תביעת גירושין בבית הדין הרבני לפני תביעת פירוק שיתוף

המשיב הגיש לביה"ד תביעת גירושין שקדמה כרונולגית לתביעתו שלו לפירוק השיתוף שהוגשה לביהמ"ש לעניני משפחה. החלטה העובדות הצריכות לענין 1. ביום 26.2.98 הגיש המשיב כנגד המבקשת תביעת גירושין לביה"ד הרבני האזורי בתל-אביב-יפו. 2. להלן נוסח כתב התביעה ככל שניתן להבינו: "מהות התביעה, לכבוד בית הדין הרבני, (מבקש הקטנת מזונות) למרות מאמצים רבים שעשיתי הגענו לשלום בית. שלום הבית אינו מתקיים. היום אני נמצא בחוץ עקב תלונות של אשתי. לא קיימים חיי גוזיות (צ.ל. זוגיות) ולא במעמד האישי. אני מבקש לקבל גט עקב מעשי אשתי אשר ממרמרת (צ.ל. ממררת) לי את חיי ואת חיי ילדי. אני מבקש בהקדם האפשרי היום, אני מרושש משלם מזונות על פי הסכם שלום בית שהיה אני מבקש דיון בהקדם על גובה מזונות ועל הסדרי ראיית הילדים אני כבר מעל 10 ימים שלא ראיתי את ילדי ואני מבקש על חלוקת הרכוש. כבר איני יכול לסבול את החיים האלה אשר כל מילה שלי עומדת מול מילה שלה ועדיף שכל אחד ילך לדרכו". ביום 6.5.98 ניתן על ידי ביה"ד הרבני פסק ביניים למזונות המבקשת וילדיה והמשך הדיון נדחה ליום 2.7.98 בינתיים נשפט המשיב לעבודות השירות והדיון נדחה ליום 19.1.99. 3. ביום 12.1.99 הגישה המבקשת לביה"ד הרבני האיזורי בתל-אביב - יפו תביעה למדור ספציפי. בס' 2 לכתב התביעה עתרה המבקשת לקבוע "כי הדירה שברח' בעל שם טוב 38/8, חולון, הינה מדור ספציפי של האשה". ביום 17.1.99 הגיש המשיב תביעה להפחתת מזונות לביה"ד הרבני וביום 18.1.99 הגיש המשיב תובענה זו שבפני לפירוק השיתוף של הזכויות בדירת המגורים המשותפת לו ולמבקשת - אשתו, זו הדירה שברח' הבעל שם טוב 38/8, בחולון (להלן: "הדירה"). 4. א. בתגובה לתובענה לפירוק השיתוף הגישה המבקשת בקשה (בשא 11060/99) בה עתרה לדחיית התובענה מכוח הוראת תקנה 101 (א) (2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, (להלן: "התקנות"). ב. הטעם לבקשה - כריכת עניני הרכוש המשותף ובכלל זה דירת המגורים בתביעת הגירושין שהגיש המשיב בעצמו לביה"ד הרבני. 5. בדברי תשובתה לבקשה טענה באת כוח המשיב, כי אין למצוא בתביעת הגירושין שהגיש המשיב לביה"ד הרבני כריכה של עניני הרכוש וכי בכל מקרה טען המשיב בביה"ד לחוסר סמכותו של זה לדון בענייני הרכוש לרבות בענין פירוק השיתוף של הדירה ואף הבהיר עמדתו זו בכתב התשובה שהגיש לתביעת המבקשת למדור ספציפי. 6. א. בישיבת קדם המשפט שנתקיימה ביום 22.9.99 לא היתה מחלוקת, כי כריכת עניני הרכוש כפי שנעשתה על ידי המשיב בתביעת הגירושין אינה עונה על המבחן המשולש (המצטבר) שנקבע בפסיקה לשם הקניית סמכות לביה"ד לדון בענין, וכי אם היתה מוגשת תובענה רכושית כלשהי על ידי המבקשת לביהמ"ש, לרבות פירוק שיתוף בדירה, והמשיב היה מעלה את טענת חוסר הסמכות עקב כריכה - טענתו זו נידונה היתה לדחייה. ב. יחד עם זאת, ראיתי לנכון להעלות לדיון את השאלה אם יכול בעל הדין ש'כרך' לטעון שהכריכה לאו כריכה היא על פי הפסיקה אחרי שהוא עצמו עתר לביה"ד ובקש ממנו לדון בעניני הרכוש בכרוך לגירושין. שאלה נוספת עליה נתבקשו ב"כ הצדדים להגיש טענותיהם היתה אם יכול בעל הדין שכרך לחזור בו מן הכריכה בביה"ד הרבני ומה משמעות יש לחזרתו זו ו/או לטענתו בפני ביה"ד בדבר חוסר סמכותו לדון בענין שנכרך. 7. ב"כ הצדדים הגישו את טיעוניהם והריני נכון ליתן את החלטתי בענין. הנחות יסוד 8. א. המשיב הגיש לביה"ד תביעת גירושין שקדמה כרונולגית לתביעתו שלו לפירוק השיתוף שהוגשה לביהמ"ש לעניני משפחה. ב. בתביעת הגירושין כרך המשיב את עניני הרכוש ועתר לחלוקתו. המשיב ציין בתביעתו "...........ואני מבקש על חלוקת הרכוש" זאת להבדיל מהשאלה אם הכריכה עונה על מבחני הפסיקה בשאלת ה"כדין והכנות" של הכריכה. ג. אין מחלוקת, כי דירת המגורים נשוא תביעת הפירוק היא הרכוש היחידי או לפחות הרכוש היחידי המשמעותי שיש לבני הזוג (ר' הצהרת ב"כ הצדדים בישיבת קדם המשפט), כך שעתירת המשיב בתביעת הגירושין שהגיש להורות על חלוקת הרכוש התייחסה לדירת המגורים נשוא תביעת הפירוק. ד. בד בבד עם הגשת תביעת הגירושין הגיש המשיב בקשה לביה"ד הרבני לעיקול הזכויות בדירה. עובדה זו עולה מס' 10 לכתב התשובה שהוא הגיש כנגד התביעה למדור ספציפי ור' גם ס' 9 לתשובתו לבקשה. כתב התשובה הוגש לביה"ד ביום 19.1.99, היום בו נידונו התביעות ההדדיות של הצדדים בביה"ד. הבקשה להטלת העיקול על הזכויות בדירה לא הוצגה בפני. דיון 9. א. השיפוט המקביל הקיים בחלק מענייני המעמד האישי ו/או הכרוכים בהם בשתי מערכות שיפוט שונות, יצר בין היתר גם את התופעה של "ריצה מבית משפט אחד למשנהו לשם שיפור מעמדו של הצד שהפסיד, או שלא זכה כל צרכו - או לעיתים - "בריחה" בעיצומה של המערכה המתנהלת בטריבונל אחד והבאת הענין מחדש לטריבונל האחר מתוך שיקולי נוחות, תקווה או דמיון". (ר' פרופ' שיפמן, עניני המעמד האישי, כרך א, 52). ב. במקרה שלפנינו אין מחלוקת שהמשיב פנה ובקש מביה"ד לדון בענין חלוקת הרכוש בכרוך לגירושין וכיוון בכך לדירת המגורים המשותפת שהיא הרכוש היחידי של בני הזוג. באותה תביעה כזכור, בקש המשיב מביה"ד, לדון גם בשאלת גובה המזונות והסדרי הראיה שלו עם ילדיו. ג. כל עוד התנהלו הענינים למישרין מבחינתו לא טען המשיב טענה כלשהי כנגד סמכותו של ביה"ד הרבני לדון בכל אותם ענינים נלווים לגירושין בהם בקש ממנו לדון. כך היה למשל במהלך הדיון ביום 6.5.98, שהוקדם בשל בקשתו, ובו נפסקו מזונות המבקשת ושני הילדים לס"ך של 3,300 ש"ח לחודש כשמסכום זה חויבה המבקשת לשלם גם את ההחזר החודשי של המשכנתא ואת כל הוצאות החזקת הבית. ד. משהגישה המבקשת לביה"ד הרבני, ביום 12.1.99, 7 ימים לפני מועד הדיון, את תביעתה למדור ספציפי בה בקשה לקבוע, כי הדירה נשוא תביעת הפירוק המהווה את הרכוש היחיד של בני הזוג תהא לה למדורה שלה, החליט הוא ל"ברוח" מן המערכה וטען בכתב התשובה, כי הוא לא הקנה סמכות לביה"ד הרבני לדון בחלוקת הדירה, כי הוא כלל לא בקש ממנו לעשות כן וכי הנושא הזה כנושא קניני מסור לסמכותו של ביהמ"ש האזרחי. לשם מתן משנה תוקף לטענה זו מהר הוא להגיש, יום לפני הדיון בביה"ד את התביעה לפירוק השיתוף לבימ"ש זה - זו התביעה שבפני. ה. אין לי ספק שהמהלך בו נקט המשיב, להעביר את נושא חלוקת הדירה לביהמ"ש האזרחי נועד להקדים תרופה למכה. המשיב חשש, כי ביה"ד הרבני, במסגרת סמכותו לדון בשאלת חלוקת הדירה מכאן - ומזונות המבקשת (בשל כריכה) ומדורה (בשל התביעה שלה) מכאן, יעתר לתובענה ויקבע למבקשת מדור ספיציפי בדירה דבר שיסכל את מכירת הדירה וחלוקתה. ב"כ המשיב, ביודעה דת ודין הבינה, שאם ישאר המצב מבחינת הסמכות כפי שהוא, ימצא המשיב במלכוד שהרי ביה"ד לא יורה על פירוק אם ימצא לנכון להעניק מדור ספיציפי. יקל לו למשיב אם יועבר ענין הפירוק לביהמ"ש האזרחי גם אם יחליט ביה"ד על מדור ספציפי, שהרי אז יצטרך ביהמ"ש האזרחי להיזקק לסוגיה על פי ההלכות שנפסקו בענין זה (שאין זה המקום להיכנס אליהם כעת) ויתכן שיגיע למסקנה לפירוק השיתוף בדירה תוך הענקת מדור חלופי דווקא. ואכן, בישיבת יום 19.1.99 בהמשך לטענה שנטענה בכתב התשובה הצהירה ב"כ המשיב בפני ביה"ד, כי מדור ספיציפי לחוד ופירוק שיתוף לחוד וכי "מבחינה קנינית זכאי לפירוק והסמכות הקנינית לבימ"ש ולא לביה"ד, וכל דבר אחר בסמכות ביהמ"ש...............". ו. כתוצאה ממהלך זה התהפכו היוצרות ומי שרצה בביה"ד הרבני בזמנו, היום אינו רוצה בו יותר. (ר' ע"מ 1072/98, דוד נ' דוד , בפני כב' השופט פורת טרם פורסם. עמ' 6 לפסק הדין). המשיב 'ברח' 'בעיצומה של המערכה המתנהלת בביה"ד הרבני ומתוך שיקולי נוחות, תקוה או דמיון (כלשון פרופ' שיפמן) החליט להביא את ענין פירוק השיתוף בדירה מחדש בפני טריבונל אחר. ז. מבחינה משפטית דווקנית יתכן שיש לו למשיב את היכולת המשפטית לעשות את שעשה - ועל כך בהמשך. יחד עם זאת מציין פרופ' אריאל רוזן צבי ז"ל בסיפרו, דיני המשפחה בישראל בין קודש לחול (הוצאת פפירוס) בעמ' 466 כי: "..... כאשר החוק מעניק לאדם יכולת לבצע פעולה משפטית, עליו להפעיל יכולת זו בתום לב. כך שימוש בטענה בדבר קיום סמכות כמו גם בטענה בדבר העדר סמכות כפופים לתום לב". (ר' לענין זה גם בג"צ 1000/92, בבלי נ' ביה"ד הרבני, פד"י, מ"ח (2), 221 פיסקא 12). ח. הינה כי כן מצינו לנו דוגמא קלסית לשימוש לרעה בהליכי משפט. חוסר תום הלב של המשיב בולט עוד יותר נוכח מבחני הכריכה בהם מנופף הוא בסכומיו לשכנעני שענין חלוקת הרכוש (הדירה) לא נכרך בתביעת הגירושין שהגיש. הפעלתם של אותם מבחני כריכה "מוטדיס מוטנדיס" תביא בהכרח למסקנה כי גם ענין המזונות של האשה שלא לדבר על מזונות הילדים לא נכרך בתביעת הגירושין. ומדוע? כשם שבקש על חלוקת הרכוש בקש הוא בלשון רפה "אני מבקש בהקדם דיון על גובה המזונות" זאת ותו לו. הזוהי כריכה? בוודאי שלא! על אף זאת לא נרתע המשיב מלטעון בתשובתו לבקשה ס' 1: ".... ולאחר שהצדדים לא חזרו לחיות יחד הגיש המבקש ביום 26.2.98 תביעה לגט וכרך בה שאלת המזונות וראיית הילדים. נושאים אלה נכרכו בפועל ואף נדונו בביה"ד הרבני כפי שיפורט בהמשך". ט. אוסיף ואומר, כי המשיב לא סבר שכריכתו אינה מועילה עת הגיש בקשתו לעקל את הזכויות בדירה. בקשה שכזו הכשילה בע"א 866/75, שביט נ' שביט, (לא פורסם) את טענת האשה לחוסר סמכותו של ביה"ד הרבני וביהמ"ש העליון פסק, כי משהגישה האשה בקשה לעקל את שלושת הנכסים שנכרכו בתביעת הגירושין וביה"ד אף נענה לה נסתתמו טענותיה כאילו דבר הנכסים הללו לא נכרך כדין בתביעה שהוגשה לביה"ד הרבני. י. על אף האמור לעיל יהא מי שיטען, כי מאחר ובשאלת סמכות עסקינן העובדה שיש טעם לפגם בהתנהגות המשיב, אינה יכולה להקנות לביה"ד סמכות שלא הוקנתה לו ולכן יכול המשיב לטעון טענת חוסר סמכות במובן זה שכריכתו כפי שנעשתה לא הועילה על פי מבחני הכריכה (שאלה ראשונה) ובוודאי יכול הוא לחזור בו מהקניית הסמכות בבחינת 'הפה שהתיר הוא הפה שאוסר' (שאלה שנייה). על כך אשיב ואומר: - הטענה כי ה'כריכה' אינה מועילה שכן אין היא עונה על 'מבחני הכריכה' שנקבעו בפסיקה היא טענת 'מגן' בדר"כ ולא טענת 'חרב', אם ניתן להשתמש במונחים אלה בהשאלה לענינינו. עומדת היא למי שעלול להפגע מהכריכה ולא למי שביצע אותו ולא הפיק את התועלת ממנה. - מכאן, יכול אותו בעל דין לוותר על ה'מגן' שניתן בידו, להסכים לסמכות במפורש או לא להתנגד לה ולא להעלות את הטענה והרי לך הסכמה מכללא. בכך מכשיר בעל הדין את הכריכה והצד האחר ש'כרך' אינו יכול לטעון שהכריכה אינה כריכה ולשלול את הסמכות מביה"ד הרבני. - נכון הדבר שבסמכות ענינית עסקינן אלא שבסמכות ענינית מסוג מיוחד אנו עוסקים - בסמכות ענינית המוקנית על פי בחירת בעלי הדין (ומכאן התשובה לטענה שחוסר תום לב לא יכול להקנות סמכות לביה"ד הרבני מקום שהוא נעדר אותה). לכן, אם פנה הבעל בתביעת גירושין לביה"ד ובקש ל'פסוק בחלוקת הרכוש' ובאה האשה ומסכימה לכך, אין להתיר לבעל לטעון שהכריכה לאו כריכה היא ועל כן ביה"ד נעדר סמכות משום כך, בפרט כשהדבר נעשה בחוסר תום לב מוחלט ומתוך שיקולים טקטיים כמו במקרה עסקינן. - במקרה שלפנינו התובענה ה'כרוכה' הוגשה ביום 26.2.98. הדיון בה הוקדם ליום 28.5.98 לבקשת המשיב. התובענה היחידה שעמדה אז לדיון בפני ביה"ד היתה התובענה ה'כרוכה'. בישיבה זו לא הועלתה טענת חוסר הסמכות לא ע"י המשיב וגם לא על ידי המבקשת. זו היתה ההזדמנות הראשונה לטעון את טענת חוסר הסמכות, זו לא נטענה. ביה"ד קנה על כן סמכות ובעלי הדין מנועים מלטעון את טענת חוסר הסמכות כעת, לא המשיב וגם לא המבקשת. (ר' בג"צ 566/81, עמרני נ' ביה"ד הרבני הגדול, ל"ז (2), 1). י"א. זאת ועוד, בפני ביה"ד מונחת היתה ביום 19.1.99 תביעת גירושין שבה נתבקש הוא לפסוק בענין חלוקת הרכוש. המבקשת לא התנגדה לכך ואף הפנתה את תשומת ליבו של ביה"ד לכך ש'הבעל ביקש חלוקת רכוש' (ש' 19 עמ' 1 לפרוטוקול). על פי תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל התשנ"ג, אין די בהודעה חד צדדית של בעל דין שרוצה לבטל את תביעתו - במקרה שלנו את תביעתו ה'כרוכה' לחלוקת הרכוש. לענין זה תקנה ע"ח. ההחלטה נתונה לשיקול דעת ביה"ד והוא רשאי שלא להעתר לבקשה. ביה"ד במקרה שלנו לא התייחס לטענה זו של המשיב במקרה הטוב ויהא מי שיאמר התייחס גם התייחס שכן במתן הצו למדור ספיציפי (החלטה מיום 19.1.99) סיכל הוא את הסיכוי להורות על פירוק השיתוף, לפחות בשלב זה אלא אם יפסוק גירושין ואז יורה על ביטול הצו. לענין זה נקבעה התביעה לגירושין להוכחות בפני ביה"ד - באותה החלטה מיום 19.1.99. 11. סוף דבר מכל הנימוקים לעיל אני מחליט לקבל את הבקשה ולקבוע, כי הסמכות בשלב זה לדון ולהכריע בשאלת פירוק השיתוף של דירת המגורים מסורה לביה"ד הרבני האיזורי בתל-אביב - יפו. אני מורה על העברת הדיון בתובענה לביה"ד הרבני האיזורי בתל-אביב-יפו. בשל היות שני הצדדים מיוצגים ע"י הסיוע המשפטי אינני עושה צו להוצאות. גירושיןפירוק שיתוףבית דין רבני