קראו דוגמא מהפסיקה בנושא תחילת תקופת התיישנות ליקויי בניה: בתביעה הנדונה עתרו התובעים לקבלת פיצוי כספי בגין ליקויי בניה שלטענתם, נמצאו בדירותיהם בבניין בשכונת הר חומה בירושלים, שאותן רכשו מהנתבעת בשנים 2004-2003. בהתאם להסדר דיוני שנקבע, ניתן ביום 27.2.2013 פסק-דין על סמך מסקנות המומחה שמונה מטעם בית המשפט ולאחר שהצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם. בעקבות ערעור שהגישה הנתבעת אל בית המשפט המחוזי בירושלים, הוחזרה התביעה אל בית משפט זה לשם הכרעה בטענת ההתיישנות שטענה היא. השאלה הטעונה הכרעה עתה היא אפוא, אימתי מתחיל מניין תקופת ההתיישנות, האם במועד מסירת החזקה בדירות לכל אחד מהתובעים, כטענת הנתבעת, או שמא במועד שבו קיבלה על עצמה הנתבעת לתקן את הליקויים שנמצאו בכל אחת מדירות התובעים, כפי שטוענים התובעים. רקע 2. נושא התביעה, עיקרי העובדות הדרושות, ההליכים ופרטי ההסדר הדיוני, הובאו בפסק הדין שניתן כאמור, ביום 27.2.2013 (להלן - פסק הדין הראשון). בהסדר הדיוני נקבע, כאמור שם, כי פסק הדין יינתן על סמך מסקנות המומחה מטעם בית המשפט, מהנדס הבניין ושמאי המקרקעין מר אייל שנהב (להלן - המומחה) ולאור סיכומי טענות הצדדים על סמך המסמכים המצויים בתיק בית המשפט. בפסק-דין זה נקבע כי על הנתבעת לפצות את כל אחד מהתובעים בסכומים שנקבעו בהתאם לחוות-דעתו של המומחה (כמפורט בפסקה 13 בפסק הדין הראשון). לאור תוכנו של ההסדר הדיוני, לא ראיתי לנכון לדון בפסק הדין הראשון בטענת ההתיישנות שטענה הנתבעת (ראו התייחסות לעניין זה בפסקה 11 בפסק הדין הראשון). 3. על פסק הדין הוגש ערעור אל בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 15728-04-13), ובדיון שהתקיים ביום 3.6.2013) בפני בית המשפט המחוזי (כבוד הנשיא ד' חשין, סגן הנשיא מ' דרורי והשופט א' דראל), הגיעו הצדדים להסכמה שאושרה בפסק-דין כלהלן: "הערעור יתקבל ללא צו להוצאות, והתיק יוחזר לבית-משפט קמא לצורך מתן פסק-דין חדש, שבו תהא התייחסות לטענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת בפניו, ולאחר מתן אפשרות לתובעים להגיש סיכומי תשובה לסיכומי הנתבעת, כאשר סיכומי התשובה יעסקו אך ורק בסוגיית ההתיישנות". בהסכמה זו אף נאמר כי התובעים יוכלו להגיש את סיכומי התשובה עד יום 1.9.2013, אולם בהחלטתי מיום 4.6.2013 נקבע כי הם יוגשו לכל המאוחר עד יום 4.7.2013. נראה כי סיכומי התשובה הוגשו במועד, אך הועברו לעיוני רק היום (8.7.2013). עיקרי טענות הצדדים בעניין טענת ההתיישנות 4. טענת הנתבעת היא, שהתביעה של כל התובעים למעט התובע 3 (מולר), התיישנה בטרם הוגש כתב התביעה. לטענתה, מניין תקופת ההתיישנות בת שבע השנים מתחילה מהיום שבו קיבל כל אחד מהתובעים את החזקה בדירה שרכש. מאחר שכל התובעים, למעט התובע 3, קיבלו את הדירה למעלה משבע שנים בטרם הוגשה התביעה, הרי שתביעותיהם התיישנו. לתמיכה בטענתם, הפנו התובעים אל פסק הדין ברע"א 830/06 גלמן נ' כהן פיתוח-דרעד (2008) (להלן - עניין גלמן), אשר בו נקבע בין השאר, כי עילת התביעה בגין ליקויי בנייה נולדת במועד מסירת הדירה לידי הרוכש, וכי החל ממועד זה מתחיל מניין תקופת ההתיישנות. זאת, ללא קשר לתקופת הבדק או לנטל המוטל על רוכש הדירה להודיע למוכר על אי ההתאמה שלטענתו, נתגלתה בדירה. כן הפנו הם למספר פסקי נוספים של בתי משפט השלום, שכך קבעו ולספרו של אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, בעמ' 123, שכך נאמר שם. 5. מנגד טענו התובעים כי תביעתם טרם התיישנה במועד שבו הוגש כתב התביעה. לטענתם, עילת התביעה לא נוצרה במועד מסירת החזקה בדירה, אלא בסמוך לבדיקת הליקויים בכל אחת מדירותיהם, שאז הוסכם בכתב בין התובעים לבין הנתבעת שתתקן את כל הליקויים שנמצאו ואשר פורטו באותו מסמך. לטענתם, רק אז נערכו פרוטוקולים של הליקויים וכי קודם לכן, סמוך למועד מסירת החזקה בכל אחת מהדירות, לא נערכו פרוטוקולים של הליקויים הטעונים תיקון. עוד טענו התובעים, כי עילת התביעה היא נזיקית. לפיכך ובהתאם להוראת סעיף 89(ב) בפקודת הנזיקין (נוסח חדש), היום שבו נולדה עילת התובענה, הוא היום שבו התגלה הנזק ואם הנזק לא התגלה, כי אז מתתיישנת התביעה בגינו רק אם לא הוגשה תוך עשר שנים. מכל מקום לטענתם, על-פי הפסיקה יש לפרש את הוראות החוק הקובעות את התיישנותן של תביעות על דרך הצמצום, כך שלא תמנע מתובע האפשרות למצות את זכויותיו בבית המשפט. דיון בשאלת ההתיישנות 6. חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 קובע בסעיף 5(1), שתובענה "בשאינו מקרקעין" מתיישנת בחלוף שבע שנים, וסעיף 6 קובע שתקופת ההתיישנות מתחילה "ביום בו נולדה עילת התובענה". המבחן ל"עילת התובענה" לעניין התיישנות הוא "קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע במובן זה שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש" (ע"א 1650/00 מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166 (2003), כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, בפסקה 8. כן ראו: ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח(3) 673, 684 (1984); ע"א 3319/94 יובב פפר נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה, פ"ד נא(2) 581, 594 (1997)). עוד נקבע לעניין זה, כי "לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות אין די בקיומה של זכות מושגית בידי התובע אלא יש צורך בקיומה של עילה קונקרטית, אשר מכוחה יכול תובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט ולהגיש את תביעתו" (ע"א 1650/00 זיסר, שם). במילים פשוטות "מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר התגבש בידי התובע 'כוח תביעה' שפירושו כי לתובע עומדת אפשרות של ממש להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש אם יעמוד בנטל ההוכחה העובדתי ובנטל המשפטי לביסוס תביעתו" (ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל (2010), כבוד השופט י' עמית, בפסקה 39). 7. בעניין גילמן שהוזכר בטענות הנתבעת, נדונה השאלה, מאימתי מונים את מניין תקופת ההתיישנות בתביעות ליקויי בנייה. כן נדרש בית המשפט ליחס בין הוראת ההתיישנות הקבועה בסעיף 5 בחוק ההתיישנות לבין הוראות סעיפים 4, 4א ו-4ב בחוק המכר (דירות), התשל"ג-1973 (כאמור שם, ההלכה שנפסקה בעניין זה עוד קודם לכן, לא שונתה בעקבות תיקון סעיפים אלו בשנת תש"ן-1990 (תיקון מס' 3 של החוק, ס"ח תש"ן מס' 1327 מיום 2.8.1990 עמ' 184). עוד נעיר, כי לאחרונה תוקנו סעיפים אלו פעם נוספת (תיקון מס' 5 של החוק, ס"ח תשע"א מס' 2293 מיום 6.4.2011 עמ' 778), אך תיקון מאוחר זה אינו רלוונטי לתביעה הנדונה). בית המשפט קבע שם, כי אמנם עילת התביעה בגין ליקויי בניה נולדת במועד מסירת הדירה לקונים וזאת ללא קשר לתקופת הבדק הקבועה בחוק המכר (דירות) ואף ללא קשר לנטל המוטל על הקונה להודיע למוכר על אי ההתאמה שהתגלתה בדירתו (עניין גילמן, כבוד השופטת א' חיות, בפסקה 8). בכך שב בית המשפט ואימץ את מסקנת פסק הדין בע"א 167/88 משה"ב חברה לשכון בנין ופיתוח בע"מ נ' שטרן, פ"ד מד(2) 741 (1990) (כבוד השופט ש' אלוני), כי אין לכרוך את מועד תחילת מניין תקופת ההתיישנות בעניין משלוח הודעה בדבר אי התאמה לפי סעיף 4 בחוק המכר (דירות). כך גם נקבע שם, כי הוראת סעיף 4 אינה מקנה לתובע עילת תביעה חדשה, אלא תכליתו להסיר מכשול חוזי, אשר עשוי להגביל תביעה מצד הקונה (עניין משה"ב, עמ' 748). מכאן אפוא, שהוראת סעיף 5 בחוק ההתיישנות חוסמת הגשת תביעה, אפילו מסר הקונה הודעה לפי סעיף 4, אם חלפה תקופת ההתיישנות מאז נמסרה החזקה בדירה. כאמור בעניין גילמן (שם, פסקה 7), זו אף עמדתו של המלומד איל זמיר בספרו, חוק המכר (דירות), התשל"ג-1973 (בעריכת א' זמיר, א"מ רבילו וג' שלו, 2002, בעמ' 529-527 (להלן - זמיר)). 8. הנסיבות בענייננו שונות מאלו שנדונו בעניין גילמן. בענייננו אין התובעים טוענים כי יש למנות את תקופת ההתיישנות מהמועד שבו מסרו הודעה לנתבעת (המוכר) בדבר ליקויים ואי התאמות (ראו דיון בעניין גילמן בפסקאות 8-7). התובעים בענייננו אף לא טענו כי יש למנות את תקופת ההתיישנות מהמועד שבו, בהתאם לסעיף 4ב בחוק המכר (דירות), ניתנה למוכר הזדמנות לתקן את הליקויים (עניין גילמן בפסקה 9). טענת התובעים היא, כאמור לעיל, שהנתבעת (המוכר) התחייבה לתקן את הליקויים, אך הפרה את התחייבותה זו. לפיכך לטענתם, המועד שבו נולדה עילת התביעה שהחל ממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות, הוא המועד שבו התחייבה הנתבעת כלפי כל אחד מהתובעים לתקן את הליקויים שנמצאו ואשר לא תוקנו. כפי שנאמר בספרו של זמיר, בנסיבות אלו, מניין תקופת ההתיישנות אכן מתחיל במועד שבו התחייב המוכר לתקן את הליקויים (זמיר, בעמ' 529-528). כאמור שם, "הנטל להודיע על אי-התאמה במועד והנטל להגיש תביעה בטרם תחלוף תקופת ההתיישנות הם נטלים נבדלים, שעל הקונה לעמוד בשניהם. בעוד שאי-עמידה בנטל ההודעה עלולה לשלול את הסתמכות הקונה על אי-ההתאמה במישור המהותי, אי-הגשת תביעה בתוך תקופת ההתיישנות מקימה מחסום פרוצדוראלי למימוש זכויותיו". לפיכך (שם), "הגם שעמידה בנטל ההודעה מהווה תנאי להסתמכות הקונה על אי-ההתאמה, אין היא מהווה חלק מהיסודות של הפרת המוכר, ולכן נפסק שתחילתו של מירוץ ההתיישנות אינה נדחית לרגע שבו יודיע הקונה על אי ההתאמה". למרות זאת, מוסיף זמיר (שם, בעמ' 529), כי בנסיבות כמו במקרה הנדון, אכן נדחה המועד שבו מתחיל מניין תקופת ההתיישנות. כאמור שם: "עם זאת, כאשר המוכר מקבל על עצמו בחוזה לתקן את הליקויים בדירה במועד כלשהו (על-פי רוב כתום שנה מהמסירה), ניתן לבסס את התביעה על הפרת חיוב זה, ואף תידחה תחילתה של תקופת ההתיישנות למועד ההפרה של חיוב התיקון" (כן ראו את פסקי הדין שאליהם הוא מפנה, שם, עמ' 529 ה"ש 37). 9. בענייננו כאמור, פרוטוקולים הכוללים את רשימת הליקויים שהנתבעת התחייבה לתקן נערכו במועדים מאוחרים למועדי מסירת החזקה בכל אחת מדירות התובעים. מאחר שרק במועד עריכת אותם פרוטוקולים - שהוא מועד התחייבות הנתבעת לתקן את הליקויים - מתחילה תקופת ההתיישנות להימנות, הרי שתביעת התובעים, שהוגשה ביום 29.11.2010, לא התיישנה ביחס לאף לא אחד מהתובעים. אלו הם מועדי התחייבות הנתבעת לתיקון הליקויים בעניין כל אחד מהתובעים: התובע 1 (אביקר) - ביום 29.3.2005; התובע 2 (חנוכה) - ביום 17.4.2004; התובע 3 (מולר) - ביום 13.12.2005 (כאמור לעיל, לגבי תובע זה אין מחלוקת שתביעתו בכל מקרה לא התיישנה, מכיוון שהמועד שבו נמסרה לו החזקה בדירה היה ביום 18.7.2004); התובעת 4 (דלונה) - ביום ט"ו באלול תשס"ד (מועד שחל ביום 1.9.2004); התובע 5 (וייטמן) - ביום 17.6.2004. 10. לאור המסקנה כי תביעות התובעים לא התיישנו, התביעה מתקבלת. התוצאה היא בהתאם לאמור בפסקה 13 בפסק הדין הראשון, מיום 27.2.2013. בנוסף לכך, לסכום ההוצאות שנקבע בפסק הדין הראשון, כי על הנתבעת לשלם לכל אחד מהתובעים יתווסף סך של 2,500 ₪ לכל אחד מהם, כך שעל הנתבעת לשלם לכל אחד מהתובעים סך של 7,500 ₪ עבור שכר-טרחת עו"ד והוצאות משפט (במקום סך של 5,000 ₪, שנקבע בפסק הדין הראשון). הסכומים שנקבעו כאמור, ישולמו תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין. בניהליקויי בניההתיישנות