין פגיעות העלולות להיגרם כתוצאה מהתוכנית באמצעותה מבקש אותו יזם להפיק רווחים". כן ראו עת"ם (י-ם) 657/02 סברנסקי נ' הוועדה המחוזית י-ם (2003), שם נקבע כי אין מניעה בהטלת חובת השיפוי על יזמים פרטיים שצפויים ליהנות מאישור התכנית. לא כך הדברים כאשר מדובר ביזם ציבורי ובתכנית שנועדה לתועלת הציבור בלבד, כתוכנית שלפנינו. אם אכן נגרם לעותרים נזק כתוצאה מיישום התוכנית, התרופה לכך היא בהליך לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה. 49. טענת השיהוי - לא מצאתי ממש בטענת העותרים כי חל שיהוי ביישום התוכנית. מקורה של הטענה מראיית ההליך כהליך של הפקעה. ברי שאיננו דנים בהפקעת החלקה על כל המשתמע מההפקעה לרבות נטילת החזקה בחלקה מהעותרים, והדברים ברורים. מעבר לאמור אציין כי הליך התכנוני קודם לאורך השנים החל מתמ"א 31 ועד לאישורה של תמ"מ 2/9 בשנת 2007, ולא מצאתי שיהוי ביישום התוכנית מעבר לסביר. 50. סוף דבר - שוכנעתי כי הכללת שטח החלקה בגבולות השמורה, משקפת איזון ראוי ומידתי בין האינטרסים הלגיטימיים המנוגדים - טובת כלל הציבור בשמירה על משאבי הטבע וערכיו, אל מול טובת הפרט והשאיפה למנוע עד כמה שניתן פגיעה בקניינו. עם כל ההבנה לטענת העותרים, מתן האפשרות לעותרים להמשיך ולהחזיק בחלקה, להמשיך בעיבודים חקלאיים, להכשיר את הקרקע, לרעות, ולגדר בגדר מסיבית את שטח החלקה, ומנגד, איסור בניית מבנים חקלאיים, מהווה איזון ראוי בין האינטרסים השונים. במיוחד בשים לב למיקומה של החלקה בחטיבה המרכזית של השמורה והתוכניות החלות עליה, על פיהן ייעוד החלקה הוא שמורת טבע, על כל המגבלות הנובעות מכך. 51. ולפני סיום אביא מדבריו של בית המשפט העליון לגבי קביעת גבולות: "ובכלל, כל החלטה על גבולות, מידות, משקלות, מרחקים או מועדים היא שרירותית במידת מה מעצם טיבה וטבעה, ותמיד יימצאו מקרים "מעבר לגבול מזה או מזה הנראים קשים, כך שמידת הצדק המוחלט נמצאת לוקה... אין מקרי גבול כאלה מצדיקים את התערבותו של בית משפט זה" (בג"ץ 134/76 שרעבי נ' המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין, פ"ד ל(3) 596 (1976); והשוו: בג"ץ 702/81 מינצר נ' הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד לו(2) 1 (1982)). לכן, גם אם נטיית הלב של בית המשפט היא לכיוון שונה מהדרך שנבחרה על ידי רשות התכנון, לא ניתן לומר כי החלטתה של המשיבה חרגה ממתחם הסבירות באופן המצדיק התערבות" (בג"ץ 52. לאור כל האמור, העתירה נדחית. בנסיבות, אין מקום לחייב בהוצאות. קרקע חקלאיתשמורת טבעחקלאות