קראו דוגמא מהפסיקה בנושא קרקע חקלאית נוף כפרי פתוח: רקע העותרת היא חברה שיזמה תכנית, חכ/מק/76ז' ("התכנית"), שעניינה הקמת תחנת תדלוק ציבורית ("התחנה"). בגדר התכנית ביקשה העותרת לשנות את יעוד הקרקע מייעוד של קרקע חקלאית לייעוד קרקע לתחנת תדלוק ושירותי דרך. קרקע זו צמודה לכביש מס' 2, והיא חלק ממשבצת הקרקע של קיבוץ נווה ים, הידועה כחלק מחלקות 2-1 בגוש 10992 וחלק מחלקה 40 בגוש 10584 ("המקרקעין"). על פי תשריט תמ"א 31 (תכנית מתאר ארצית משולבת לבנייה, לפיתוח ולקליטת עלייה), שאינה תקפה היום אך הייתה בתוקף בעת הפקדת התכנית, המקרקעין יועדו לשטח נוף כפרי פתוח. תמ"א 35 (תכנית מתאר ארצית משולבת לבנייה, לפיתוח ולשימור) ("תמ"א 35"), אשר ביטלה את תמ"א 31, הגדירה את האזור שבו מצויים המקרקעין כשטח בעל רגישות נופית וסביבתית גבוהה (סעיף 10.1 לתקנון תמ"א 35). התכנית הוגשה לוועדה המקומית לתכנון ובנייה חוף הכרמל ("הוועדה המקומית"), המוסמכת לדון בה מכוח הוראת סעיף 62א' (10) של חוק התכנון והבנייה תשכ"ה-1965 ("החוק"). ביום 13.12.04 החליטה ועדת משנה של הוועדה המקומית להפקיד את התכנית בכפוף לתנאים מסוימים שאחד מהם, והוא הרלוונטי לעניין עתירה זו, הוא אישור הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים שהוקמה לפי סעיף 1 לתוספת הראשונה לחוק ("התוספת"). ביום 8.5.06 דנה הוועדה המקומית בתכנית והחליטה לדחות את ההתנגדויות שהגישו רשות הטבע והגנים ומנהל מקרקעי ישראל ולהפקיד את התכנית למתן תוקף בכפוף, בין השאר, לתנאי שהוועדה לקרקע חקלאית ושטחים פתוחים ("הוועדה לקרקע חקלאית") תיתן את אישורה. הוועדה לקרקע חקלאית דנה בתכנית, וביום 5.2.07 החליטה שלא לאשר אותה, בין השאר, מן הנימוק שלפיו: "הוועדה השתכנעה כי המרחב הנדון מאופיין בשטח פתוח מהים ועד מורדות הכרמל, בעל ערכי טבע ונוף ייחודים, לרבות שמורות טבע, ולכן אין מקום לפיתוח המוצע הפוגע במרחב הפתוח וברציפות השטחים הפתוחים" ("החלטת הוועדה לקרקע חקלאית"). בהתאם להוראת סעיף 12(ב) לתוספת, הגישה העותרת ערר כנגד החלטת הוועדה לקרקע חקלאית. הערר הוגש לוועדת הערר לענייני קרקע חקלאית ושטחים פתוחים ("ועדת הערר") וזו דחתה אותו בהחלטתה ביום 8.8.07 ("החלטת ועדת הערר"). בהחלטת ועדת הערר נקבע כי בהתאם לתמ"מ 6 (תכנית מתאר מחוזית של מחוז חיפה) המופקדת, המקרקעין נשוא הערר (והתכנית) מיועדים לשטח חקלאי, נוף כפרי פתוח והשטח הוא בעל עדיפות גבוהה, ולכן הקמת תחנת תדלוק תהווה הפרה של השטח הפתוח, תפגע בנוף וביכולת לעבדו. כמו כן נקבע כי התחנה איננה צמודת דופן כנדרש בתמ"א 35, שכן "צמידות דופן" משמעה המשך רציף לשטח בנוי בפועל או לשטח המיועד לבינוי בתכנית התקפה, וכביש לבדו איננו מהווה אחד מאלה. עוד נאמר שהוראת המעבר בתמ"א 35 אינה חלה על התכנית, מאחר שהתכנית אינה עולה בקנה אחד עם הוראות תמ"א 31, המייעדת את השטח לנוף כפרי פתוח. משום כך יש לבחון את התכנית לאור הוראות תמ"א 35, ובחינה כזו העלתה כי התכנית סותרת אותה. כמו כן צוין כי לאור הפסיקה בעניין תמ"א 31, הרי שתכנית לתחנת תדלוק בשטח נוף כפרי פתוח צריכה להידון בוועדה לנושאים תכנוניים עקרוניים ("הולנת"ע") בטרם אישורה, והתכנית נשוא הערר לא נדונה במוסד תכנון זה. החלטת ועדת הערר היא נושא העתירה. הטענות העותרת טוענת כי החלטת ועדת הערר היא שגויה ומוטעית. לעניין הנימוק שלפיו תחנת הדלק אינה צמודת דופן, נטען כי תחנת התדלוק צמודה צמידות מיידית וממשית. כיוון שמדובר בתחנת דלק, נטען כי יש לפרש את ההוראה "צמידות דופן" הקבועה בסעיף 7.5.2 לתמ"א 35 כצמידות דופן לכביש שעליו נשענת תחנת התדלוק ובענייננו - כביש מס' 2; כמו כן נטען כי התכנית הופקדה לפני תחילת תוקפה של תמ"א 35 ואין להחיל על התכנית את הוראותיה; מעבר לכך, התכנית מקיימת את הוראת המעבר הקבועה בסעיף 17.3 לתמ"א 35, המשחררת תכניות שהופקדו טרם אישור התמ"א מהוראותיה וממגבלותיה; אף אם יש להחיל על התכנית את הוראות תמ"א 35, הרי שהוראות אלה קובעות כי תכנית שנוזמה לאחר אישור תמ"א 35 לא תופקד אלא אם היא צמודת דופן; עוד נטען, כי התכנית מקיימת את החריגים הקבועים בסעיף 6.1.3 לתמ"א 35, הקובעים תנאים אשר בהתקיימותם תאושר התכנית גם אם אין היא צמודת דופן; כן טוענת העותרת כי הוועדה המקומית, בהחלטה מיום 20.11.06, אישרה את התכנית וקבעה כי היא תואמת את הוראות תמ"א 31 ואת הוראות תמ"א 35, ולכן אין התכנית נזקקת לאישורה של הולנת"ע, אשר דנה בתכניות רק במקום שבו מוסד התכנון מסרב לתכנית, ולא כך בענייננו. באשר לנימוק שלפיו התכנית פוגעת בשטחים הפתוחים ובערכי הטבע המוגנים, טענה העותרת כי גם בנימוק זה אין ממש; במקרקעין נשוא התכנית, ממערב לכביש מס' 2, אין שום ערכי טבע מוגנים, אלא קיימים אך ורק שטחים חקלאיים, מערבה להם מבני קיבוץ נווה ים, ובין שטח התכנית לבין קו החוף מפריד מרחק של כ-2,000 מטרים; עוד נטען ששמורות הטבע הנזכרות בהחלטה נמצאות ממזרח לכביש מס' 2 (ולא מערבה לו); שהתכנית כלל אינה חלה על שטחי שמורת טבע, גן לאומי או שמורת יער וכי אינה פוגעת ברצף השטחים הפתוחים; טענה נוספת היא כי טובת הציבור מחייבת את אישור התכנית, אשר תסייע למשתמשי הדרך בשירותי תדלוק, שירותי דרך, מנוחה והחלפת כוחות. כמו כן זו תהיה תחנת הדלק הראשונה שיפגשו הנהגים שיגיעו דרך מנהרות הכרמל, וזאת לאחר פרק נסיעה רצוף של עשרות ק"מ ללא תחנות תדלוק. בסיכום טענותיה הוסיפה העותרת גם טענה שלפיה ועדת הערר דנה בערר תוך חריגה מהותית מסמכותה, וזאת מכיוון שהיא דנה בעניינים שאינם מסורים לשיקול דעתה אלא מסורים לשיקול דעת מוסד התכנון המוסמך, שהוא הוועדה המקומית. העותרת טוענת כי לאחר הפקדת התכנית ולאחר אישורה של תמ"א 35, אגב ביטול תמ"א 31, קיימה הוועדה המקומית דיון נוסף בתכנית והחליטה כי התכנית מקיימת את הוראת המעבר שבתמ"א 35 ותואמת הן את הוראותיה של תמ"א 31 והן את הוראות תמ"א 35. על החלטה זו של הוועדה המקומית קיימת זכות ערעור, ומשלא הוגש ערעור על ידי מי מהצדדים, הרי שהחלטה זו הינה החלטה סופית וחלוטה ולא ניתן לשנותה בהליכים לפני הוועדה לקרקע חקלאית. סמכותה של האחרונה, על פי הקבוע בתוספת, היא לבחון את נושא השמירה על קרקע חקלאית ועל שטחים פתוחים. משכך, עיסוק הוועדה לקרקע חקלאית וועדת הערר בשאלת התאמת התכנית להוראותיה של תמ"א 35 חורג מסמכותן, ולכן דין החלטת ועדת הערר להתבטל. העותרת מבססת טענה זו על פסק הדין בעניין דור אנרגיה (ראו: עע"מ 3286/02 ועדת ערר לעניין קרקע נ' חברת דור אנרגיה, פ"ד נח (1) 502 (2003)) ("עניין דור אנרגיה"). ועדת הערר מבקשת לדחות את העתירה. לטענתה, טענות העותרת בעתירה הן חזרה על הטענות שהועלו בפני הוועדה לקרקע חקלאית ובפני ועדת הערר, טענות אשר נדונו ונדחו בהחלטה מנומקת; באשר לטענת חוסר סמכותה וחוסר סמכות הוועדה לקרקע חקלאית, טוענת ועדת הערר כי הן הוועדה לקרקע חקלאית והן ועדת הערר ביססו את החלטותיהן על אופיו של השטח נשוא התכנית ועל השפעת התכנית על הסביבה, בהתאם לקבוע בסעיף 11 לתוספת. אין חולק על כך שהחלטותיהן של שתי הוועדות עוסקות באפיון המקרקעין כשטח חקלאי/פתוח וכן בהוראות תמ"א 35, ועניינים אלו הם בגדר סמכותן. אף אם הוועדה המקומית נדרשה לעניינים אלו, הרי שבמקום שמדובר בשיקול דעת תכנוני, רשאית וועדת הערר להחליף את שיקול דעתה של הוועדה המקומית בשיקול דעתה שלה. לגוף העניין טוענת ועדת הערר כי בהתאם להוראות תמ"א 31, כפי שפורשו בפסיקה, לא ניתן להקים תחנת תדלוק בשטח המוגדר כשטח כפרי פתוח. אמנם ניתן לבקש הקלה מהוראות תמ"א 31 אך בענייננו לא ננקט הליך זה; כן נטען כי הסמכות לקבוע אם תכנית פוגעת באופיו הפתוח של השטח נתונה אמנם בידי מוסד התכנון שדן בהפקדת התכנית, ובענייננו הוועדה המקומית, אך סעיף 109 לחוק מקנה ליו"ר הוועדה המחוזית סמכות ביקורת ופיקוח על החלטות הוועדה המקומית, אשר במסגרתה הוא רשאי להתערב בהחלטתה. צוין כי עמדת יו"ר הוועדה המחוזית הייתה כי התכנית איננה תואמת את תמ"א 31 ולפיכך יש לבדוק את מידת התאמתה לתמ"א 35, ובמקרה של אי התאמה על הוועדה המקומית לפנות ולקבל את אישור הוולנת"ע. ועדת הערר מוסיפה וטוענת כי התכנית אינה תואמת את הוראות תמ"א 35, שכן היא אינה צמודת דופן לשטח בנוי או שטח המיועד לבינוי בתכנית תקפה; כמו כן התכנית איננה עומדת בתנאים המצטברים הנדרשים לאישור מקרים חריגים כאמור בסעיף 6.1.3 לתמ"א 35; אף בהוראת המעבר הקבועה בסעיף 17.3 לתמ"א 35 אין כדי לסייע לעותרת, באשר התכנית אינה תואמת את הוראות תמ"א 31; ועדת הערר מוסיפה וטוענת כי אין כל הכרח בהקמת תחנת התדלוק במיקום המוצע, וכי התכנית מפרה שטח פתוח ואף פוגעת באופיו; יש גם לדחות את טענת העותרת ביחס לאינטרס הציבורי בהקמת התחנה, וזאת מן הטעם שהעותרת אינה מוסמכת לטעון בשם הציבור. ועדת הערר מוסיפה כי החלטות הוועדה לקרקע חקלאית וועדת הערר הן החלטות תכנוניות מובהקות, אשר ניתנו על ידי חברי המועצה הארצית לתכנון ובנייה, והלכה היא שבית המשפט אינו מתערב בשיקול דעתם התכנוני. כמו כן, החלטתה של ועדת הערר היא נכונה וראויה, והעותרת לא הצביעה על כל פגם שיש בו כדי להצדיק את התערבותו של בית המשפט בהתאם לעילות הביקורת השיפוטית. דיון סעיף 156(א) לחוק קובע כי: "156(א)לא ישתמש אדם בקרקע חקלאית אלא בהתאם לאמור בתוספת הראשונה. (ב) ......" על פי הוראת התוספת הוקמה הוועדה לקרקע חקלאית, וסעיף 6(א) של התוספת קובע כי: "... בכפוף להוראת סעיף 9 לא תאושר תכנית מתאר מקומית, או תכנית מפורטת, החלה על קרקע חקלאית המיועדת בתכנית מתאר מחוזית למטרה חקלאית או לסוג של שטחים פתוחים, אלא אם כן מתקיים בה אחד מאלה: (1)התכנית אושרה ע"י הועדה (הועדה לקרקע חקלאית, א.ק.) או שהיא מקיימת את כל הוראותיה של תכנית מיתאר שאושרה ע"י הועדה. (2) ..." סעיף 9(א) של התוספת קובע: "9(א).החליט מוסד תכנון להפקיד תכנית מיתאר מקומית או מפורטת, החלה על קרקע חקלאית המיועדת לתכנית מיתאר מחוזית, כהגדרת סעיף 6(ב), למטרה חקלאית או לסוג של שטחים פתוחים, ולא מתקיים בתכנית אף תנאי מהתנאים המפורטים בסעיף 6(א) יעבירנה מוסד התכנון לועדה". להשלמת המסגרת הנורמטיבית יש לציין את הוראת סעיף 12 לתוספת, שעניינו סמכותה ודרך פעולתה של ועדת הערר. לענייננו רלוונטיות הוראות ס"ק (ב) ו-(ד) של סעיף 12 המורות כך: "12 (א)... (ב)הרואה את עצמו נפגע על ידי סירוב הועדה (הועדה לקרקע חקלאית, א.ק.) לתת אישור לפי סעיפים 11, 9, 6א או 16 או לתת את הסכמתה לפי סעיפים 7 או 8, רשאי לערור על הסירוב לפני ועדת ערר לפי ס"ק (א)... (ג)... (ד) אין אחרי החלטת ועדת הערר לפי ס"ק (א) ולא כלום." נוכח הוראות סעיף 12 של התוספת, שאותן הבאתי לעיל, קשה להבין את טענתה של העותרת שלפיה חרגה ועדת הערר מסמכותה עת נתנה את החלטתה. שהרי הן לפי סעיף 6 לתוספת והן לפי סעיף 9 שלה נדרש אישורה של הוועדה לקרקע חקלאית לשם מתן תוקף לתכנית וזו, כאמור, סירבה לתיתו. מכוח סעיף 12 לתוספת ניתן לערור לוועדת הערר על החלטה של הוועדה לקרקע חקלאית וזאת עשתה העותרת, ואם כן, כיצד היא יכולה לטעון שוועדת הערר אינה מוסמכת לשקול היבטים תכנוניים הנוגעים לתכנית? דומה שהעותרת נתפסה לכלל טעות בהסתמכה על דברים שנאמרו בעניין דור אנרגיה. פסק דינו של בית המשפט בעניין דור אנרגיה נסב על מסקנתן של הוועדה לקרקע חקלאית ושל ועדת הערר (מכוח סעיף 12 לתוספת), שלפיה ועדה מקומית שדנה בתכנית מפורטת מסוימת, שעניינה הקמת תחנת תדלוק, לא הייתה מוסמכת לאשרה על יסוד חוות דעת שניתנה לה על ידי היועצת המשפטית של משרד הפנים. עיקר מסקנתו של בית המשפט בעניין דור אנרגיה היה, שבמקום שבו קיימת מחלוקת משפטית ממשית בשאלת פירושה הנכון של סמכות הוועדה המקומית לפי סעיף 62א'(א)(10) לחוק, אין הוועדה לקרקע חקלאית יכולה להידרש לשאלת סמכותה של הוועדה המקומית, שכן "ההכרעה הנוגעת לגדר סמכויותיה של הועדה המקומית לתכנון ולבניה לא ראוי שתתבצע על ידי הועדה לקרקע חקלאית" (פסקה 15 לפסק הדין). ואולם אין ולא כלום בין דברים אלה שנאמרו בעניין דור אנרגיה לבין השאלה העומדת כאן לדיון. בענייננו הייתה זו הוועדה המקומית אשר החליטה, במצוות החוק, שאחד התנאים להפקדת התכנית יהיה אישור של הוועדה לקרקע חקלאית. זו נדרשה להיבטים התכנוניים של התכנית, מנקודת הראות של האינטרס שעליו היא מופקדת מכוח החוק, היינו שמירת קרקע חקלאית ושטחים פתוחים, וסירבה לאשרה. כמותה, ועל יסוד נימוקים דומים, החליטה גם ועדת הערר. החלטות אלה גם תואמות את הדברים שאמר בית המשפט בעניין דור אנרגיה, שלפיהם השיקולים שעל הוועדה לקרקע חקלאית, וכמותה גם על ועדת הערר, לשקול הם שיקולים תכנוניים, כאשר בראש מעייניהן צריכים לעמוד שיקולי שמירה על עתודות קרקע חקלאית ושטחים פתוחים. לצד אלה הן יכולות לשקול את האינטרס הציבורי (אם הוא קיים) הנוגע לשימוש חלופי בקרקע (פסקה 11 לפסק הדין). נמצא שוועדת הערר, ולפניה הוועדה לקרקע חקלאית, לא רק שלא חרגו מסמכותן עת דנו בתכנית, אלא שהן גם שקלו את אותם השיקולים שהחוק מחייב אותן לשקול, ואם הגיעו למסקנה כי אין לאשר את התכנית, אין מסקנה זו עומדת לביקורתו של בית משפט זה (ראו: ע"א 1805/00 מחצבות כינרת (שותפות מוגבלת) נ' משרד התשתיות ואח' פ"ד נו(2) 63 (2001)), אלא במקום שבו ניתן להצביע על פגמים המוכרים על ידי המשפט המנהלי או במקום שמדובר בפרשנות של תכנית המתאר, שכמוה כפרשנות חיקוק (א' גורן, בתי משפט מינהליים, בעמ' 176). מרביתן המכריעה של טענות העותרת נוגעות לשיקולים תכנוניים, ועל יסוד טענות אלה מבקשת העותרת שבית משפט זה יתערב בשיקול הדעת של ועדת הערר. את זאת לא ניתן לעשות, בין מפני שהדבר נוגד את מצוותו המפורשת של סעיף 12(ד) לתוספת ובין מפני שהוא נוגד את כלל אי ההתערבות בשיקול הדעת המינהלי. מקצת מטענותיה מעוררות שאלות של פרשנות תכנית מתאר שלכאורה מצדיקות את התערבותו של בית המשפט, אולם לאמיתו של דבר גם שאלות אלה (כגון: האם התחנה היא "צמודת דופן" לשטח בנוי כמשמעות המושג בתמ"א 35) אינן שאלות של פרשנות משפטית של תכנית מתאר, כי אם למרב שאלות שבהן מתערבבים שיקולים של פרשנות טקסט משפטי עם שיקולים תכנוניים (והשוו: בג"צ 9402/03 בוכניק ואח' נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה (טרם פורסם, 18.3.07), בפסקה 13 של פסק הדין). מכל מקום, מכיוון שנראה ששאלת פרשנותו של המונח "צמוד דופן" לא היתה השיקול היחיד, או העיקרי, שעמד ביסוד החלטת הוועדה לקרקע חקלאית וועדת הערר, אין צורך להידרש לשאלה זו ואין מקום להתערב בהחלטה. התוצאה היא שהעתירה נדחית. העותרת תשלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,500 ₪ בצירוף מע"מ. קרקעותקרקע חקלאית נוף כפרי פתוחחקלאותקרקע חקלאית