שינוי תכנית מיתאר מקומית

קראו דוגמא מהפסיקה בנושא שינוי תכנית מיתאר מקומית: לבקשת העותר יצא מלפני בית-משפט זה נגד הוועדה מחוזית והוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון-לציון צו-על-תנאי ליתן טעם, מדוע לא יהא האישור, שניתן לשינוי תכנית מפורטת רצ/8/6/1 על-ידי הוועדה המחוזית כשינוי תכנית מיתאר, בטל מעיקרו. לחלופין נצטוו להסביר, מדוע לא תיתן הוועדה המחוזית לעותר רשות לערור לפני המועצה הארצית לתכנון ולבנייה על אישור תכנית מפורטת זו. כן נצטוו להסביר, על שום מה לא תמציא הוועדה המחוזית לעותר את הנימוקים, שעל יסודם נדחתה בזמנה התנגדותו לתכנית הנ"ל, וכן חוות הדעת המשפטית שזו קיבלה, ואשר על יסודה החליטה לתת לתכנית תוקף כשינוי תכנית מיתאר דווקא. 2. הרקע העובדתי הוא בעיקרו כדלהלן: ועדת המישנה של הוועדה המקומית הכינה את התכנית נושא הדיון, ובילקוט הפרסומים 2568 מיום י"ד בתשרי תש"ם (5.10.79) פורסמה הודעה בדבר הפקדתה בתור "שינוי תוכנית מפורטת". בתוך ההודעה נאמר, כי עיקרי השינוי מתבטאים בהרחבת דרכים קיימות, קביעת שטח ציבורי פתוח, זכויות בנייה, שטח למבני ציבור וכו'. כל המעוניין הוזמן שם להשתמש בזכותו לפי סעיף 100 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן - החוק הנ"ל) להגיש לוועדה המקומית של ראשון-לציון התנגדות תוך חודשיים מיום פרסום ההודעה. העותר אמנם השתמש בזכותו זו והגיש התנגדות, כשטענתו העיקרית היא, שהתכנית מפחיתה בהרבה מערך המגרש, שכן יועדו כ-370 מטרים מרובעים ממנו לדרך ולשטח פתוח, כך שאפשרויות השימוש בחלק הנותר נצטמצמו לאין ערוך. בטענה זו דנה הוועדה המקומית (כעולה מהמוצג מש/6, נספח לתשובת הוועדה המחוזית), אם כי שלא בנוכחותו (אך בנוכחות מתנגד אחר), והחליטה להמליץ לפני הוועדה המחוזית לקבל את התנגדותו (וכן את התנגדותם של שניים אחרים). כבר בשלב זה יודגש, כי בתצהיר התשובה הבהיר בא-כוחה המלומד של הוועדה המקומית (עו"ד א' בר), כי דיון זה בהתנגדויות התקיים במליאה ולא בפני ועדת משנה (אשר כזכור הכינה את התכנית האמורה). לאחר מכן התקיים דיון בפני הוועדה המחוזית (ראה מש/7), אליו הוזמנו העותר וכן מתנגד נוסף. זה האחרון העלה, בין היתר, את הטענה, כי התכנית נושא הדיון היא במהותה שינוי לתכנית מיתאר, ולא כפי שפורסמה - שינוי לתכנית מפורטת. בא-כוח העותר השמיע את טענותיו בהתנגדות לאישור התכנית, ולאחר מכן נציגת הוועדה המקומית חזרה ותמכה בקבלת ההתנגדויות על-ידי צמצום ההפקעה או ביטולה. יחד עם זאת ציינה, כי התכנית אינה כוללת הפקעה בניגוד לסעיף 190(א) (1) לחוק הנ"ל, היינו, ללא הותרת שטח מינימום בר ניצול. בתום אותו דיון הוחלט לדחות את ההכרעה לבדיקה נוספת. ב-8.2.81 הגיעה הוועדה המחוזית לכלל החלטה לדחות את ההתנגדויות ולתת תוקף לתכנית כשינוי תכנית מיתאר, "וזאת על פי חוות הדעת המשפטית". העותר פנה לוועדה המחוזית בבקשה לרשות ערר בהתאם לסעיף 115 לחוק הנ"ל, אך נענה (בנספח ה' לעתירה), כי בקשתו לערור לפני המועצה לתכנון נדחתה, משום שמדובר בתכנית שינוי לתכנית מיתאר, ועל כגון דא אין זכות לערור. בעקבות זאת הוגשה העתירה בה עסקינן. 3. בא-כוח הוועדה המקומית הבהיר, כי לפי תכנית המתאר, החלה, בין היתר, על השטח הנדון, מותר לשנות תוואי ולהרחיב דרך גם במסגרתה של תכנית מפורטת. יחד עם זאת לא ניתנה שם סמכות דומה בכל הנוגע לשינוי ייעודה של הקרקע. מטרה זו, כאשר קיימת תכנית מיתאר מקומית, ניתן להשיג לפי סעיף 63 לחוק הנ"ל אך ורק בדרך של שינוי תכנית המיתאר. ברוח זו טענו למעשה באי-כוח שתי הוועדות. לדעתנו, דינו של טיעון זה להתקבל, כעולה מסעיפים 63 ו-69 לחוק הנ"ל, שכן עולה מהנאמר שם, שרק בהעדר תכנית מיתאר מקומית מותר לתכנן בנושאים המפורטים בסעיף 63, היינו, לרבות בנושא שינוי ייעוד הקרקע, גם בתכנית מפורטת. משקיימת תכנית מיתאר מקומית, ברור שאפשר היה לשנות את הייעוד, כטענת באי-כוח המשיבים, רק כשינוי תכנית מיתאר זו. יצוין, שהעותר נשאל מה תשובתו בעניין זה, אך לא הייתה בפיו תשובה. 4. נשאלת השאלה, כלום עובדה, שהתכנית פורסמה כשינוי תכנית מפורטת, פוסלת אותה מדעיקרא, ואפילו התשובה היא בשלילה - שמא היה בפרסום זה כדי לפגוע בזכויותיו של העותר בכל צורה שהיא. נחה דעתנו, שהתשובה על שתי השאלות היא בשלילה. נבהיר את עמדתנו: א. לפי סעיף 134(ב) (1) לחוק הנ"ל רשאית הוועדה המחוזית על דעת עצמה להחליט על שינוי של תוכנית מיתאר, אם כי לאחר התייעצות עם הוועדה המקומית או לפי בקשתה. תנאים אלה נתמלאו, לדעתנו, במקרה הנוכחי, כנובע מהנספחים לתצהיר התשובה של הוועדה המחוזית מש/6 ו-מש/ 7. לא זו בלבד שהמליאה של הוועדה המקומית היא שדנה בהתנגדויות, אלא שנציג מטעמה היה גם נוכח בשעת הדיון בוועדה המחוזית, ובכך יש לראות "התייעצות" לצורכי הסעיף האמור. כבר נפסק, כי התייעצות אין פירושה הסכמה, וההכרעה היא בידי הגוף המוסמך להחליט בניגוד לעצה שקיבל: בג"צ 144/72 [1], בעמ' 724 מול האות ג. כיוון שכך, פטורים אנו מלדון בטענתו החלופית של מר צור, שטען לוועדה המחוזית לפנינו, והיא, שהדיון בוועדה המקומית בהתנגדויות (שנערך במליאה) ריפא בדיעבד את הפגם, הנעוץ בכך שלכתחילה הוכנה התכנית על-ידי ועדת משנה, בו בזמן שרק המליאה יכולה להכין שינוי לתכנית מיתאר מכוח סעיף 18(ו)(1) לחוק הנ"ל. הטענה גם נראית על פניה דחוקה. על יסוד מסקנתנו הנ"ל הופכת הטעות בשם, שנקרא על התכנית בהודעה דלעיל, לעניין טכני גרידא. כידוע, סברה מוטעית אינה משנה את מהותה של תכנית: בג"צ 38/76 [2], בעמ' 635. לא נותר לי אלא להצטרף בעניין זה לנימוקיו ולמסקנותיו של חברי הנכבד, השופט בייסקי, בשבתו לדין בבית המשפט המחוזי בה"פ (ת"א) 293/78 [4], שצורף לתיק, בעמ' 7-9. ב. הן כאשר מדובר בשינוי תכנית מפורטת, והן כשמדובר בשינוי תכנית מיתאר, נתונה לצד מעוניין, במובן סעיף 100 לחוק הנ"ל, הזכות להגיש התנגדות, וכפי שהובהר לעיל, העותר מיצה את זכותו זו. אכן, אילו מדובר היה בשינוי תכנית מפורטת, הייתה עומדת לעותר האפשרות של ערר ברשות למועצה הארצית, אך גם בזה אין לראות משום קיפוח, שכן מדובר הלכה למעשה בשינוי תכנית. לשון אחר, אילו הייתה הכותרת מבטאת נכונה את מהות התכנית (היינו, "שינוי תכנית מיתאר") היה מצבו כמות שהוא, שכן הוא רשאי היה להתנגד כפי שעשה ללא כל אפשרות לערור על דחייתה של התנגדותו. 5. אחת הטענות בפי בא-כוח העותר (עו"ד י' רובינוביץ) היא, שהוועדה המקומית לא הזמינה אותו לדיון בהתנגדותו. אכן, הדיון בהתנגדותו הוא, כפי הנראה, בגדר נוהג בלבד - שכן לפי סעיף 106 לחוק הנ"ל מספיקה, כנראה, חוות-דעת על יסוד שיקול ודיון פנימיים בוועדה המקומית כדי לחוות דעתה לפני הוועדה המחוזית על ההתנגדויות שהוגשו - אולם מבחינה מעשית ניתן להבין, שגיבוש עמדתה מותנה בשמיעת טענותיהם של המתנגדים בפניה, ואמנם כך היא נוהגת. כיוון שכך, מן הראוי היה, שגם העותר יוזמן. אולם, במקרה שלפנינו החליטה, כזכור, הוועדה המקומית להמליץ על קבלת התנגדותו של העותר, ועל-כן אין בנסיבות אלה חשיבות מעשית לאי-הזמנתו. 6. אשר לאי-המצאת חוות-הדעת המשפטית כנזכר לעיל, דעתנו היא, שאמנם אין חובה לגלות לאזרח את חוות-דעתו של היועץ המשפטי, שנועדה לרשות מקומית, אך שונה המצב, כאשר מודיעים לאזרח שעל סמך חוות-דעת זו הגיעה הרשות למסקנה, שעליה הוא מתלונן. במקרה כזה אפשר, כמובן, לפרט את הנימוקים עצמם, הכלולים באותה חוות-דעת, ללא ציון, שהם מהווים חלק מייעוץ משפטי, אך יש ויש לנמק, על שום מה נדחית טענתו או התנגדותו של האזרח. 7. בכך הגענו לטענה, שהיא בת-משקל בעינינו, היינו, שעל הוועדה המחוזית היה לנמק את טעמיה, כאשר דחתה את התנגדותו של העותר. על חשיבותה של זכות ההנמקה המעוגנת בחוק (החוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי"ט-1958) עמד בית המשפט פעמים הרבה, ראה למשל: בג"צ 62/75 [3], בעמ' 598. אין לנו אלא לסמוך ידינו על הנאמר שם ולהדגיש פעם נוספת, שעל הרשויות להקפיד הקפד היטב על קיום דברו של המחוקק, שנועד לשמור על זכויותיו של האזרח לבל ייפגעו וכן על הסדר הציבורי הטוב. אולם נחה דעתנו, שבמקרה זה לא היה בנימוקיה של הוועדה המחוזית, כפי שהתבררו במהלך הטיעון, כדי לסייע לעותר. זכות ערר ממילא לא עמדה לו, והאפשרות היחידה הייתה לפנות אל שר הפנים במסגרת סעיף 109 לחוק הנ"ל, כדי שישקול החזרת הדיון בהתנגדויות לוועדה המחוזית. בעתירה, אשר הוגשה לפני ששר הפנים אישר את התכנית, אין זכר לכוונה כזאת, וגם לא נתבקש צו הביניים כדי להשתמש בדרך האמורה. תוכנית בניהבניהתכנית מתאר