צו מינהלי

צו הריסה מינהלי, על פי סעיף 238א לחוק התכנון והבניה, כשמו כן הוא - אינו אקט עונשי אלא מינהלי. מאחר שכך- פועלת כאן חזקת התקינות, דהיינו חזקה שכל פעולה מנהלית נעשתה כדין. זוהי כמובן הנחה הניתנת לסתירה REFUTABLE PRESUMPTION)) אך הנטל מוטל על מי שמבקש לסתור, לטעון ולהוכיח כי במקרה הנדון החזקה נסתרת על ידי עובדות. לא נטענה הטענה או נטענה ולא הוכחה - נשארת חזקת התקינות בעינה. המחוקק ראה צורך לתקן את חוק התכנון והבנייה בשנת 1980 ולהוסיף אמצעי של צו הריסה מינהלי, שהוא אמצעי דרסטי וקיצוני, זאת על מנת לתת לרשויות הממונות על אכיפת דיני התכנון והבנייה אמצעי יעיל ומהיר במלחמתן נגד נגע הבנייה הבלתי חוקית אשר הלך והתפשט. מטרת הסעיף היא לתת אפשרות להפעיל סמכות הריסה של בנייה חדשה שנבנית או נבנתה ללא היתר במהירות וביעילות, על מנת למנוע עובדות מוגמרות. סעיף 238א אמנם הקנה זכות פנייה לבית המשפט אך המחוקק הגביל את סמכות ההתערבות של בית המשפט. נפסק, כי סמכותו של בית המשפט לבטל צו הריסה מינהלי היא סמכות צרה, לעומת סמכותו הרחבה של יו"ר ועדה מקומית להוציא את הצו. קיימים שני רבדים של עילות, אשר בגינן יוכל בית המשפט להתערב בצו הריסה מינהלי שניתן, וזאת בלבד. הרובד האחד מתבסס על שתי העילות הנקובות בסעיף 238א (ח) לחוק: "לא יבטל ולא יתלה בית המשפט צו הריסה מינהלי אלא אם הוכח כי הבנייה שבגללה ניתן הצו בוצעה כדין או שבצוע הצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת". הרובד השני מתבסס על המשפט המנהלי, בהתאם לדין הכללי החל על תקיפת מעשה מינהלי תקיפה שאינה תקיפה ישירה. ניתן להעלות טענות ועילות המבוססות על המשפט המנהלי כנגד שיקול הדעת המנהלי שהביא להחלטה להוציא את הצו, אך זאת בהיקף מצומצם ורק אם מדובר בפגמים חמורים אשר עושים את הצו לבטל מעיקרו: "כאשר הטענה היא טענה של חוסר סמכות או כאשר מדובר בפגם חמור שתוצאתו היא בטלות מעיקרא של הצו". צווים