פסק-דין זוהי תביעת שיבוב בעילות נזיקיות וחוזיות בסדר דין מהיר בגין נזק שנגרם מאש שפרצה במבנה שהושכר לנתבע 1 והתפשטה למבנה שכן. שני המבנים שייכים למבוטחת התובעת. הנתבעת 2 התנערה מהכיסוי הביטוחי לנתבע 1 בטענה שהוא עצמו הצית את עסקו. הנתבע 1 מכחיש זאת. ברור למדי שהחנות הוצתה. זהות המצית לא נודעה. הנתבעת 2 מצביעה על מקבץ ראיות נסיבתיות המטילות לדעתה את האשם על הנתבע 1 שלו היתה הזדמנות לאפשר את ההצתה, מניע לעשות כן והתנהגותו הביטוחית "חשודה": המצית חדר לחנות בעזרת מפתח ונעל אותה בצאתו. החנות לא נפרצה. לנתבע 1 היו לו חובות גדולים והוא עמד לאבד את החנות שכן המשכיר לא התכוון להאריך את תקופת השכירות והתכוון לשנות את ייעוד החנות ולעשות בה שימוש אחר. הנתבע 1 החזיק בחנות למעלה משלושה חודשים אך רק כחודש לפני ההצתה ביטח את החנות. הנתבע 1 הכחיש מעורבות בהצתה. הוא אישר שיש בינו לבין פלוני, ירון נונברג, סכסוך כספי שבעבר גרם לו לחשוד שאותו נונברג הצית עסק אחר שלו. הוא אכן העלה חשד שאותו נונברג עומד גם מאחורי הצתה זו. הכתמת הנתבע 1 כ"אשם" במעשה עבירה חמור, אף בהליך אזרחי, טעונה ביסוס ממשי. לשיטת הנתבעת 2 ניתן להוכיח אשמה זו בראיות נסיבתיות מעטות למדי. אדון בנפרש בשלושת הנדבכים שעליהם מבוססת האשמתה של הנתבעת 2. נדבך ראשון לטענת הנתבעת 2 היא ההנחה שהפורץ החזיק במפתחות החנות, שכן נכנס אליה דרך הדלת בלי לפרוץ אותה וכשיצא נעל את הדלת אחריו. ענין נעילת הדלת לאחר ההצתה נראה כמהלך קר-מזג של עבריין מיומן. על ידי הצגת חזות של "שגרה" (או סילוק סממני פריצה), עיכב המצית את גילוי השריפה וכיבויה. האם באמת מלמדות העובדות על-כך שלמצית היה מפתח של העסק? על הדלתות תלו מנעולי תליה. הם לא נמצאו ולכן לא חיפשו בהם סימני פריצה (שמשאירים גם מכשירי פריצה עדינים). המנעולים גם לא תוארו או אופיינו. יש בעולם מנעולי תליה שונים. לפחות את חלקם ניתן לנעול - או לגרום להם להראות כנעולים למראית עין - בלי שימוש במפתח בלחיצה ידנית. בעצם אין לדעת אם היו נעולים ממש כשהגיעו הכבאים למקום, או שרק נראו כנעולים. ענין זה צף בבירור כשהעיד אורן אושרי, הכבאי הראשון שהגיע למקום, שהכבאים שברו את הזגוגיות ופרצו את מנעולי התליה - אך הוא לא יודע אם הדלת היתה נעולה בפועל או רק סגורה! משמע: יש אפשרות בהחלט סבירה שלא נשללה, שהמצית נכנס ללא מפתח (דהיינו, תוך שימוש בכלי פריצה עדינים, בלי לשבור שמשות) ויצר מראית עין של נעילה ללא מפתח. לא נבחנה - ובודאי שלא נשללה - האפשרות שהמפתחות הועתקו בחשאי (או תוך שיתוף פעולה של אלמוני) ע"י המצית. הנתבע 1 העיד שלא החליף את המפתח שקיבל מיצחקי שהשכיר לו את החנות. סעיף 20 לחוזה השכירות עוסק בנסיבות שבהן רשאי יצחקי להיכנס לעסק ולהחליף את מנעול הכניסה. החוזה מניח במפורש שליצחקי יש מפתח של העסק (כמקובל בשכירות). משמע: אפילו היה למצית מפתח העסק, הדבר רחוק מלחייב שהוא קיבלו דווקא מהנתבע 1. נדבך שני בטיעון הנתבעת 2 היא הטענה שלנתבע 1 מניע כלכלי בהתרחשות השריפה. קשיים כלכליים הם נחלת עסקים רבים. במקרה של הנתבע 1 הטענה מבוססת על שלושה "נתונים": (א) נטען שבעקבות עסקה אחרת נותר חוב של 300,000 $. הנתבעת 2 טוענת שזה חוב של הנתבע 1. הנתבע 1 עצמו טוען שזהו דווקא חוב שחבים לו - וכך אכן משתמע מעדותו. (ב) על חשבון הבנק של הנתבע 1 הוטלו עיקולים של שלטונות המס. הדבר מלמד על קיומה של טענת חוב שלא נפרע, אבל לא על היקף החוב או על מכלול נכסי הנתבע 1 ו"מצבו הכלכלי". (3) נטען, שהמשכיר התכוון לא לחדש את השכירות והנתבע 1 היה צפוי לאובדן השקעתו בחנות. כוונה זו של המשכיר לא מסבירה מדוע כדאי היה לנתבע 1 לשרוף את החנות כשעוד נותרו לו 10 חודשי שכירות בה. יתירה מזו: אם זהו "המניע הכלכלי", הרי הוא נראה יותר כמניע של המשכיר: שריפת החנות כשעוד נותרו 10 חודשי שכירות הקדימה את פינויו של נכס, שהמשכיר ממילא התכוון לערוך בו שינויים ורצה להשתמש בו שימוש כדאי יותר. יתרון נוסף בשריפה: אלמלא נהרסה החנות יתכן שהנתבע 1 היה מבקש להאריך את השכירות (זכות העולה מסעיף 19 לחוזה). לכל הפחות היה המשכיר עלול למצוא עצמו מסובך במאבק משפטי על היקף זכויותיו לפי החוזה. מאבקים כאלה אינם אפשריים כשהחנות חרבה. נדבך שלישי בתיזה של הנתבעת 2 הוא שהעסק בוטח רק סמוך לשריפה. הנתבע 1 הסביר שבפועל נכנס לחנות ושיפץ אותה עוד לפני תחילת תקופת השכירות. זו החלה ביום 20.4.04. חודש אחר-כך החלה תקופת הביטוח וחודש נוסף אחר-כך התרחשה השריפה. אכן, חשדה של הנתבעת 2 לענין זה מובן. אך בהתחשב בקרבת הזמן המוחלטת שבין כל האירועים קשה להסיק מכך מסקנה ממשית כלשהי. הנתבעת 2 ייחסה למבוטח שלה אשם פלילי על בסיס רעוע מאוד. ה"הזדמנות" וה"מניע" שייחסה לו, לא הוכחו כראוי ויש לפחות אדם נוסף שנהנה מהזדמנות זהה וממניע עדיף. נוסיף להערכותינו קיום "יריב" המסוכסך עם הנתבע 1 ואת האפשרות שמניעי המצית (כמו במקרים לא מעטים) לא ידועים לנו כלל, ונראה שמירב הסיכויים הם שהנתבע 1 דווקא לא שרף את החנות. אין ולא היה בידי הנתבעת 2 יותר מחשד המצדיק בדיקה. הבדיקה נעשתה והיא לא העלתה ראיות. דומה שהנתבעת 2 התעלמה מטיב היחסים שאמורים לשרור בין מבטח ומבוטח, יחסים "מיוחדים" של קרבה. לא נראה לי נכון שמבטחת תטיח במבוטח על בסיס ראיות נסיבתיות קלושות למדי האשמה פלילית חמורה. חברות ביטוח אמורות להיות מודעות לפער בין דברים שניתן להוכיח ולכן גם מותר לומר - לבין חשדות שאי-אפשר להוכיח ורצוי להימנע מאמירתם מחשש לשון הרע. דומה שהנתבעת 2 חצתה את גבול המותר במקרה זה. לאור האמור אני מוצא שהנתבעת 2 חבה ע"פ הפוליסה כלפי הנתבע 1. לאחר שמצאתי שלא הוכח שהנתבע 1 הצית בעצמו את החנות מן הראוי לבדוק האם ניתן לייחס לו (ולחייב בגין זה גם את הנתבעת 2) רשלנות בגין ההצתה שנעשתה ע"י אלמוני. התובעת טוענת, שעל הנתבע 1 הנטל להוכיח שלא התרשל, מפני שמחנותו יצאה האש שפגעה רכוש המבוטח. הנתבע 1 ביטח את עסקו אצל הנתבעת 2. אילו חרג במשהו מדרישות המיגון שלה חזקה עליה שהיתה טוענת גם לענין זה. היא לא עשתה כן. איש לא הביא ראיה כלשהי לכך שבמקום היו צריכים להיות מותקנים אמצעי זהירות שלא הותקנו או שהנתבע 1 חרג במשהו מדרישות המיגון נגד אש שהוצגו לו. דומה שאדם פשוט מונחה בעניינים מעין אלה ע"י המבטחת שלו ומה שמשביע את רצונה נראה לו מספיק בהחלט. התובעת סבורה שהיה על הנתבע 1 "לגלות" ליצחקי ולמבטחת שכבר הוצת בעבר עסק שלו, שאם היה מגלה זאת (א) היתה הנתבעת 2 מחמירה את דרישות המיגון שלה וגם (ב) מר יצחקי לא משכיר לו את החנות. שתי הטענות לא נראות לי. ראשית, הסביר הנתבע 1 שסוכן הביטוח שלו (שהוא ידה הארוכה של המבטחת) ידע אודות ההצתה בעסקו האחר. טענה זו לא נסתרה. התובעת טענה שאם כך היה, התרשל סוכן הביטוח שלא גרם להחמרת דרישות המיגון מפני אש שהוצגו לנתבע 1. דומה שהתבלבלו לתובעת היוצרות: הנתבעת 2 לא חבה כלפיה בחובת זהירות. דרישות המיגון שהיא מעלה בפני המבוטח שלה נועדו להגן על האינטרסים הכלכליים שלה - לא על האינטרסים של התובעת. שנית, התובעת לא טרחה להעיד את מר יצחקי (מנהל המבוטחת שלה, לטענתה) והיא מעדיפה להשמיע ספקולציות על מה שהיה עושה אילו ידע עובדות כלשהן במקום להוכיח את הטענה בעדות. גם מבחינה מהותית "חובת הגילוי" שהיא מבקשת להטיל על קורבן עבירה מוטעית בתכלית. יתכן, שקורבן עבירה יאלץ לחשוף בפני אחרים את "עברו כקורבן", אם הם שואלים על כך במפורש מסיבה לגיטימית. גם אז, חובת הגילוי נגזרת מהאיסור על הטעיה. אין לקורבן עבירה חובה לחשוף באופן יזום את הסיכון שבחברתו בפני אנשים, "כדי לתת להם הזדמנות להתרחק ממנו". רבים נופלים קורבן לכל מיני התנכלויות: אישי ציבור, ממלאי תפקידים שונים וגם אנשי עסקים שנסחטים על-ידי עבריינים. האם על כל אלה - המאויימים והנפגעים מאלימות - להגר לארץ גזירה, לדור בין המנודים ולהרחיק עצמם (ואת הסכנה שבחברתם) משאר הציבור? הדבר נראה מנוגד למוסר ולכל תכלית ראויה של הדין. כענין של מדיניות, חובה עלינו להזהר מאוד בהטלת "חובות" שכאלה על קורבנות עבירה. לא ראוי לדחוק את מי שמזלו הרע כבר הפכו לקורבנו של העבריין אל שולי החברה. אם נעשה כן, יצרף הדין את מכתו שלו אל המכה שכבר הנחית העבריין על הקורבן. עילת התובעת מבוססת על סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח. מששילמה פיצויים לחברת "מפעלי הכתרים בע"מ" זכאית היא לתבוע בכל עילה שהיתה עומדת למבוטחת שלה. כפי שראינו, לא עומדת גם למבוטחת עילת תביעה בנזיקין. התובעת מסתמכת על עילה חוזית, לפיה היה על הנתבע 1 להשיב את המושכר לבעליו במצבו התקין וגם שהיה עליו לבטח את המושכר לטובת המשכיר ומשלא עשה כן הוא התרשל כלפיו. הנתבע 1 טען שחוזה השכירות לא נעשה עם המבוטחת של התובעת, אלא אישית עם מנשה יצחקי. לפי לשון החוזה הוא צודק. נטען שמר יצחקי "הוא הבעלים והמנהל" של "מפעלי הכתרים בע"מ", אלא שהדבר לא הוכח וגם אין בפני כל ראיה שהוא פעל כשלוח של החברה, או כאורגן שלה. דומה שהוא בחר לנהל התקשרות זו כאדם פרטי דווקא. רצונו - כבודו. בודאי עומדים מאחורי המעשה שיקולים עסקיים טובים. אולם, משבחר להשכיר את החנות כאדם פרטי, אין התובעת שביטחה מישהו אחר, יכולה להבנות מזכויות שהוענקו למר יצחקי אישית בחוזה. לתובעת יש זכות לתבוע בעילות שהיו עומדות למבוטחת שלה - לא לאדם אחר, אפילו הוא מקורב מאוד למבוטחת (ונזכיר, שבענין זה לא הובאה כל ראיה). התוצאה היא, שהתובעת מסתמכת על זכותו של זר אשר העברתה אליה - - מכח סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח או בכל מנגנון משפטי אחר - כלל לא הוכחה. לפיכך, אני דוחה את התביעה ללא צו להוצאות. תביעת שיבוב