להלן פסק דין בנושא חוב מזונות בהוצאה לפועל: פסק דין 1. המשיב ואם המערערים (להלן: הקטינים) עשו ביניהם הסכם גירושין ובו הסדירו בין השאר גם את מזונות הקטינים. ההסכם אושר וסעיפי ההסכם הדנים במזונות הילדים קיבלו תוקף של פסק דין ביום 25.9.97 בתמ"ש 78610/97. 2. בסעיף 8 ב' להסכם/פסק הדין נקבע כי המשיב ישלם לידי אם הקטינים עבור מזונות הקטינים סך של 4,000 ש"ח בחודש בכל 1 לכל חודש. בסעיף 8 ה' להסכם/פסק הדין נקבע כי המשיב יפקיד את דמי המזונות לחשבון הבנק של אם הקטינים בבנק אוצר החייל (להלן: חשבון הבנק). בסעיף 15 א' להסכם/ פסק הדין נקבע כי חשבון הבנק יעבור על שם האשה. 3. אין מחלוקת בין הצדדים, כי המשיב שילם את חוב המזונות עד חודש דצמבר 1997 (כולל) וכי מזונות חודש דצמבר 97' שולמו ביום 2.12.97. 4. אם הקטינים הגישה את ההסכם/פסק הדין לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בפתח תקוה כנראה במרץ 98', בגין חוב המזונות עבור ינואר, פברואר, מרץ 98' על סך 12,000 ש"ח. 5. המשיב הגיש לראש ההוצאה לפועל בקשה בטענת "פרעתי". המשיב ביקש מראש ההוצל"פ לקבוע כי הוא פרע את חוב המזונות עד חודש אפריל 1998 וכן כי שילם 1,500 ש"ח על חשבון מזונות חודש מאי 1998. המשיב צירף לבקשה תצהיר ובו הוא טוען כי ביום 2.12.97, לאחר ששילם את מזונות חודש דצמבר 97', פנתה אליו אם הקטינים בבקשה "שאסכים באופן חד פעמי להקדים את מועדי תשלומי המזונות העתידיים ואשלם לידיה למפרע סך של 17,500 ש"ח להם נזקקה לטענתה לצרכי ילדינו" (ראה סעיף 9 לתצהירו). המבקש טוען כי נעתר לבקשה (ראה סעיף 10 לתצהירו) וכי ביום 02.12.97 הפקיד לחשבונה של אם הקטינים סכום נוסף של 5,500 ש"ח וביום 10.12.97 הפקיד לחשבונה סך של 12,000 ש"ח "ע"ח דמי המזונות העתידיים" (ראה סעיף 11 לתצהירו). המשיב צירף לתצהירו ספחים של השיקים שהוצאו מפנקס השיקים שלו, המראים כי ביום 2.12.97 נרשמו שני שיקים, אחד ע"ס 4,000 ש"ח והשני ע"ס 5,500 ש"ח. לגבי הסך של 12,000 ש"ח הוא צירף אישור של הבנק לפיו הועבר הסך של 12,000 ש"ח מחשבונו של המשיב לחשבונה של אם הקטינים. 6. אם הקטינים הגישה תצהיר תשובה ובו היא מכחישה את כל טענותיו של המשיב וטוענת כי הסך של 12,000 ש"ח הועבר על ידי הבנק מחשבונו של המשיב לחשבון המשותף על מנת "שהמבקש "יצא" מחשבון הבנק המשותף שלנו שמספרו ......זאת גם בהתאם להסכם הגירושין..." וכי "התנאי שהציב הבנק ליציאת המבקש מהחשבון היה סגירת המינוס". לגבי הסך של 5,500 ש"ח אם הקטינים טענה כי הוא נמסר לה בשיק דחוי במהלך חודש נובמבר 1997 והמשיב ביקש שתחזיר לו את השיק הזה. היא החזירה לו את השיק ובמקומו קיבלה את השיק על סך 4,000 ש"ח שזמן פרעונו 2.12.97. 7. ביום 3.6.98 התקיים הדיון בטענת "פרעתי" בפני כב' ראש ההוצל"פ טלי חיימוביץ'. הצדדים נחקרו על תצהירים וביום 14.6.98 נתנה כב' ראש ההוצל"פ החלטה בטענת ה"פרעתי". התוצאה הסופית של ההחלטה היא, כי הסך של 12,000 ש"ח שולם ע"ח המזונות העתידיים לחודשים ינואר, פברואר, מרץ 98'. 8. הקטינים הגישו את הערעור על ההחלטה הקובעת כי המשיב שילם ביום 10.12.97 סך של 12,000 ש"ח ע"ח המזונות העתידיים לחודשים ינואר, פברואר, מרץ 1998. 9. אין מחלוקת בין הצדדים כי ביום 10.12.97 המשיב הפקיד בחשבונה הנ"ל של אם הקטינים סך של 12,000 ש"ח. המחלוקת היא לגבי המטרה שלשמה הופקד הסכום הזה. בעוד המשיב טוען, כי הסכום הופקד ע"ח המזונות העתידיים, אם הקטינים טוענת, כי הסכום הופקד לגריעתו של המשיב מחשבון הבנק המשותף שלהם. 10. על המשיב כחייב, הטוען טענת "פרעתי" להוכיח את טענותיו הבאות: א. כי לאחר מתן פסק הדין, המשיב ואם הקטינים עשו ביניהם הסכם, לפיו המשיב ישלם לה עבור המזונות העתידיים סך של 17,500 ש"ח (להלן: "ההסכם המאוחר"). ב. כי המשיב ביצע את ההסכם בכך שהפקיד בחשבונה של אם הקטינים ביום 2.12.97 את הסך של 5,500 ש"ח וביום 10.12.97 את הסך של 12,000 ש"ח. 11. על כב' ראש ההוצל"פ היה לדון תחילה בשאלה האם בין הצדדים נכרת "ההסכם המאוחר" ולקבוע לגביה ממצא עובדתי, והדבר לא נעשה באופן מפורש. מדבריה (בעמ' 12 ש' 22 ו- 23) ניתן להבין כי כב' ראש ההוצל"פ לא הכריעה בשאלה מה הוסכם בין הצדדים : "מכל מקום אין לנו ענין ביחסים הפנימיים שבין המשיבה לבנק, ועל כן המטרה אותה ראה הבנק לנגד עיניו עם הפקדת הכספים, אינה יכולה ללמד על מטרת הפקדת הכספים כפי שהוסכמה בין הצדדים לתיק, ואף אינה עומדת בסתירה לה" (ההדגשה שלי - י.ג.). וכך במקום לדון ולקבוע ממצא לגבי עצם כריתת "ההסכם המאוחר", התעלמה כב' ראש ההוצל"פ משאלה זו והתרכזה בהחלטתה בשני התשלומים: האחד בסך 5,500 ש"ח והשני בסך 12,000 ש"ח. אני סבור שדרך זו היתה דרך מוטעית הואיל וקודם כל ובראש ובראשונה היה על כב' ראש ההוצל"פ להחליט בענין עצם קיומו של "ההסכם המאוחר"; ורק לאחר שהיתה קובעת כי הצדדים עשו ביניהם את "ההסכם המאוחר", ניתן היה לעבור לשלב השני ולקבוע אם ההסכם בוצע; אם "ההסכם" לא נכרת כלל, אין כל מקום לדון ולקבוע איזה סכום שולם על פיו (עפ"י ההסכם שלא נכרת). בכך שכב' ראש ההוצל"פ לא דנה ב"הסכם המאוחר" היא התעלמה מטענתו המרכזית של המשיב, כי בין הצדדים נכרת ההסכם וכי על פיו הוא פרע את חוב המזונות לחודשים הנטענים על ידו. המשיב הרי לא טען כי הוא שילם מראש ע"ח המזונות העתידיים סך של 17,5000 ש"ח מיוזמתו או מרצונו הוא או מפני שהדבר התאים לו - נהפוך הוא, הוא טען כי עשה זאת לבקשת אם הקטינים "למרות מצבו הכלכלי הקשה" (ר' סעיף 10 לתצהיר התומך בטעת "הפרעתי")- המשיב עצמו השתית את התשלומים הנטענים על ידו על "ההסכם המאוחר". בפסק הדין נקבע כי על המשיב לשלם את סכום המזונות בסך 4,000 ש"ח בחודש בכל 1 לכל חודש גריגוריאני בהפקדה לחשבונה של אם הקטינים. בפסק הדין אין כל התייחסות לאפשרות להפקיד מראש את סכום המזונות (ר' סעיף 8 ב' להסכם/פסק הדין). לפיכך היה על המשיב להסביר מדוע הוא הפקיד מראש, ביום 10.12.97, סך של 17,500 ש"ח עבור החודשים ינואר עד מאי 98' (כולל עבור חלק מחודש מאי 98'), וזאת שלא בהתאם לאמור בהסכם/פסה"ד. המשיב הוא שטען, כי דבר נעשה עפ"י "ההסכם" שנעשה בינו לבין אם הקטינים, כאשר היא ביקשה (הציעה) לו לעשות זאת והוא קיבל את הצעתה. לפיכך, החלטתה של כב' ראש ההוצל"פ המתייחסת למטרת התשלומים בלבד, ללא קביעה פוזיטיבית כי בין הצדדים אכן נכרת "הסכם המאוחר" - היא החלטה הרותמת את העגלה לפני הסוסים הואיל והיא נעדרת את הבסיס עליה ניתן להשתית דיון כזה. ולפיכך רק מטעם זה היה מקום לקבל את הערעור. 12. גם בהנחה שהחלטתה של כב' ראש ההוצל"פ מבוססת על כך שהיא קיבלה במשתמע את טענתו של המשיב לגבי "ההסכם המאוחר" - גם אז היא לא היתה מוסמכת לדון במטרת הפקדות הכספים וזאת מפני שלראש ההוצל"פ את סמכות לדון בשאלה אם הסכם המאוחר לפסק הדין קויים או הופר (לאחר שהיתה קובעת שהצדדים אכן עשו הסכם כזה). כפי שנאמר ע"י ד. בר אופיר - ראש ההוצל"פ מוסמך לקבוע כי הצדדים עשו ביניהם הסכם לאחר מתן פסק הדין (גם לגבי דרכי הפרעון), אולם אין לו סמכות לקבוע האם ההסכם הזה הופר או קויים. הסמכות לעשות זאת נתונה לבית המשפט ולשם כך יש להגיש תביעה ע"י הצד המעוניין. (ר' ד. בר אופיר, ההוצאה לפועל הליכים והלכות, מה' 4, עמ' 506). ההגיון בכך הוא, כי תפקידו של ראש ההוצל"פ הוא לבצע את פסקי הדין (כידוע לראש ההוצל"פ גם אין סמכות לפרש הוראה בלתי ברורה בפסק דין). במסגרת תפקידו זה הוענקה לראש ההוצאה לפעול גם הסמכות לקבוע אם החייב מילא או אינו חייב למלא יותר אחר פסק הדין. אולם כאשר צד טוען בפני ראש ההוצל"פ, כי הצדדים עשו ביניהם הסכם לאחר פסק הדין ולאחר דיון הוא מאשר זאת - אין זה מסמכותו לקבוע אם ההסכם הופר או קוים; התפקיד לקבוע כי הסכם מסויים שעשו הצדדים הופר הוא מתפקידו של בית המשפט ולא של ראש ההוצאה לפועל. דינו של הסכם מאוחר לפסק הדין הוא כדין כל הסכם ועל הטוען להפרתו או לקיומו לפנות לבית המשפט ע"מ שבית המשפט יקבע זאת. ע"מ לחדד ענין זה, יש להבהיר כי סמכותו של ראש ההוצל"פ, בטענת "פרעתי", נתונה לו אך ורק לגבי הפסק הדין שהוגש לביצוע. הסכם מאוחר המנוגד לפסק הדין או המשנה הסדרים שנקבעו בפסק הדין דינו ככל הסכם שהצדדים חלוקים לגבי עצם כריתתו או בשאלה אם ההסכם קויים או הופר ועליו להיות נדון בבית המשפט ולא בפני ראש ההוצאה לפועל. 13. הואיל ומדובר במזונות ילדים קטינים יש להזהר משנה זהירות, כאשר דנים ב"הסכם המאוחר" כפי שהמשיב טען לו. סכום המזונות שנקבע נועד לסיפוק "כל צרכיהם, הוצאותיהם, לבושם, כלכלתם, חינוכם, דמי טפולים וכל צורך אחר מצרכיהם של הילדים" (ר' סעיף 8 א להסכם/פסק הדין). דהיינו המזונות נועדו לספק את צרכיהם השוטפים של הילדים וברור שהם לא יכולים לצרוך אותם למפרע בסכום חד פעמי שמשולם, כטענת המשיב עבור למעלה מ- 4 חודשים מראש. הסכם כזה שנעשה בין ההורים (אילו נעשה) הוא הסכם הכפוף לאישור מוקדם של בית המשפט עפ"י הוראות סעיף 20 (5) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב - 1962. הסכם זה הוא לכאורה הסכם לרעת הקטינים ולא לטובתם. מאחר שבית המשפט לא אישר את ההסכם מראש, על כב' ראש ההוצל"פ היה לדחות את טענתו של המשיב על הסף. וגם מטעם זה יש מקום לקבל את הערעור. 14. כאמור במקום לדון קודם בעצם כריתת "ההסכם המאוחר" ורק לאחר מכן לדון בביצועו, דנה כב' ראש ההוצל"פ בהחלטה, בשני הסכומים שאותם טען המשיב שהפקיד בחשבונה של אם הקטינים. 15. כב' ראש ההוצל"פ דחתה את טענתו של המשיב, כי הפקיד בחשבונה או מסר לאם הקטינים שיק ע"ס 5,500 ש"ח. משנפלה טענתו של המשיב לגבי הסכום של 5,500 ש"ח, כלום לא נפלה יחד איתה כל טענתו לגבי עצם כרית "ההסכם המאוחר"? המשיב הרי לא טען, כי נעשו שני הסכמים, לגבי כל סכום בנפרד, אלא טען להסכם אחד ע"ס 17,500 ש"ח שבוצע בשני תשלומים, לפיכך היה על כב' ראש ההוצל"פ, אם כבר דנה בענין, לקבוע כי כל גירסתו של המשיב לגבי "ההסכם המאוחר" נפלה ומכאן שלא היה כל מקום לדון בהפקדה בסך 12,000 ש"ח. 16. גם בענין סך של 12,000 ש"ח כשלעצמם טעתה כב' ראש ההוצל"פ; גם לו כל טענתו של המשיב היתה, כי הוא הפקיד ביום 10.12.97 לחשבונה של אם הקטינים את סכום המזונות עבור ינואר, פברואר, מרץ 98'. דהיינו גם אם המשיב לא היה טוען דבר בענין "ההסכם המאוחר" אלא כי שילם מראש עבור המזונות העתידים, גם אז היה על כב' ראש ההוצל"פ לדחות טענה כזו, גם עפ"י הראיות שהיו בפניה ואנמק. המשיב טען שהוא הפקיד את סך של 12,000 ש"ח עבור מזונות עתידיים ואילו אם הקטינים טענה כי הוא הפקיד אותם בחשבון ע"מ להגרע מהחשבון שהיה משותף. נטל ההוכחה מוטל על הטוען טענת "פרעתי" ועל כב' ראש ההוצל"פ היה לבדוק ולקבוע אם המשיב עמד בנטל זה. במקום לעשות זאת, דנה כב' ראש הוצל"פ בטענתה של אם הקטינים , כי המשיב הפקיד את הסכום כדי להגרע מהחשבון המשותף. להלן דבריה של כב' ראש ההוצל"פ בענין זה: "המשיבה טענה כי הכספים הופקדו לצורך פרעונה של יתרת החובה שהיווה תנאי של הבנק, על מנת לגרוע את המבקש מהחשבון המשותף. טענתה של המשיבה נסתרה במהלך החקירה, כאשר הוצג מסמך שנקרא שינוי בבלי החשבון (גריעת בעלים מהחשבון), שנעשה ב- 30.11.97, ולפיו נגרע המבקש מהחשבון המשותף. בנסיבות אלה נופלת למעשה הטענה, כי הסך של 12,000 ש"ח שולם כתנאי לגריעתו של המבקש מהחשבון, שהרי הוכח שהמבקש נגרע מהחשבון כשבועיים טרם בוצע התשלום". כב' ראש ההוצל"פ מביאה את דבריו של דוד בר-אופיר בעמ' 503 לספרו הנ"ל, לגבי העברת הנטל המשני להביא ראיות לסתור וזאת כאשר החייב מביא מסמכים אשר תומכים לכאורה בטענותיו ואזי על הזוכה להראות כי הדברים שונים מאלה שהראה החייב. ראש ההוצל"פ קבעה כי זהו המצב שלפניה וכי המסמך של הבנק על העברת הכסף, שהמשיב צירוף, סותר את גירסת אם הקטינים. האם צדקה כב' ראש ההוצל"פ? סעיף 19 (א) לחוק ההוצל"פ קובע: "חייב הטוען שמילא אחר פסק הדין או שאינו חייב עוד למלא אחריו, כולו או מקצתו, עליו הראיה...". על נטל זה כותב ד. בר אופיר בספרו: "מכוח הוראה מפורשת בסעיף 19, מוטל על החייב נטל השכנוע להוכחת טענותיו. נטל זה קבוע ומוטל תמיד על החייב ואיננו עובר לעולם אל הזוכה, מיכוון שרואים את החייב כאילו הוא מוציא מחבירו. טענת "פרעתי" היא בדרך כלל טענה של הודאה והדחה שבה רובץ נטל השכנוע עד הסוף על החייב ואיננו עובר לזוכה" (ר' שם, בעמ' 503). אכן בהמשך כותב ד. בר אופיר את הדברים שצוטטו ע"י כב' ראש ההוצל"פ, אולם כב' ראש ההוצל"פ לא דקה פורתא בדבריו. הנטל המשני יכול לעבור לכתפי הזוכה, כאשר החייב מביא מסמכים או ראיות התומכים לכאורה בטענותיו כי אינו חייב למלא אחר פסק הדין, אך הנטל אינו עובר אל הזוכה, כאשר הזוכה טוען טענה והחייב מביא מסמכים להפריך את הטענה של הזוכה וכך כותב ד. בר אופיר: "הנטל המשני עובר על הזוכה גם כאשר עובדה מהותית כלשהי, שהחייב נדרש להוכיח את קיומה, נמצאת דווקא בידיעתו המיוחדת של הזוכה. העברת הנטל המשני אל הזוכה מתרחשת לאחר שהחייב הביא ראיה לכאורה לתמיכת גירסתו" (ההדגשה שלי - י.ג.) (ר' שם בעמ' 503). לענייננו מתאימים דבריו של ד. בר אופיר בהמשך: "במהלך הדיון בטענת "פרעתי", ייתכן מצב שבו יטען הזוכה טענות מהותיות החשובות לעמדתו המשפטית, כדי לסתור את טענת הפרעון של החייב. במקרה כזה מוטל על הזוכה נטל השכנוע העיקרי להוכחת העובדות הנחוצות לביסוס טענתו, ולא נטל הבאת ראיות בלבד. חובת שכנוע זו נובעת מהעקרון היסודי בדיני הראיות לפיו בעל דין במשפט אזרחי, הטוען טענה חשובה לעמדתו המשפטית, נושא נטל השכנוע להוכחת העובדות הנחוצות לביסוס עמדתו" (ר' שם, בעמ' 503, 504). לסוגיה שבפנינו קולעים דבריו של א. הרנון: "מקום שהנתבע טוען "פרעתי" ואילו התובע מודה אמנם בקבלת הכסף אבל אומר שהכסף לא נמסר לו לפרעון החוב, כי אם למטרה אחרת - כגון להשקעה בעסק משותף - נטל השכנוע על הנתבע שלשם פרעון חוב הוא שילם, אין טענת התובע בדחיית "הודאה והדחה" כי לא בכל העובדות של עילת ההגנה הוא הודה" (ר' ה"ש 12 שם מפנה המחבר לאסמכתאות). (ר' א. הרנון, דיני ראיות, חלק א', עמ' 202). דהיינו, כב' ראש ההוצל"פ קיבלה את טענתו של המשיב, מפני שדחתה את טענתה של אם הקטינים לגבי מטרת ההפקדה ובכך טעתה כאמור הואיל ועל המשיב היה להוכיח באופן פוזיטיבי כי הסכום שולם עבור המזונות העתידיים, עפ"י הסכם עם אם הקטינים ולא ע"י דחיית טענתה של אם הקטינים. בבסיס החלטתה של כב' הרשמת, בענין זה , מונחת הנחה כי קיימות רק שתי אפשרויות להפקדה או גריעה מהחשבון או מזונות והדבר לא בהכרח נכון ומפני שישנן עוד אפשרויות, לכן על המשיב היה להוכיח באופן פוזיטיבי כי ההפקדה נעשתה ע"ח המזונות העתידיים והוא לא עמד בכך. 17. כב' ראש ההוצל"פ גם טעתה בכך שלא קיבלה את האמור במסמך הבנק שהמשיב צירף לתצהירו (התומך בבקשתו) ולפיו הבנק העביר סך של 12,000 ש"ח מחשבונו לחשבון (חשבון שהיה משותף לשני הצדדים והמשיב נגרע ממנו ביום 30.11.97). והכוונה למה שנרשם בכתב יד על גבי המסמך "לסגירת יתרת חובה". המשיב הוא שצירף מסמך זה לתצהירו, ללא כל הסתייגות, ולכן בהעדר התנגדות של הצד השני המסמך היה צריך להתקבל "כראיה קבילה להוכחת אמינות תוכנה" בהיותה רשומה מוסדית, כאמור בסעיף 36 (א) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א - 1971. כאמור המשיב הוא שהסתמך על מסמך זה בתצהירו ולא טען דבר וחצי דבר לגבי הכיתוב "לסגירת יתרת חובה", בחקירתו הנגדית המשיב אמר "אני לא יודע מי כתב "לסגירת יתרת חובה". לא אני יכול להיות בבנק, אני חושב שהמלים האלה מופיעות גם במקור". ע"ס דבריו אלה של המשיב דחתה כב' ראש ההוצל"פ את טענתו של ב"כ המערערים, כי המשיב אינו יכול להתכחש למסמך אותו הוא הגיש. כאמור, כב' ראש ההוצל"פ לא דנה בטענה אלא הסתפקה באמירה: "אינני מקבלת טענה זו", ללא כל הנמקה. בעל דין המגיש רשומה מוסדית, ללא כל הסתייגות ובעל הדין שכנגד אינו חולק עליה, רשאי אולי לבקש להסתייג מכיתוב מסויים ברשומה זו, אולם עליו לבקש מבית המשפט רשות לעשות זאת, לנמק את בקשתו ולאפשר לצד השני להביא ראיות לגבי אמיתות הכיתוב. כאשר בעל דין מגיש רשומה מוסדית והצד השני לא רק שאינו מתנגד לה, אלא טוען שבעל הדין שהביא את הרשומה אינו יכול להתכחש לה, יש לדון בענין ולא לקבוע באופן לאקוני "אינני מקבלת טענה זו" כפי שעשתה כב' ראש ההוצל"פ. סוגיה זו אינה כה פשוטה ור' על כך בספרו הנ"ל של א. הרנון, חלק שני, עמ' 63-61. יתר על כן, המשיב גם לא הכחיש את נכונות הכיתוב, כל מה שהמשיב אמר הוא כי הוא אינו יודע מי כתב זאת וכי הוא לא כתב זאת. המשיב הרי לא עובד בבנק הנדון והוא לא מוציא רשומות מוסדיות של הבנק הזה, לפיכך אין בכלל כל נפקות לעובדה שהוא לא רשם את הכיתוב (גם לא נטען שהוא כתב זאת). לפיכך לא היה מקום לקבוע כי אין להסתמך על האמור במסמך הבנקאי, נהפוך הוא, עפ"י מצב הדברים היה מקום לקבוע כי הכיתוב "לסגירת יתרת החובה" מחייב את המשיב. 18. המסקנה הנ"ל מתבקשת גם עפ"י המסמכים שקיבלתי בהסכמת הצדדים מהבנק, בקשר להלוואה שהמשיב לקח מהבנק. ביום 19.10.98 החלטתי, בהסכמת ב"כ המשיב ועפ"י בקשת ב"כ המערערים, להורות לבנק אוצר החייל להמציא את כל המסמכים הנוגעים להלוואה שהמשיב נטל מהבנק בחודש נובמבר או דצמבר 1997 וכי הבנק יצרף מסמכים המעידים לאיזה צורך נלקחה ההלוואה ע"י המשיב. הבנק המציא מסמך שכותרתו "בקשה להלוואה" ובו נאמר כי המשיב - החתום על הבקשה ביום 30.11.97 - מבקש הלוואה בסך 15,000 ש"ח "למטרת סגירת יתרת חובה בחשבון" וכן צורף מסמך שכותרתו, "כתב התחייבות וערבות להחזרת ההלוואה מיום 10.12.97" ע"ס 15,000 ש"ח, החתום ע"י המשיב ביום 10.12.97. מסמכים אלה סוגרים את הגולל על טענתו המיתממת של המשיב כאילו הוא אינו יודע מדוע נרשמו המילים הנ"ל "לסגירת יתרת חובה". ביום 30.11.97 המשיב נגרע מהחשבון המשותף ובו ביום הוא ביקש הלוואה בסך 15,000 ש"ח וביום 10.12.97 הוא והערבים חתמו על כתב ההתחייבות ובאותו יום (10.12.97) הוזרם ע"י הבנק הסך של 12,000 ש"ח לחשבון הנ"ל כאשר על מסמך העברת הכסף לחשבון נרשם "לסגירת יתרת חובה". (יש לציין כי אם הקטינים בתצהיר התשובה שלה לטענת "פרעתי" צירפה תדפיסים מתנועות הכספים בחשבון הנ"ל ומהם מתברר כי ביום 10.12.97 היתה בחשבון יתרת חובה בסך 11,494.99 ש"ח והדבר לא נסתר ולא הוזם). 19. לפיכך כב' ראש ההוצל"פ טעתה בכך שקבעה כי הסך של 12,000 ש"ח לא הופקד ע"מ לגרוע את המשיב מחשבון הבנק המשותף, הן עפ"י המסמכים שהיו בפניה והן עפ"י המסמכים הנוספים שהבנק המציא. ומכאן שגם לא היה כל מקום לקבוע כי המשיב הפקיד את הסך של 12,000 ש"ח ע"ח מזונות. 20. מכל הטעמים הנ"ל אני מקבל את הערעור. 21. מכיוון שהצדדים הודיעו כי הם מוותרים על הוצאות משפט אם הם יזכו בערעור, איני עושה צו להוצאות. חובהוצאה לפועלמזונות