ה ח ל ט ה 1. השאלה העומדת להכרעה היא, האם יש לדחות ו/או למחוק על הסף את התביעה, שהתובע הגיש נגד אשתו, בתיק הנ"ל, לפירוק השיתוף בדירת המגורים. העובדות 2. בני הזוג נישאו ב- 7.10.70 ונולדו להם שני ילדים (כיום בגירים). התובע עזב את הבית לפני כשנתיים וחצי. 3. ביום 25.4.96 האשה הגישה לביה"ד הרבני "תביעת שלום בית, השלמת מזונות, צו מניעה על הרכוש". בכתב התביעה הנ"ל האשה טענה, כי בעלה רוצה לפרק את השיתוף בדירה והיא וילדיה (כאמור, הבוגרים) עלולים להישאר ללא קורת גג. האשה ביקשה לחייב את הבעל לחזור לשלום בית ולהשלים את מזונותיה, וכן ביקשה בסעיף 12 לכתב התביעה: "להטיל צו מניעה ועיקול על דירת המגורים המשותפת... וזאת על מנת להבטיח את זכות המגורים שלי ושל ילדי בדירה לצורך תביעת שלום בית". 4. האשה הגישה בנוסף לכתב התביעה, גם "בקשה לצו עיקול להבטחת המזונות" על הנכסים הבאים: א. על דירת המגורים המשותפת. ב. על קרן ההשתלמות של הבעל. ג. על כספי מבטחים של הבעל. ד. על חסכון קופות תגמולים של הבעל. ה. על קרן מחקר מהנדסים. 5. ביום י"א אייר תשנ"ו (30.4.96), החליט ביה"ד ליתן צו עיקול כמבוקש בסעיף 12 לתביעה, וקבע כי ניתן לבקש לבטל את צו העיקול בדיון שייקבע בתיק העיקרי (דהיינו, העקול ניתן עפ"י סעיף 12 לכתב התביעה, להבטחת שלום הבית ולא להבטחת סכום המזונות). 6. ביום 5.9.96 ביה"ד הרבני נתן פסק דין לפיו הבעל חויב לשלם לאשה עבור מזונותיה 1,000 ש"ח בחודש "החל מהיום ועד החלטה אחרת של ביה"ד". 7. ביום 18.7.96 הבעל הגיש כתב הגנה לביה"ד הרבני. הבעל טען בכתב הגנתו: "11. שווי דירת המגורים כ- 300.000 דולר, כך שפירוק השיתוף בדירה יותיר בידי האשה ממון רב לרכישת דירה מתאימה ונוחה לה ולבני הזוג הבגירים." "12. אשר על כן יתבקש בית הדין הנכבד לפרק השותפות בדירה ובמטלטלין שבידיה ע"י מכירתם וחלוקת התמורה בחלקים שווים בין בני הזוג." "17. בית הדין הנכבד יתבקש ליתן צו לפירוק השיתוף בדירת בני הזוג ובמטלטלין שבדירה ולהורות כי התמורה שתתקבל תחולק בחלקים שווים בין בני הזוג. בית הדין מתבקש למנות כונס נכסים לשם מכירת דירת בני הזוג ולחלק התמורה שווה בשווה בין בני הזוג." 8. ביום 30.3.97 הבעל הגיש את התביעה לפירוק השיתוף בדירה לבית המשפט לעניני משפחה. 9. ביום 1.4.97 הבעל הגיש תביעת גירושין לבית הדין הרבני (בתביעה אין כל איזכור של ענייני הרכוש או הדירה). 10. ביום 13.4.97 הבעל הגיש לביה"ד הרבני בקשה לביטול העיקול, וביה"ד החליט לקבל את תגובת האשה (תגובת האשה והחלטת ביה"ד, אם היתה כזו, לא הומצאה). 11. ביום 22.5.97 נתן ביה"ד הרבני צו הקובע "כי האשה זכאית למדור ספציפי בדירת המגורים" ואף ניתן צו האוסר על הבעל "לעשות כל דיספוזיציה בדירה ו/או לגרום לשינוי בעלותו בדירה בכל דרך שהיא, ו/או לגרום לכך שהאשה לא תוכל להתגורר בדירה". 12. ביום 14.9.97 התקיים בפני קדם משפט; ב"כ הצדדים העלו את טענותיהם לענין הסמכות. ב"כ האשה, עו"ד בובליל, סיכם את טענותיו בע"פ, ואילו ב"כ התובע, עו"ד קירטנשטיין, הגיש סיכומים בכתב; ב"כ האשה הגיש תגובה לסיכומיו. הדיון המשפטי: 13. הסיטואציה שבפנינו דומה לסיטוציה שהיתה בפני בית המשפט בבג"צ 94/5969 אקנין נ' ביה"ד הרבני, פד"י נ' (1) 370. שם הוכרע כי לביה"ד הרבני סמכות לדון בענין המדור שהוא חלק מתביעת המזונות של האשה, ולבית המשפט האזרחי סמכות לדון בתביעת פירוק השיתוף של הבעל. לפיכך, אם כל הענין היה מתמצה בכך, היה עלי לדחות את הבקשה ולקבוע כי לבית המשפט לעניני משפחה סמכות לדון בתביעה לפירוק השיתוף בדירה. אלא שהענין הסתבך מפני שהבעל ביקש בכתב הגנתו מביה"ד הרבני לפרק את השיתוף בדירה (כאמור בסעיף 7 דלעיל). 14. צו למדור ספציפי הוא צו במסגרת תביעת מזונות והדבר כבר הוכרע בבג"צ 94/5969 אקנין הנ"ל. לפיכך, אין לצו למדור ספציפי, שניתן בתביעת המזונות ע"י ביה"ד הרבני, כל רלבנטיות לסמכותו של בית המשפט לעניני משפחה לדון בענין פירוק השיתוף בדירה. [ראה אף בג"צ 65/155 גורביץ נ' ביה"ד הרבני פד"י יט (4) 16] 15. גם צו העיקול שניתן ע"י ביה"ד הרבני, אינו יכול לפגוע בסמכותו של ביה"ד לעניני משפחה לדון בתביעת הפירוק. ראה: בג"צ 72/185 ליסה גור נ' ביה"ד הרבני פד"י כו (2) 765; בג"צ 81/254 נעים נ' ביה"ד הרבני פד"י לו (2) 205. 16. נתבע רשאי להגיש בביה"ד הרבני תביעה שכנגד, עפ"י תקנה ל"ב לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל - התשנ"ג. עפ"י תקנה ל"ב הנ"ל, רשאי נתבע להעלות אף בשעת דיון תביעה שכנגד והוא רשאי לעשות זאת גם בעל-פה. (ראה על כך בספרו של א. שוחטמן, סדר הדין, עמ' 141). לכן ניתן לראות את בקשתו של הבעל כי ביה"ד הרבני יפרק את השתוף בדירה, שנכללה בכתב הגנתו, כתביעה שכנגד לפירוק השיתוף בדירה והשאלות הן: א. האם הבעל מנוע, לכן, מלטעון שאין לביה"ד הרבני סמכות לדון בפירוק השתוף בדירה, ב. ואם אכן הבעל מנוע, האם האשה הסכימה שביה"ד הרבני ידון בכך ובכך תוקנה לביה"ד הרבני סמכות עפ"י סעיף 9 לחוק שיפוט בי"ד רבניים. (מהאמור בכתב תביעתה, ברור שהאשה, לא רק שלא הסכימה לעצם התביעה שכנגד לפירוק השיתוף, אלא אף התנגדה לכך מראש, בכתב תביעתה לשלום בית ולמזונות, ואילו איזכור כוונתו של הבעל לפרק את השתוף בדירה, בכתב תביעתה, אינו הופך את הנושא למוסכם על האשה). 17. בין שהבעל מנוע מלהתכחש לסמכותו של ביה"ד הרבני לדון בפירוק השיתוף בדירה ובין שאף האשה הסכימה לכך (כאמור, האשה התנגדה לכך) - אין לדברים אלה כל נפקות לגבי השאלה אם לביה"ד הרבני יש סמכות, בנסיבות אלה, לדון בפירוק השיתוף בדירה - הואיל ולביה"ד הרבני אין סמכות לדון בענייני ממון, רכוש ובוודאי שלא בפירוק שיתוף במקרקעין, אלא אם הם נכרכו מראש בתביעת הגירושין או שהצדדים הסכימו, לאחר הגשת תביעת הגירושין, כי ביה"ד הרבני ידון בכך. ענייני ממון ורכוש אינם בגדר ענייני נישואין וגירושין ולפיכך לא ניתן אף בהסכמה להקנות את הסמכות לדון בהם לביה"ד הרבני, עפ"י סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים וזאת עפ"י ההלכה שסוכמה ע"י כב' השופט חשין בפסק דינו בענין סימה לוי: "תביעתו של האיש נגד האשה הינה תביעת ממון, תביעה שמעיקרה מצויה בסמכותו של בית המשפט האזרחי, וככל תביעת ממון אחרות - בסמכותו של בית המשפט האזרחי בלבד... אפשר כי בנסיבות מסוימות - ובהקשר של "כריכה" - יוכלו בעלי דין, בהסכמה, להקנות לבית דין רבני סמכות (מלמפרע) להידרש לנושאי ממון. במה דברים אמורים, באותם נושאים שניתן לכורכם בהליכי גירושין - והם בסמכותו של בית הדין הרבני - אלא שמטעם כלשהו נשמטו פריט או פריטים מסויימים מכריכה, ובעלי הדין מסכימים לאחר מעשה להתדיין בעניינים לפני בית הדין הרבני כמו נכרכו בגירושין מלכתחילה". (בג"צ 93/6103 סימה לוי נ' ביה"ד הרבני פד"י מח (4) 591, 618). ובענין זה ראה גם את דברי המשנה לנשיא בקפורת בפס"ד איזמן ואלה דבריה: "הכלל שנקבע בפסיקתו של בית משפט זה היא ברורה וחד משמעית; כדי להקנות לבית דין רבני סמכות ייחודית לדון בענייני הרכוש של בני הזוג הנמצאים בהליכי גירושין, כריכת נושא זה בתביעת גירושין היא תנאי בלעדיו אין. אכן, לגבי דירת מגורים שבני הזוג המתדיינים עודם מתגוררים בה, יתכן ויש לראות בשאלת עתיד מגוריהם בה ענין אשר לפי עצם טיבו וטבעו כרוך בתביעה של גירושין (ע"א 65/316 ברוק נ' ברוק פד"י כ' (2) 6, 10). אמרתי "יתכן" שכן לא נתקלתי בפסיקה מאוחרת הסומכת על הלכה ברוח זו. מכל מקום, בניגוד לטענתו של בא כוח המשיבה, הכלל שנקבע בפסיקה לגבי רכושם של בני הזוג חל גם על דירת המגורים, וכן גם בענייננו: ע"א 75/139 פלדמן נ' פלדמן פד"י ל (1) 263, 266 ה'; בג"צ 81/566 עמרני נ' ביה"ד הרבני פד"י לז (2) 1 בעמ' 6". ר' בג"צ 87/426 איזמן נ' ביה"ד הרבני פד"י מב (1) 105. בבג"צ כהנא קובע כב' השופט טל: "הלכה רווחת היא שישנם עניינים הכרוכים בתביעת גירושין מעצם טיבם וטיבעם, כגון החזקת ילדים (בד"מ /60 1 וינטר ' בארי פד"י טו 1457 עמ' 1467) מה שאין כן עניינים שבחלוקת הרכוש. אין אלה נחשבים לכרוכים ועומדים מאליהם בתביעת הגירושין. אם בעל הדין כרך עניינים אלה בתביעתו קנה בית הדין סמכות גם בהם. לא עשה כן - לא קנה (ע"א 59/8 גולדמן נ' גולדמן פד"י יג, 1085 בעמ' 1091)". (בג"צ 93/2421 כהנא נ' ביה"ד הרבני, פד"י מז (5) 550). לסיכום ענין הסמכות יש להביא את דבריו של כב' השופט חשין בענין סימה לוי: "במקום בו נושא ההתדיינות אינו מצוי בסמכותו של גוף שיפוט פלוני, כל הסכמה שבעולם אין בכוחה להעניק לאותו גוף סמכות שהחוק אינו מעניק לו; החוק הוא שנתן והחוק הוא שיקבע ויקח. ואם הסכמה מפורשת אין בה כדי להעניק סמכות - ונזכור שסמכות היא אבן ראשה - הסכמה מכללא והשתק והמניעות לא כל שכן ואין בכוחם להעניק סמכות. השתק ומניעות וויתור עשויים לשמש תחליף להסכמה, אך אין בכוחם לכסות על חוסר סמכות, ראה עוד ע"א 82/201 פרץ נ' אסולין בעמ' 840" (פד"י לז (2) 838) (ר' בג"צ 93/6103 שם, בעמ' 617; ור' גם ע"א 69/174 כהן נ' כהן כג (1) 789). 18. האם העובדה שהבעל הגיש לביה"ד הרבני תביעת גירושין, יומיים לאחר שהגיש לביהמ"ש לענייני משפחה תביעה לפירוק שיתוף בדירה, יכולה ללמד על הסכמתו לשפוט ביה"ד הרבני בענין פירוק השתוף בדירה? מצד אחד, נאמר בפסקי הדין שהובאו לעיל, כי הסכמה לשפוט יכולה להנתן גם לאחר הגשת תביעת גירושין ומכאן ניתן לטעון, כי הואיל והבעל הגיש תביעה שכנגד לביה"ד הרבני לפירוק השתוף בדירה והואיל ואח"כ הוא הגיש לביה"ד הרבני תביעת גירושין והואיל והאשה טוענת כי הסמכות היא לביה"ד הרבני, האם לא ניתן לראות בכך הסכמה של שני הצדדים לכרוך את הענין בתביעת הגירושין? גם טיעון זה, אילו נטען בפני (והוא לא נטען) אין בכוחו להקנות לביה"ד הרבני סמכות לדון בפירוק השתוף בדירה ואנמק. ע"מ להסיק כי הבעל הסכים לשיפוט ביה"ד הרבני, יש לבדוק את כל מעשיו. נכון שהבעל הגיש תביעה שכנגד לביה"ד הרבני לפירוק שיתוף בדירה, אולם ביום 30.3.97 הוא הגיש לביה"מ לענייני משפחה תביעה לפירוק השיתוף בדירה ויומיים לאחר מכן (ב- 1.4.97) הוא הגיש לביה"ד הרבני תביעת גירושין שבה לא כרך את נושא הרכוש, או את הדירה ולא את פירוק השתוף בה, לפיכך נראה שגם אם בתחילה רצה אולי שביה"ד הרבני ידון בפירוק השיתוף בדירה (יש לקחת בחשבון כי כתב ההגנה לביה"ד הרבני הוגש ע"י הבעל בעצמו מבלי שהיה מיוצג), הרי לאחר מכן הביע את דעתו במפורש כי הוא מעוניין שהנושא ידון בביה"מ לענייני משפחה ולא בביה"ד הרבני. כמו כן הכריכה יכולה להיעשות, כאמור, או בתביעת הגירושין או בהסכמה לאחר הגשת תביעת הגירושין. ברור כי הנתבע לא כרך ולא רצה לכרוך את פירוק השיתוף בתביעת הגירושין שהגיש. עובדה זו נלמדת מכך שיומיים לפני כן הגיש לביהמ"ש לעניני משפחה את התביעה לפירוק שיתוף. 19. לפיכך יש לקבוע כי לבית הדין הרבני אין סמכות לדון בפירוק השתוף בדירת המגורים. 20. לבית המשפט לעניני משפחה יש סמכות ראשה לדון בפירוק השיתוף בדירה מכוח חוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה - 1995. 21. לפיכך, אני דוחה את בקשת הנתבעת וקובע כי הסמכות לדון בפירוק השיתוף בדירה נמצאת בידי בית המשפט לעניני משפחה. 22. בשלב זה אין צורך לדון בשאלה כיצד יפורק השיתוף בדירה, לנוכח צו העיקול וההחלטה לגבי מדור ספציפי שניתנו ע"י ביה"ד הרבני. בענין זה נקבעה כבר הלכה בפסקי הדין בענין ראש חודש ואקנין ועוד. (ראה ע"א 90/2626 ראש חודש נ' ראש חודש פד"י מ"ו (3) 205). 23. מכיוון שהתובע (הבעל) הוא שהגיש לשתי הערכאות את התביעה לפירוק השיתוף ובכך גרם לדיון ממושך ומסובך בענין - יש לחייב אותו בהוצאות המשפט. 24. לפיכך, התובע ישלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 2,500 ש"ח ועוד מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. מזונות