פסק הדין התקדימי בו נדרש בית המשפט העליון לשאלת אחריות המדינה, על מעשה תקיפה שנעשה בידי אסיר, הוא פסק הדין בע"א 4704/96 מקרין נ' נציבות שירות בתי הסוהר, פ"ד נ"ב(3) 366 (1998). באותו עניין הותקפו שני עורכי דין שבאו לבקר את לקוחם, שהיה אסיר, ונקבע כיהשאלה המרכזית בקיום עוולת הרשלנות בנסיבות אלה היא האם צריכים היו שלטונות בית הסוהר לצפות מראש שהאסיר עלול לתקוף את המערערים במהלך הפגישה. התשובה לשאלה זו תלויה, כאמור, בנסיבות המוחשיות של הארוע המזיק. אין ספק כי אחת הנסיבות המכריעות היא אופיו של האסיר. נראה כי בדין מצא בית משפט קמא כי לא היה בעברו של האסיר או בהתנהגותו בבית הסוהר דבר שיכול היה להצביע על סיכון מצידו, כי יבצע את מעשה התקיפה כלפי עורכי הדין שלו. בהעדר צפיות מעין זאת אין להטיל אחריות על המשיבות במסגרת עוולת הרשלנות. בפסיקה הישראלית נראה כי טרם נדון מקרה דומה. הסוגיה הקרובה ביותר היא אחריותם של שלטונות בתי הסוהר לתקיפת אסירים בידי אסירים אחרים. פסיקה זו מאשרת כי המבחן המכריע הוא הצפיות של התרחשות הארוע המזיק, הן על רקע אופיו של מבצע התקיפה, הן על רקע מצבו של הנתקף; עובדות אלה מצביעות על הסיכון הטמון בתוקף או על הסיכון בו נתון הנתקף. כך, למשל, נפסק בת.א. (ת"א) 1715/89 המנוח אלברט בן חיים ז"ל ואח' נ' מדינת ישראל ואח', פס"מ תשנ"ה (א) 353, מפי השופטת סירוטה, כי המדינה אחראית למותו של אסיר, אשר נדקר למוות על ידי אסיר אחר. במקרה זה התבססה הטלת האחריות על כך שהאסיר הדוקר היה בבחינת "שור מועד", אשר השתתף בעבר בקטטות בהן דקר ונדקר. בית המשפט הסיק, כי בנסיבות המקרה המיוחדות שבענינו, היה יסוד לחשוש כי התוקף, בהיותו מועד, יתקוף אסיר אחר. בעניין אחר, נדונה שאלת אחריות שלטונות בית הכלא במקרה בו אסיר נרצח בידי אסירים אחרים. בת"א (מחוזי תל אביב) 975/77 מרים נגר נ' מדינת ישראל, פס"מ תשמ"ה (א) 490 (1985), נקבע כי השאלה מה תחומי הזהירות הנדרשת במסגרת ההגנה על אסיר בכלא אינה קלה כלל ועיקר. אף אני מסכימה ששלטונות הכלא אינם מסוגלים לבטח אסיר מפני כל פגיעה בידי אסיר אחר. הכל יודעים כי כלא הוא מטבעו מקום מועד לאלימות; קיים בו ריכוז של אנשים אלימים מלכתחילה ובשל כך נכלאו, אך יש להוסיף לכך גם את המתח המתלווה בהכרח לתנאי החיים בבית-הסוהר שיש בו כדי להגביר סכנה של אלימות. המתח ותנאי החיים המיוחדים בכלא יוצרים סיכון של התפרצויות פתע, לפעמים בשל ענין של מה בכך, ואת אלה קשה לצפות. יש גם "חשבונות" שעבריינים מביאים איתם מן החוץ, ואם כי שלטונות הכלא מודעים לנושא, לא תמיד יש בידם המידע הדרוש למניעת מעשי אלימות. במספר מקרים הוטלה אחריות על המדינה בגין תקיפת אסיר בידי אסיר אחר, ובדרך כלל היה זה כאשר התוקף היה מוכר, על בסיס עברו, כאדם אלים שתקף בעבר, או כשהייתה סיבה להניח שהתוקף יתקוף, או שהמותקף ייתקף. דוגמה לכך מצויה בפסק דין שניתן בתיק א' (מחוזי תל - אביב) 1070/94 יהלום נ' מדינת ישראל (2004). באותו עניין, הותקף אסיר שהוגדר כאסיר טעון הגנה, ובית המשפט קבע כי היתה המציאות אשר ליוותה את התובע לאורך תקופת מעצרו ומאסרו מורכבת יותר וחלק לא מבוטל מן הסבל שעבר עליו בכלא נבע מהיותו עבריין מין, המועד לפגיעה מידי האסירים האחרים, בשל הבוז שחשו כלפיו. למרבה הצער מצאו אותם רגשי בוז הד בקרב חלק מאנשי שב"ס, אשר במקרה הטוב לא עשו די על מנת למנוע את ההתעללות כגון זו שעבר התובע בבית המעצר אוהלי קידר, למשל בדרך של הפרדתו מהאסירים האחרים והשמתו באגף טעוני הגנה, ובמקרה הטוב פחות תרמו בעצמם לאותה התעללות והתגרו בתובע על רקע העבירות שבגינן הועמד לדין והורשע, במקום לנקוט באמצעים סבירים למונעה, דוגמת התנהגותו של מנהל האגף ששון כלפיו בכלא אשמורת. זאת ועוד, האוכלוסייה בבתי הכלא היא מעצם טיבה אוכלוסייה עבריינית - בעייתית ואך צפוי הוא כי אישיותם של האסירים לא תהא מלבבת במיוחד וכך גם תפקודם. זוהי האוכלוסייה שעימה על שב"ס להתמודד כדבר שבשגרה ועל כן העובדה שהתובע היה אסיר בעייתי בעל תפקוד לקוי, הנוטה להסתכסך עם הסובבים אותו, היא לבדה אין בה כדי לשחרר את שב"ס מחובתו לנקוט באמצעים סבירים על מנת שהתובע לא יחשף לסכנות שניתן למונען . בית סוהר / כלאאלימותמאסראחריות המדינהתביעות נגד המדינה