קראו דוגמא מהפסיקה בנושא תנאים לקבלת הלוואה לרכב מביטוח לאומי: בפני בית הדין תביעת התובע לאשר לו הלוואה עומדת לצורך רכישת רכב, אותה הגיש למוסד ביום 25.9.11. התביעה של התובע נדחתה במכתב ממועד זה בעילה כי מלאו לתובע 65 שנים ושמונה חודשים בעת הגשת התביעה להלוואה עומדת , והבקשה להלוואה עומדת לא הוגשה תוך חודשיים מיום שנבדק התובע על ידי הוועדה הרפואית, כנדרש בסעיף 23 להסכם הניידות. העובדות התובע יליד 24.2.1940. לתובע מלאו 65 שנה עת הגיש לראשונה את התביעה להלוואה עומדת. מעת בדיקתו בוועדה הרפואית חלפו יותר מחודשיים. התובע הגיש ב -8.12.04 בקשה לבדיקה רפואית לקביעת מוגבלות בניידות. בתאריך 21.3.05 ניתנה החלטת לשכת הבריאות המחוזית בה נקבעו לתובע חמישים אחוז מוגבלות בניידות. המחלוקת האם זכאי התובע להלוואה עומדת לצורך רכישת רכב. הכרעת הדין סעיף 21 להסכם הניידות קובע כי "(א) מי שקיבל קצבת ניידות בתכוף לפני שמלאו לו 65 שנים או מי שקיבל הלוואה עומדת בתוך 4 שנים שקדמו להגיעו לגיל האמור או שקיבל הלוואה עומדת לרכישת הרכב שברשותו, יהיה זכאי, על אף האמור בפסקה (1) להגדרת "מוגבל בניידות", בסעיף 2, להטבות לפי הסכם זה". סעיף 2 להסכם הניידות קובע מיהו "מוגבל בניידות": "תושב ישראל הנמצא בישראל ואשר נתמלאו בו שני אלה: (1) מלאו לו שלוש שנים ולא יותר מ- 65 שנים. (2) הוועדה הרפואית או הוועדה הרפואית לעררים קבעה לו אחוזי מוגבלות בניידות...". דהיינו, כאשר אדם מגיע לגיל 65 הוא אינו מוגדר כ"מוגבל בניידות", ועל כן לא יהיה זכאי להטבות לפי הסכם הניידות. כפי שציינו לעיל בפרק ה' להסכם מצוי החריג לכלל העוסק בהטבות בגיל זקנה אשר לפי סעיף 21 דלעיל. סעיף זה תוקן בתיקון מס' 20 של ההסכם (י"פ התשס"ג 1106). על פי לשון הסעיף הקודמת התנאי לכך שמוגבל בניידות קיבל קצבת ניידות בתכוף לפני גיל 65 ימשיך לקבלה הוא שיהיה בעל רישיון נהיגה בתוקף ויהיה מסוגל לנהוג בעצמו. לאחר התיקון נקבע כאמור לעיל. תחולת התיקון מיום 1.1.02. ולפי סעיף 5(ב) להסכם המתקן נוסח החדש יחול רק על מי שמלאו לו 65 ביום התחילה ולאחריו, דהיינו ב 1.1.02. לתובע מלאו 65 בשנת 2005 ולכן חל עליו הנוסח החדש. טענות הצדדים טענות התובע לטענת התובע נקבעו לו שני סוגי נכות. נכות אחת היא נכות כללית בגובה מאה אחוז לצמיתות, מיום 1.2.03, בהיותו פחות מ- 65 וכן זכאות לקצבת שירותים מיוחדים במאה אחוז נכות, מאותו תאריך. באותה עת לא הגיש התובע תביעה לניידות או להלוואה. לטעמו מאחר והיה לו רכב בן כמעט 40 שנה, רכב אספנות במצב מצוין. לטענת התובע הגיש ב 2011 את הבקשה להלוואה עומדת מאחר ונשרף לרכבו ראש המנוע והרכב שבק חיים. לטענתו אושרה הנכות השנייה שירותים מיוחדים עם אישור להעסיק עובדת זרה, מיום 1.2.03. התובע מאשר כי לא הגיש בקשה לקצבת ניידות, ההיפך, לגרסתו הגיש למל"ל מכתב מ 2003, שאינו רוצה רכב. לדברי התובע בא למחלקת ניידות ונאמר לו שיקבל תשובה אותה לדבריו מעולם לא קבל. כעבור זמן רב, פנה לשאול וניתנו לו טפסים. אף בפעם זו ציין כי אינו רוצה רכב והסתפק בקבלת נכות כללית. ברי מגרסת התובע כי נוכח הרכב שעמד ברשותו לא נזקק ואף לא ביקש גמלת ניידות לפני שנת 2011. טענות הנתבע לטענת הנתבע החלטת הוועדה על עצם הניידות היא מ 2005. פרו' ועדת הניידות של משרד הבריאות הוא מינואר 2005. אז התובע טרם היה בן 65. חודש לפני היותו בן 65. אולם החודש זה אינו מהווה בעיה. המכתב שהתובע כתב ב- 2003 לא יכול היה להתייחס להחלטה ב-2005. בהתייחס לאישור של משרד הרישוי (ת/1) מיום 24.3.05), הרי שלפי החלטת וועדת הניידות זקוק לרכב כאמצעי תנועה בשל הנכות הצמיתה ברגליו. עוד צוין שם כי הליקוי נקבע בהתאם לרשימת הליקויים. לטענת הנתבע כבר אז היה על התובע להגיש את התביעה בתכוף לפני מלאת לו 65. לטענת הנתבע גם המכתב מ 12.8.03 (ת/2), וגם פרו' הוועדה של משרד הבריאות מיום 21.3.05 (נ/1) מצביעים על כך שהתובע ישן על תביעתו מ-2003 או לכל המאוחר מ-2005 ועד 2011. משכך, לא קמה לו זכות לקצבת ניידות באשר איננו נכלל בהגדרת "מוגבל בניידות" על פי הסכם הניידות במועד הגשת בקשתו ב-2011. עוד טוען הנתבע כי גם כיום התובע מצהיר שאינו רוצה מכונית הוא רוצה לתקן את האוטו שלו ולכך הוא נזקק להלוואה. לגופו של עניין אין מחלוקת כי התובע ב -209 היה מעל גיל 65 ולכן לא נכנס להגדרת מוגבל בנידות על פי סעיף 2 להסכם הניידות. עוד אין מחלוקת כי התובע מבקש כי תאושר לו גמלת ניידות ללא רכישת רכב. כמו כן ברי כי התובע לא הגיש את התביעה לניידות בחלוף חודשיים מקביעת הוועדה. כך גם אינו עונה לסעיף 21 להסכם הניידות לאחר תיקונו, באשר איננו מי "שקיבל קצבת ניידות בתכוף לפני שמלאו לו 65 שנים ומי שקיבל הלוואה עומדת בתוך 4 שנים שקדמו להגיעו לגיל האמור...". עם כל ההבנה והצער למצב של התובע אשר אין ספק כי הוא מוגבל בניידות, אין מנוס מדחיית התביעה. בהסכם הניידות יש צד המתקרב לדבר חקיקה בהיותו קשור בטבורו לחוק הביטוח הלאומי (עב"ל 773/08 קלאודיו אלי נ' המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 6.7.09). אי ידיעת החוק כמו גם תנאי הסכם הניידות אינה פוטרת. ממועד אישור הוועדה ב -2003 או ב -2005 ועד ל-2011 עברו יותר משש שנים. משכך אין לבקש מהמוסד לביטוח לאומי לחרוג מההסכם וגם אין הוא מוסמך לחרוג ממנו. על ציבור המבוטחים חלה חזקת ידיעת החוק על מכלול זכויותיהם וחובותיהם כולל הסכם הניידות ולכן אין מקום להצדיק תחולה למפרע. (דבע מד /0-128 המוסד לביטוח לאומי נ' חיה המר , פדע טז עמ' 278 וכן עבל 677/08 מריאנה ברש נ' המוסד לביטוח לאומי ניתן ביום 14.6.09). נפסק כי "הבחנה על בסיס גיל נועדה לעודד נכים המוגבלים בניידותם להשתלב בחברה במסגרת מערכת החינוך או שוק העבודה והוכרה כלגיטימית בפסיקתם של בית-המשפט העליון ובית-הדין זה". (עב"ל 1533/02אלון - המוסד לביטוח לאומי) כך גם דחה בית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק עתירה שהוסבה נגד מגבלת הגיל של 65 שנה בהסכם הניידות) כפי שהיה בעבר( תוך שקבע: "הבחנה על בסיס גיל, שאינה שרירותית ויש לה הצדק רציונלי וטעמים ענייניים, כמו גם הצורך לתעדף את אופן חלוקתם של משאבים מוגבלים על פי סדר קדימויות, הוכרו בעבר בפסיקתו של בית משפט זה " בג"ץ 1753/02 עו"ד שיאון נ' שר הבריאות). סעיף 16 ו-23 להסכם הניידות קובעים כי קצבת ניידות תשולם למוגבל בניידות רק אם הגיש תביעה לנתבע לתשלום קצבת ניידות תוך חודשיים מהיום בו נשלחה לו הודעה על החלטת הוועדה הרפואית בעניינו. עוד נקבע כי באם הגיש את התביעה שחלפו חודשיים מיום ההודעה תשולם לו הקצבה למפרע רק בעד תקופה של חודשיים שקדמו לחודש בו הגיש את התביעה. ברי אפוא כי אין מה לומר לעניין תביעה שהוגשה באיחור של שש שנים ומעלה, לאחר מלאת לתובע 65 שנה. בת/1 שהיה בידי התובע כבר במרץ 2005 נאמר מפורשות כי הליקוי נקבע בהתאם להסכם הניידות שנחתם בין ממשלת ישראל והמוסד לביטוח לאומי כך שהסכם הניידות היה בידיעתו של התובע ויכול היה לבדוק את זכויותיו כבר ב -2005 משכך גם ספק כי התקיימה החובה בדבר יידוע התובע על הסכם הניידות והזכויות מכוחו. (עבל 1365/04 אסתר ארוש נ' המוסד לביטוח לאומי). לא למותר לציין כי הנתבע עמד בהתחייבותו וביום 4.11.13 הגיש הודעה לפיה "לא נמצאו במערכות המוסד כל מכתבים מאת התובע לחודש מאי 2003 או אף בסמוך לכך בנושא גמלת ניידות". דהיינו גם לאחר הדיון, ומתוך רצון לבדוק את טענת התובע כי פנה למוסד כבר ב- 2003, נעתר המוסד ובדק טענה זו ואין בנמצא התכתבות כזו. לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית. בנסיבות אלו, אין צו להוצאות. ערעור על פסק הדין ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום. ניידותרכבביטוח לאומיהלוואה