החלטה 1. בפני תובענה למזונות של אשה ושלשה ילדים קטינים מהבעל/ האב - הנתבע. 2. בהחלטתי מיום 26.12.99 קבעתי כי הסמכות לדון במזונות האשה מסורה לביהמ"ש לעניני משפחה. 3. להלן הטעמים להחלטתי זו: א. נחה דעתי כי תביעת הגירושין כנה היא ולא מצאתי טענה כלשהי בתצהיר התגובה של האשה (המשיבה בבש"א 10769/99) כנגד קביעה זו. ב. שונה הדבר לענין הכריכה. הנתבע כרך בתביעת הגירושין שהגיש את שאלת מזונות האשה וכן את שאלת חלוקת כספים בחשבונות בנקים שונים כמפורט בס' 12 לכתב התביעה. במקביל להגשת תביעת הגירושין לבית הדין הגיש הוא תביעה לפירוק שיתוף בזכויות הצדדים בדירת המגורים לבית משפט זה ביום 27.5.99 - תמ"ש 41940/99. ג. על תופעת פיצול הכריכות כמלמדת על כריכה לא כנה אמרתי בבש"א 6991/98 (תמ"ש 53162/98) גרוס נ' גרוס . (פורסם בסקירה משפטית) את הדברים הבאים: - המטרה שעמדה בבסיסו של ס' 3 לחשבד"ר לא היתה ואיננה, הרחבת סמכותו של ביה"ד הרבני והעדפתו על מערכת ביהמ"ש האזרחיים. בבסיס הסעיף עמדה המטרה של יעילות הדיון והרצון לאפשר לערכאה אחת (במקרה זה ביה"ד הרבני) להכריע בסכסוך גירושין בין בני זוג על ענפיו הרבים והשונים. עומד על כך הש' קיסטר בע"א 666/70, שלום נ' שלום כ"ה (2), 701: "כוונתו של המחוקק בחקיקת סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבנים (נישואין וגירושין), תשי"ג - 1953, היתה להקנות לביה"ד הרבני סמכות לדון בכל הבעיות הקשורה בגירושין כדי לאפשר לפתור בבת אחת את כל הבעיות הקשורות בגירושין או שבני הזוג עשויים לתלות בפתרונן את מתן או קבלת הגט". ההדגשה הראויה בדברי השופט קיסטר בענין שלום הנ"ל הינה "כל הבעיות הקשורות בגירושין" - ללמדך, משלא כל הבעיות הקשורות בגירושין הוקנו לביה"ד הרבני, אלא רק חלק מהן, חוטאים אנו לכוונת המחוקק שהרי בכך מביאים אנו ל"פיצול הדיון בעניינים השונים העולים מהפקעת הנישואין" וזה בדיוק מה שביקש המחוקק למנוע. (ר' דברי הש' זוסמן בע"א 501/64, וינשטוק נ' וינשטוק, י"ט (1), 533, 538; ר' גם בן יחזקאל שם, בעמ' 695; וכן ע"א 423/79, צברי נ' צברי ל"ה (4), 242, 246). - בפסיקה רבת השנים, הבהירו ביהמ"ש מהן אותן "כל הבעיות הקשורות בגירושין", (בכל הנוגע לפרשנות של המונח "ענין הכרוך בגירושין"), שמן הראוי להביאן להכרעה בפני ביה"ד בדרך המותווית בס' 3 לחשבד"ר, ואבחנו בין עניינים "הכרוכים מעצם טיבם וטבעם" לבין עניינים שיש לכרוך אותם בפועל, במפורש בתביעת הגירושין. מאחר והסמכות שהוקנתה לביה"ד בס' 3 לחשבד"ר אינה סמכות ייחודית מקורית אלא סמכות המוקנית על פי רצונו של אחד מבני הזוג (ובדר"כ זו פעולתו של הבעל), ומאחר ויש בפעולה זו כדי לפגוע ב'זכות הברירה' שהוקנתה לאשה על פי ס' 4 לחשבד"ר, נקבעו בפסיקה 3 תנאים (שפורטו לעיל) שבהתקיימם, במצטבר, מוקנית הסמכות לביה"ד. - העיסוק הרב בפסיקה, בפרשנות הראויה שיש ליתן לשלושת התנאים דלעיל חשוב הוא, אך בבסיסו יש לזכור את המטרה שעמדה ועומדת מאחורי הסעיף אשר 'הוליד' את התנאים הללו - מניעת הפיצול ויעילות הדיון - וכאשר חוטא אותו בע"ד המקנה את הסמכות לביה"ד, כלפי מטרה זו, כשל הוא בכוונתו וביה"ד לא קנה את הסמכות שהתבקשה. רוצה לומר - אם ברצון הבעל להקנות סמכות לביה"ד מכוח ס' 3 לחשבד"ר עליו להפנות אליו לדיון את תביעת הגירושין כמובן, ואת "כל הבעיות הקשורות בגירושין" ללא יוצא מן הכלל, שאם לא כן, לא יקנה ביה"ד הרבני סמכות לדיון על פי סעיף 3. הייתי מוסיף ואומר שכל פיצול שיבצע הבעל בהקניית הסמכות "בענינים הקשורים בגירושין" ימנע אוטומטית את הקניית הסמכות לביה"ד מבלי להכנס לבחינה מעמיקה של סוגית הכריכה על כל התנאים והמבחנים שנקבעו לה בפסיקה. - דומה שגישה פרשנית זו עוקבת היא לכוונת המחוקק שעמדה מאחורי ס' 3 לחשבד"ר וכן לכוונת המחוקק, (אם כי ביחס לערכאה אחרת), שעמדה מאחורי הקמת ביהמ"ש לענייני משפחה אשר הביא לקיצו את מירוץ הסמכויות בבתי המשפט האזרחיים וריכז לתוכו את כל הסכסוכים הנוגעים למשפחה אחת על מנת שיידונו בפני הרכב שיפוטי אחד. (ר' לעניין זה הש' יהושע גייפמן בתמ"ש 16981/98 (לא פורסם). - למען הסר ספק, אין בדברי אלה כדי לפגוע בסמכותו של ביה"ד הרבני להיזקק לתובענה שהוגשה בפניו על פי ס' 3 לחשבד"ר או לקבוע עמדה כלשהי בנוגע להעדפה בין ביהמ"ש לענייני משפחה לביה"ד (שאלה שאינה עומדת לדיון כאן). כל שמכוון אני הוא שרשאי בעל, אם רצונו בכך, להקנות סמכות לביה"ד לדון בעניינו מכוח ס' 3 לחשבד"ר אלא שאז עליו להביא ולרכז בפני ביה"ד את כל "העניינים הקשורים בגירושין" ולא לפצל ביניהם. - יחד עם זאת, ברור הוא שאם הפיצול לא נגרם בעטיו של הבעל, אין לבוא אליו בטרוניא אם ההתדיינות מתקיימת בשתי מערכות השיפוט, האזרחית והרבנית. כך למשל יכול להיווצר מצב כזה אם האשה הקדימה והגישה תביעת מזונות לביהמ"ש האזרחי והבעל, אחרי הגשת תביעת המזונות, הגיש תביעת גירושין וכרך בה את סוגית הרכוש המשותף. במקרה כזה לא תשמע טענת האשה כי אין סמכות לביה"ד לדון בתביעה הרכושית משום הפיצול האמור. מצב נוסף של פיצול, בו לא יוטל האשם על הבעל, כאשר הוא כורך בתביעת הגירושין את מזונות האשה בלא לכרוך את שאלת הרכוש ואינו מגיש שום תביעה רכושית לביהמ"ש. גם כאן אין לבוא אליו בטענה כלשהי גם אם האשה תהא זו שתפתח את חזית הרכוש בביהמ"ש. - למעלה מן הדרוש אוסיף ואומר שבפרקטיקה כמעט ואין בנמצא תביעות גירושין "כרוכות" המוגשות ע"י נשים כנגד בעליהן, כמו גם שכמעט ואין בנמצא תביעות גירושין המוגשות ע"י בעלים כנגד נשותיהם אשר נכרכה בהן שאלת הרכוש ולא שאלת המזונות. בד"כ, וכמעט תמיד, הכריכה הינה של המזונות והרכוש או מזונות בלבד כשהרכוש (או חלקו) נמצא נידון בביהמ"ש האזרחי. עם זאת, השאלה היא כיצד יש לנהוג כאשר מוגשת לביה"ד תביעת גירושין בה כורך הבעל את סוגית הרכוש המשותף בלבד, האשה מגישה תביעה רכושית לביהמ"ש וטוענת לשלילת סמכותו של ביה"ד משום שהבעל לא כרך את שאלת המזונות. דומני שטענתה במקרה זה לא תשמע שכן יש לאבחן מצב זה בשל העובדה שאי כריכת סוגיית המזונות דווקא לטובתה היא ולא לרעתה. מבחינת האשה, יכולה היא להשתמש בזכות הברירה ולהגיש תביעתה למזונות לביה"ד או לביהמ"ש. כאן לא פגע הבעל בזכות הברירה של האשה המוקנית לה בס' 4 לחשבד"ר ועל כן אין לבוא איתו חשבון בפיצול שנגרם. זאת ועוד, מצב כזה נוצר בדר"כ כשאין חשש לבעל לתשלום מזונות לאשה כגון שעובדת היא ומשתכרת שכר כזה שהוא יצא "מזונותיה תחת מעשי ידיה", גם אם תביעתה תתברר בביהמ"ש. - על פיצול הכריכה בין מזונות ורכוש אמר סגן הנשיא כב' השופט פורת בעמ"ש 17/96, תורג'מן נ' תורג'מן, (לא פורסם): "המשיב כאמור פיצל בין התביעה לגירושין והכרוך לה, נושא מזונות האשה, לבין נושא הרכוש (עליו הגיש תביעה לפירוק שיתוף בבימ"ש השלום). בכך גילה המשיב, לדעתי, כוונות טקטיות ברורות שאינן עולות בקנה אחד עם כוונת סעיף 3 בחוק שיפוט בתי דין רבניים, תשי"ג - 1953 - לדון במאוחד עם הגירושין בכל הכרוך בהם. ברור שקים עניין הרכוש הטעון חלוקה, אולם אותו בחר המשיב לתבוע דווקא בביהמ"ש האזרחי ולא בבית הדין הדתי, ומדוע בחר דווקא בנושא המזונות כנושא לכריכה? האם רצונו לשלם מזונות? מדוע רצה המשיב בכריכת המזונות ולא בכריכת הרכוש? בכמה יעילה כריכת המזונות ולא יעילה כריכת הרכוש במגמה לאחד מירב העניינים עם ענין הגירושין? ברור שהכוונה היחידה היא הרצון לחסום את דרכה של המערערת מלתבוע מזונות בביהמ"ש האזרחי, ולא על מנת שלא יצטרך להתדיין בשתי ערכאות". - אמנם נכון הדבר שאם מתלווה לכריכת המזונות גם הרצון למנוע מהאשה להתדיין בביהמ"ש בשאלת מזונותיה, אין בכך כדי לגרוע מכנותה ורצינותה של תביעת הגירושין (ר' ע.א. 328/67 שרפסקי נ' שרפסקי, כב(1), 277, 280); ואמנם נכון הדבר שכריכת מזונות כדי לחסום אשה מלתבוע מזונות בביהמ"ש אזרחי, היא עצמה, אינה מעידה על חוסר כנות ואולם במה דברים אמורים - כשבבסיס הכריכה עומדת כוונתו של הבעל להמנע מ"ריצה" בין ערכאות ולרכז את הדיון בכל "העניינים הקשורים בגירושין" בביה"ד. (ר' ע.א. 384/85 בן יאיר נ' בן יאיר, לט(4) 775 וניתוח פסה"ד ע"י כב' סגן הנשיא ח. פורת בעמ"ש תורג'מן הנ"ל). - על פיצול פנימי ברכיבי הרכוש למדים אנו מפסק דינו של סגן הנשיא כב' השופט פורת בעע"מ 56/97 קלעי (לא פורסם) . בפסק דינו קובע השופט פורת כי הפיצול שעשה הבעל בכורכו את הרכוש בתביעת הגירושין, למעט דירת המגורים לגביה הגיש תביעה לפירוק שיתוף לביהמ"ש, פוגם בכנות הכריכה ושולל את סמכותו של ביה"ד מלדון בענייני הרכוש שנכרכו בתביעה. בכך מגלה כב' סגן הנשיא ח. פורת עקביות בהלכה לפיה לב לבו של 'עקרון הכרוך והכנות' היא הכוונה לרכז את כל "העניינים הקשורים בגירושין" בפני ביה"ד ולא יותר פיצול בין עניינים שונים כמו מזונות - רכוש ואף לא פיצול במרכיבים שונים שבאותו ענין. אם יותר פיצול שכזה ניתן להפליג עד כדי אבסורד ולהכיר בתביעת גירושין בה תכרך שאלת המזונות אך לא שאלת המדור משום חשש של הבעל שבביה"ד תזכה האשה למדור ספציפי! האמנם! - לא נעלם מעיני פסה"ד שניתן בע"א 150/80 אקשטיין נ' אקשטיין, ממנו עולה לכאורה כי אין באי כריכת המחלוקות בקשר לרכוש כדי לפגוע בכנות הכריכה של שאלת המזונות. מקריאה מדוקדקת של הפיסקא האחרונה של פס"ד אקשטיין ניתן ללמוד שלא היה כלל פיצול שם שכן הבעל לא הגיש תביעה רכושית כלשהי לביהמ"ש שהרי נאמר שם: "... כי הרי הכל פתוח והרשות נתונה בידי הצדדים לבקש בביהמ"ש או בבית דין גם בנושא זה" - ללמדך שכשנבחנה שאלת כנות הכריכה של מזונות האשה בענין אקשטיין לא היה מצב של פיצול. במצב כזה בוודאי לא תשמע טענה כנגד הבעל שהרי אי אפשר להכריח אותו לכרוך את הרכוש אם אינו רוצה בכך - הטענה כלפיו היא כשהוא בעצמו גורם לפיצול ומגיש תביעה רכושית לביהמ"ש האזרחי -ור' דברינו לעיל. ל ס י כ ו ם: יפים לענייננו דבריו של סגן הנשיא כב' השופט ח. פורת בענין תורג'מן: "הפנייה לביה"ד והכריכה של המזונות בלבד מחד גיסא ותביעת הרכוש בנפרד ע"י המשיב בביהמ"ש הכללי מאידך גיסא, אינה מעידה על כנות ותום לב. יתר על כן בחירת הפורום האזרחי ע"י המשיב לפתרון בעיית הרכוש מעידה שהוא עצמו מעדיף את הערכאה האזרחית לגבי פתרון "ענייני המכורכים" ואין הוא מוטרד כלל מדיון בפני שתי ערכאות. לפיכך, כריכת המזונות לתביעת הגירושין לא נועדה לריכוז כל העניינים הקשורים לגירושין ולא יכולה להחשב ככריכה בתום לב או בכנות". ועל כך שלא הריכוז הוא שעמד בראש מעיניו של הנתבע תעיד גם העובדה שהוא הסכים למתן פסק דין, בתביעת המשמורת ובענין הסדרי ראיה בבימ"ש זה למרות שענין זה כידוע 'כרוך מעצם טיבו וטבעו' בתביעת הגירושין. ד. אמנם נכון שבית הדין הרבני האיזורי קבע בהחלטה מיום 28.6.99 כי הסמכות לדון בשאלת מזונותיה של האשה מסורה בידיו, אלא שהפסיקה בענין זה ברורה ונקיה מספיקות. בע"א 22/70 זעירא נ' זעירא, כד(1) 475, בעמ' 476 נקבע כי: "... פסק דינו של בית הדין הגדול אינו יכול למנוע מבית המשפט המחוזי את הסמכות הנתונה לו על פי חוק, והמחייבת אותו לדון גם בתביעת המשיבה למזונותיה היא". במקרה נוסף חזר ביהמ"ש המחוזי על ההלכה שנלמדה בענין זעירא הנ"ל וקבע: "בית הדין הרבני בהחליטו שיש לו סמכות ואפילו כשמדובר בסמכות ענינית ולא רק בסמכות מקומית אין הוא יכול להפקיע סמכות מבית משפט זה אם היא נתונה לו". (ב"ש 570/81, אלטר נ' אלטר , פ"מ (חיפה) מ"ב (2), 211). רוצה לומר ביהמ"ש המחוזי וכדעת ביהמ"ש לעניני משפחה, הוא שיחליט אם מנוע הוא אם לאו מלברר את התביעה שבפניו על בסיס הכללים שנקבעו בפסיקה בשאלת 'הכנות והכריכה'. אומר על כך כב' השופט פינלקמן בתמ"א 623/91, רום נ' רום פ"מ (י-מ) נ"ב (3), 181: "בכל הכבוד הראוי החלטות בית הדין הרבני בכגון דא אינן מחייבות את בתי המשפט האזרחיים אשר ידונו ויפסקו על פי הדין המחייב אותם ועל פי פסקי דין שפירשו גם הורו את הדרך שיש לילך בה". ה. עינינו הרואות שאין בכוחו של בית הדין לשלול מבית המשפט את סמכותו המקבילה ואין בכוחו לקבוע לעצמו סמכות ייחודית. בפסיקה נקבעו מבחנים באשר ליישומו של סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. על בית המשפט ,ורק עליו, מוטלת החובה שבדין ליישמם בכל מקרה שמובא בפניו. התוצאה הינה, שעם כל הכבוד, אין בהחלטה של בית הדין בה הוא קובע לעצמו סמכות ייחודית מכח סעיף 3 הנ"ל כדי לפגוע בסמכותו של ביהמ"ש. על בית המשפט לבחון אם אכן התביעה והכריכה עומדים בשלושת התנאים המצטברים. הגיע ביהמ"ש למסקנה שלילית ממילא קבע הוא את סמכותו שלו לדון בתביעת האשה. כך המקרה שבפנינו. (ר' גם פסק דינה של כב' השופטת צפת בתמ"ש 89700/97, בצר נ' בצר, (לא פורסם), אשר אושר בבר"ע 20496/99, שם קובע כב' השופט פורת כהאי לישנא: "... החלטת ביה"ד הקובע שהוא בעל הסמכות לדון בנושא הרכוש אינה מחייבת את ביהמ"ש קמא, וזה מוסמך היה להגיע לכלל החלטה בדבר סמכותו שלו לאור הראיות שהיו בפניו והפסיקה אשר מנחה את התוצאה מראיות אלה". 4. הזכאים למזונות א. האשה - בשלב של מזונות זמניים אין מקום לשאלת האשם בפירוד הקיים בין בני הזוג, מה גם שבפועל מי שעזב את הבית ועבר להתגורר עם חברתו הינו הנתבע. זאת ועוד, הטענות בכתב ההגנה לשלילת זכותה של האשה למזונות בשל טעמים שבהתנהגותה ידונו ויוכרעו לאחר שמיעת ראיות ובמסגרת פסה"ד. שאלת השתכרותה של האשה כמעשה ידיה למזונותיה ראוי שתבחן גם בשלב המקדמי של המזונות הזמניים. ב. הקטינים - התובע מס. 2 יליד 24.2.82. היה בן 17 ושלושה חודשים למועד הגשת התובענה ועומד לעבור את גיל 18 בעוד מספר ימים. התובע מס. 3 יליד 16.2.92, בן 8 שנים לערך. התובעת מס. 4 ילידת 18.6.93, בת שש וחצי שנים לערך. 5. חובתו של הנתבע במזונות א. בעל חייב במזונות אשתו לפי מעמדה ולפי כבודה, ובמסגרת חיוב זה, הוא חייב לספק לאשתו את כל מחסורה ואת כל צרכיה. כאשר הורגלה האשה לרמת חיים מסויימת, היא זכאית להמשיך ולחיות על פי רמת חיים זו, ומחובתו של בעלה לספק לה את כל מחסורה לאור מה שהתרגלה לכך. (ר' ע"א 560/82, ל"ח (3), 743, 746, ו - 748; ע"א 130/83, ל"ח (1), 721, 725; ע"א 172/62, ט"ז 2518, ועוד רבים אחרים). כמו כן, חייב הבעל במסגרת חובתו לזון את אשתו, לדאוג ולספק לה מדור ואף לשאת בהוצאות החזקתו. (ר' ע"א 67/84, ל"ח (3) 764, 769; ע"א 171/83, ל"ט (4), 707). ב. התובע 2, מדיני הצדקה הן לצרכים ההכרחיים והן מעבר לכך. התובעים 3,4 מכוח 'תקנת חכמים'. החובה אבסולוטית או מעין אבסולוטית כדי צרכיהם ההכרחיים. מעבר לכך על פי דיני הצדקה. ההלכה בענין זה ידועה וברורה עד כי אינה צריכה ראייה. 6. עבודת האשה במשך שנות הנישואין עבדה האשה כמנהלת חשבונות. לטענתה, היא פוטרה ביום 31.12.97 ויצאה ללימודים בעצה אחת עם הנתבע. עובר להגשת התובענה עבדה כרכזת מועדונית באחד המושבים הסמוך למקום מגוריה אך בשל המשבר שפקד את התא המשפחתי והשלכותיו על הילדים עזבה את העבודה והתמסרה לטיפול בהם. בישיבת יום 17.1.00, בה נחקרה האשה, התברר כי היא הוסמכה כרפלקסולוגית. לטענתה היא לא עובדת במקצועה זה. היא טיפלה במספר לקוחות עת היתה בתקופת הסטאז', דצמבר 98 - אפריל 99, וקיבלה כ - 1,200 ש"ח עבור כל התקופה. על הכנסה זו לא הצהירה בהרצאת הפרטים שלה שכן לא היה מדובר בעבודה קבועה. הנתבע טוען בכתב הגנתו, כי האשה עובדת בפועל במקצועה זה ומרוויחה אלפי שקלים לחודש .כראיה - כרטיסי ביקור שהדפיסה, רכישת מיטת טיפולים, פניות למעסיקים שונים ותשלומים שונים שביצעה לרשות המקומית בה הם מתגוררים באמצעות שיקים שקבלה ממטופלים שלה, שקים אותם אישרה האשה בחקירתה. מהעובדות שנפרשו בפני, בשלב זה של מזונות זמניים, איני יכול לקבוע באופן חד משמעי שהאשה עובדת ובוודאי לקבוע שמשתכרת היא אלפי ש"ח לחודש. יחד עם זאת, ברור כי האשה יצאה ללימודים לשם רכישת מקצוע - רפלקסולוגית, והיא אף עשתה צעדים ממשיים לעבוד במקצועה זה, כמתואר לעיל. בפועל, גם אם בתקופת הסטאז', עשתה היא טיפולים ללקוחות תמורת תשלום כך שלכאורה אין כל מניעה שהאשה לא תממש את אשר למדה ותשתכר לה להכנסתה. בבר"ע (ת"א) 46/97, שטרן נ' שטרן , (לא פורסם) קבע ביהמ"ש, כי ההלכה שמצופה מאשה שעבדה כל השנים שתמשיך לעבוד גם בעתיד, אינה ראויה להפעלה מידית ובוודאי אין לישמה בשלב של מזונות זמניים. (הלכה זו אגב פנים שונות לה ור' ע"א 687/83, מזור נ' מזור , ל"ח (3), 29 שם בעמ' 32) אך לא לנו ולא כעת להרחיב בענינה). יחד עם זאת, נראה לי כי אל לה לאשה לצפות לפסיקת מזונות זמניים ברמה כזו לה הורגלה כאשר גם היא עבדה והשתכרה שהרי אין מחלוקת שהשתכרותה היוותה חלק ממשק הבית של המשפחה. 7. מקום מגורי הזכאים למזונות בבית מגורים בישוב מכבים. הנתבע עזב את הבית ומתגורר בבית חברתו. 8. רמת החיים על גירסת האשה לרמת החיים, בה חיה המשפחה עובר להגשת התובענה, ניתן ללמוד מס' 33,34 לכתב התביעה. רמת החיים לא ממש הוכחשה על ידי הנתבע. היא הוסברה בס' 2 (ל"ב); (ל"ג) בעבודתה של האשה ובהשתכרותה כמנהלת חשבונות. אינני מוכן לקבל הסבר זה של הנתבע שהרי אין ללמוד מדבריו שהשתכרות האשה כשעבדה היוותה את ההכנסה העיקרית של המשפחה. ברור לי שזו היתה 'הכנסה שניה' והראיה שעת שפוטרה מעבודתה המכניסה כמנהל חשבונות, הסכים הנתבע שהיא תצא ללימודים - ללמדך שניתן היה לוותר על הכנסה בסדר גודל לא קטן של 7,500 ש"ח נטו לחודש (ר' ס' 2 (ל"ג) לכתב ההגנה). מכאן , נכון אני לקבוע, בשלב זה של מזונות זמניים עם כל הזהירות המתחייבת, כי המשפחה לא ידעה מחסור וכי רמת החיים היתה מעבר לרמת החיים הממוצעת. 9. הכנסת הנתבע א. לטענת התובעת הנתבע מנהל עסק בשם 'גפן שירותים', להספקת שרותים הדראוליים וכן משמש כסוכן ויבואן של חברת 'זיפו' מגרמניה. לדבריה הנתבע מעסיק עובדים, יש לו עסקים חובקי עולם, זכה במרכז לאספקת שירותים לסדנאות של משטרת ישראל והכנסתו כ - 30,000 ש"ח לחודש. ב. הנתבע מודה בכתב הגנתו, כי הוא מנהל עסק עצמאי של מתן שירותים למוסכים אך הכחיש את הטענה, כי הוא משמש כסוכן של 'זיפו'. במסגרת העסק הוא נותן שירותים רק לחב' 'צ'מפיון מוטורס' .הכנסתו לדבריו, 5,600 ש"ח נטו לחודש לשנת המס 1998. ג. אינני מוכן לקבל את גירסת הנתבע באשר להכנסותיו וזאת מהטעמים הבאים: - הנתבע לא צרף לכתב ההגנה את המסמכים הרלבנטים שיש בהם כדי ללמד את ביהמ"ש על הכנסותיו. הוא צרף את נספח א' לדו"ח במקום לצרף את הדו"ח כולו. מעבר לכך היה עליו לצרף את שומת מס ההכנסה לשנת המס 1998 כדי לבחון אם הדו"ח התקבל על ידי מס הכנסה ואושר על ידו. מעבר לכך, כבר הבהרתי במספר החלטות שניתנו על ידי, שעל בעל עצמאי הנתבע למזונות לצרף להרצאת הפרטים שלו, לבד משומת מס הכנסה לשנת המס האחרונה שיש בידו, דו"ח רווח והפסד לאותם חודשים לגביהם טרם הוגש דו"ח (במקרה שלנו ינואר 12/99-99) וכן צילומים מפנקסי ה.מע.מ ומקדמות המס שלו על מנת שביהמ"ש יוכל לבחון את המחזור בכל חודש, את מס התשומות ששילם ולנסות להעריך יותר טוב את רמת ההכנסות שלו. במסגרת זו דו"ח רווח והפסד, אשר יכלול מאזן חצי שנתי או ליותר, יצויינו סוגי ההוצאות של העסק ובצידם עלות הוצאות אלה כמו למשל משכורות לעובדים אחרים המועסקים על ידי הנתבע ועוד. שום מסמך ממסמכים אלה, אף לא חלקם לא צורפו לכתב ההגנה. - מנספח א' שכן צורף לכתב ההגנה ולהרצאת הפרטים אני למד על מחזור הכנסות לשנת המס 1998 של כ - 440,000 ש"ח. ההוצאות הגיעו לכדי 85% מההכנסות. זוהי רמת הוצאות שמותירה לנתבע הכנסה ברוטו לפני מס וביטוח לאומי של 67,174 ש"ח שהם 5,600 ש"ח ברוטו (ולא נטו כנטען בס' 2 (כ"ו) לכתב ההגנה). רוצה לומר הכנסה נטו של כ - 4,000-4,500 ש"ח לחודש. - הכנסה שכזו אינה סבירה בעיני. שהנתבע יסגור את העסק ויעבור לעבוד כשכיר במקצוע שלו, בפרט כשהוא מחזיר חובות בסדר גודל של 10,400 ש"ח לחודש (ר' ס' 10 להרצאת הפרטים של הנתבע) ומשתתף בתשלום שכירות לבית בו הוא מתגורר עם חברתו - וילה במושב גינתון שאת מספר חדריה לא ספר - (ר' עמ' 3 לפרוטוקול עמ' 23-24) בס"ך של 450$. 10. צורכי התובעים א. מפורטים בס' 36 לכתב התביעה - האשה ובס' 37 לכתב התביעה הקטינים - ללא אבחנה והפרדה ביניהם בניגוד לתקנה 261 (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. לא ברור אם בסכום הנדרש נכללו הוצאות החזקת בית שכן ס' 36 מסכם את כל צורכי התובעים גם יחד. ב. תובענה למזונות ככל תביעה אזרחית היא וחובה על התובעים את מזונותיהם לשכנע את ביהמ"ש לא רק בעצם זכותם למזונות מהנתבע אלא גם בקיומם של אותה רמת חיים ואותם צרכים להם הם טוענים וכן את עלותם של אלה. כלל זה יפה גם במזונות זמניים בפרט כאשר התובעים (וכך בד"כ נוהגים הם כולם) מבקשים לפסוק להם כמזונות זמניים את סכום המזונות הקבוע אותו הם תובעים כסעד סופי. יחד עם זאת, מאחר ושלב של מזונות זמניים הינו שלב ראשוני ובדרך כלל לא נשמעות בו ראיות, אין לדרוש מן התובעים מחד ומן הנתבע מאידך להביא ראיות ברורות ומוצקות, זה לרמת החיים הגבוהה וזה לפגיעה ביכולתו להמשיך ולספק אותה. ראיות ברורות ומוצקות לא אבל ראיות לכאורה בוודאי. על כך אומר השופט אלון בע"א 324/86, אדר נ' אדר , מ"ה (1), 347: "מאחר ששלב הדיון במזונות זמניים הוא שלב ראשוני וטרם נשמעו ראיות, על השופט לקבוע בזהירות רבה את יכולתו הכספית של הנתבע ואת צרכיו של הקטין, תוך שימת דגש על העובדה, כי מדובר בסעד זמני, המתבסס על ראיות לכאוריות בלבד". אם על זהירות בקביעת צרכים של קטין נאמר, קל וחומר בקביעת רמת חיים של אשה שמזונותיה נקבעים לפי מעמדה וכבודה ושיעורם גדול ממזונותיו של ילד קטין. (ר' ע"א 552/87, ורד נ' ורד , מ"ב (3), 559. לכן, אם קיימות ראיות לכאורה, שעל פיהן יכול ביהמ"ש, אפילו בשלב של מזונות זמניים, לקבוע את רמת החיים של בני הזוג עובר להגשת התובענה, רשאי הוא לפסוק את המזונות הזמניים לפי רמת החיים שנגלתה בפניו תוך התחשבות בשיקולים רלבנטיים אחרים כגון יכולתו של הבעל להמשיך ולספק אותה. (ר' רע"א 2923/92, פורת נ' פורת , כב' השופט ש. לוין (לא פורסם) וכן בר"ע 49/96, כהן נ' כהן סגן הנשיא כב' השופט פורת (לא פורסם). ג. מעיון ברכיבי ההוצאות המפורטות ברשימה אשר צורפה לכתב התביעה ולאור דברי לעיל בענין רמת החיים נחה דעתי, כי בשלב מקדמי זה של מזונות זמניים אין להעתר לכולם אלא לחלקם בלבד ולאלה, לא למלוא העלות המצויינת בצידם. לכתב התביעה לא צורפו ראיות אפילו לא לכאורה בדבר הצרכים הנטענים ברשימת ההוצאות. ד. בנסיבות המפורטות לעיל ובהתחשב בכל הפרמטרים הרלבנטיים לפסיקת מזונות זמניים נכון יהיה להעמיד את חיובו של הנתבע במזונות התובעים על סך של 5,000 ש"ח לחודש. ה. נתתי דעתי על כך שהתובע 2 יעבור את גיל 18 בעוד כחודש. אתייחס לכך בישיבה הבאה אותה אקבע על מנת להביא את הצדדים להסכם כולל. 10. סוף דבר א. הנתבע ישלם למזונות התובעים לידי התובעת- האם כמזונות זמניים סך של 4,600 ש"ח לחודש החל מיום 1.6.99 ובכל לחודש. (להלן: "דמי המזונות"). ב. דמי המזונות יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן ויעודכנו כל שלושה חודשים ללא תשלום הפרשים בין תקופת עידכון אחת לרעותה. ג. המדד לחישוב ההצמדה כאמור יהא מדד חודש מרץ 1999 שפורסם ביום 15.4.99. ד. כל תשלום שלא ישולם במועד ישא הפרשי הצמדה וריבית מהמועד שנקבע לתשלומו ועד התשלום בפועל. ה. הנתבע יהא זכאי לנכות כל סכום ששילם לידי התובעת- האם , כמזונות עבור התובעים בגין תקופת החיוב לשעבר. ו. סכומי המזונות אשר הצטברו לחובת הנתבע, מיום 1.6.99 ועד היום ישולמו ע"י הנתבע בחמישה תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מהתשלום הראשון למזונות ויחד עמו - 1.2.00. ז. בנוסף לדמי המזונות ישא הנתבע וישלם את הוצאות החזקת הבית כמפורט להלן: ארנונה מונציפלית + מים + ביוב ; חשמל; גז; טלפון; ועד בית; חיבור לכבלים; אגרת הטלויזיה - וזאת מיום הגשת התביעה ועד להחלטה אחרת ועד לסכום של 1,000 ש"ח לחודש. ח. קיצבת הילדים של המ.ל.ל. עבור הקטינים תשולם לידי האם ותתווסף לדמי המזונות שנפסקו לעיל. ט. אני מחייב את הנתבע בהוצאות הבקשה למחיקה בס"ך של 4,000 ש"ח + מע"מ צמודים ונושאים רבית מהיום ועד התשלום בפועל. קטיניםמזונות