להלן פסק דין בסוגיית הצפה בגלל כשל מערכת ניקוז: פסק דין התובע היה במועדים הרלבנטיים לתביעה הבעלים של עסק ליצור ושיווק דברי טקסטיל בחנות בקומת הקרקע ברח' רענן 32 בתל אביב ובמחסן ברח' מזרחי 28 בתל אביב, עובדות שאין עליהן מחלוקת [ סעיף 2 לתצהירי התובע ואשתו וראה גם בחוות דעתו של השמאי ישעיה וינשטוק שביקר במקומות העסק הנ"ל, כמפורט בחוות דעתו ובתמונות שנספחו לה, מוצג במ/3; להלן: "החנות", "המחסן" ו"השמאי" בהתאמה ]. ביום 25.10.2000 "או בסמוך לו", כפי סעיף 3 לתצהיר התובע, ארעה בחנות התובע ובמחסן הצפת מים שסיבתה היא הצפת הרחובות בהם נמצאים הנכסים הנ"ל במי גשם שירד ביום הקודם ובימים שקדמו לו ובכשל נטען של מערכת ניקוז המים העירונית באותו אזור בו נמצאים רחובות רענן ומזרחי (שכונת פלורנטין בתל אביב). אין מחלוקת על כך שביום 24.10.2000 (להלן: "יום הסופה") ובימים שקדמו לו ירדו בתל אביב כמויות משקעים חריגות ביותר; נתונים על כמויות הגשם הובאו בתעודת עובד ציבור של עובדת השירות המטאורולוגי שהוגשה על ידי ב"כ התובע (אם כי זו מתייחסת יותר למועד אחר לצורך השוואה, שטיבה לא הוברר סופית ואינה רלבנטית, לטעמי) וכן בשלוש חוות דעת של ההידרולוג אינג' שמואל פולק (להלן: "פולק") שנמסרו לבית המשפט על ידי הנתבעות, שתיים ראשונות שנכרכו במאוחד ואחת שהוגשה בשלב מאוחר יותר. לב"כ התובע השגות על חוות דעתו של פולק ועל מומחיותו (עמ' 7 ו 8 לסיכומי טענות התובע) אולם מבלי להידרש לטענותיו של ב"כ התובע בעניין זה נראה כי אין הוא חולק על הנתונים העובדתיים שהובאו על ידי פולק בחוות דעתו ונספחיה הנסמכים, בין היתר, על חישובי התחנה לחקר סחף במשרד החקלאות; לנתונים אלה אחזור בהמשך הדברים. כתוצאה מהצפת החנות והמחסן במי הגשם או הנגר הנובעים מהגשם ביום הסופה נגרמו לתובע נזקי רכוש, המפורטים ברובם בחוות דעת השמאי, והוא תובע את פיצויו מהנתבעות, עיריית ת"א (להלן: "העירייה") ומבטחתה הנתבעת מס' 2. את מקור חבותה של העירייה לניקוז הולם של סביבת המחסן והחנות מבקש התובע בסיכומיו למצוא בסעיף 12 לחוק הניקוז וההגנה מפני שטפונות, תשי"ח - 1957 (להלן: "חוק הניקוז") לפיו:"...תפקידי רשות הניקוז הם לדאוג לניקוזו הסדיר של התחום שנקבע לה בצו המקים...", כפי המפורט בסעיף 1 בפרק המבוא לסיכומי טענות התובע. סתם ב"כ התובע ולא פרש מיהי אותה רשות ניקוז שהוקמה בצו (וראה סעיף 11 לחוק הניקוז) וכיצד ומדוע מוטלים תפקידיה של אותה רשות ניקוז עלומה ולא ידועה על העירייה. ברור שאין קשר בין חובות העירייה לעניין ניקוז מי הגשם ובין חוק הניקוז, שאינו חל במקרה זה ובנסיבותיו ועל כן אין צורך להידרש לטענותיו של ב"כ הנתבעות על כך שטענה זו של התובע היא בגדר של "שינוי חזית" שאין להתירו, הגם שאיני סבור כך (ראה סעיפים 39 ו 40 לסיכומי טענות הנתבעות). אכן לעירייה חובה לעניין ניקוז רחובותיה וחובה זו מצויה בסעיף 235(2) לפקודת העיריות (נוסח חדש) לפיו: "בענין רחובות תעשה העיריה פעולות אלה: ...(2) תדאג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו וניקוזו של רחוב שאינו רכוש הפרט..." (הדגשה שלי - צ.כ.) וראה לעניין סעיף זה כמקור חובותיה של העירייה לעניין ניקוז רחובות בפסק דינו של בית המשפט העליון שניתן לאחרונה בע"א 2906/01 עיריית חיפה ואח' נ. מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח' [ טרם פורסם; ראה אתר האינטרנט של בית המשפט העליון ] שעניינו בתביעות הנזקים שנגרמו עקב הצפת נחל הקישון (להלן: "פס"ד הקישון"). הפרת חובה זו של העירייה, ככל שהופרה במקרה זה, מקימה לתובע, לטענתו, שתי עילות תביעה בנזיקין, האחת בגין עוולת הרשלנות והשנייה בגין הפרת חובה חקוקה. ראש לכל בקביעת או שלילת קיומה של אחריות העירייה היא השאלה העובדתית הנוגעת למצב רשת הניקוז ויכולתה של זו לעמוד בתנאים הנדרשים לצורך ניקוז מי הגשם ביום הסופה. לעניין זה יכול אני לצאת משתי הנחות יסוד עובדתיות, שנראה לי שאין עליהן מחלוקת ולאור גישתי שלהלן, אין צורך להידרש למידת הוכחתן (שלטעמי הוכחה). הנחה ראשונה היא שמערכת הניקוז ברחובות רענן ומזרחי תאמה או הייתה יכולה לעמוד בניקוז מי גשם במידת הספיקה הרגילה, קרי כאשר מדובר במי גשם מכמות משקעים רגילה ומקובלת. הנחה שנייה היא שמערכת הניקוז לא הייתה יכולה לנקז, ולא ניקזה בפועל, את כמות מי הגשם שירדו ביום הסופה או בחלקים ממנו, כפי שלהלן. הנתון העובדתי השלישי הרלבנטי לעניין הוא נתון שבקביעה ונוגע להסתברות אירוע גשמים כפי שאירע ביום הסופה; נתונים אלה נלמדים כאמור מחוות דעתו של פולק ונספחיהן. הסופה החלה ביום 22.10.2000 אולם עיקרה, ועיקרה החריג, חל ביום הסופה כהגדרתו לעיל, היינו ביום 24.10.2000 עד בוקר יום 25.10.2000. במהלך ימי הסופה ירדו בתל אביב גשמים בכמות מדודה של 185 מ"מ גשם, כמות גבוהה ביותר שהסתברותה האפשרית היא אחת לעשרים שנים. ביום הסופה עצמו ירדו בתל אביב גשמים בכמות של 160 מ"מ גשם, מתוך סה"כ הכמות הנ"ל, והיא כמות המגעת כדי שליש מהממוצע השנתי, אירוע המתקיים בהסתברות של אחת לחמישים שנה; לא זו אלא שעיקרו של הגשם, כ 120 מ"מ גשם, ירד במהלך חמש עד שש שעות, בלילה שבין יום 24.10 ל 25.10 (שנת 2000) וכמות כזו של גשם במהלך פרק זמן כזה לא נצפתה מעולם בישראל (עמ' 9 לחוות דעתו הראשונה של פולק מבין שתי הראשונות) והסתברותה הסטטיסטית היא בסדר גודל של אחת ל 100 שנים (עמ' 11 לאותה חוות דעת). בין שהחנות והמחסן הוצפו עוד בשלב קודם בין אם לאו, ברור הוא שעצמת הגשם הנ"ל היא הגורם המכריע להצפת הנכסים הנ"ל, אפילו הוצפו או לא הוצפו גם בשלב קודם של הסופה באופן חלקי או מלא. לפי התובע, בהגיעו לחנות בבוקר יום 25.10.2000 היה גובה המים בחנות בסדר גודל של 60 ס"מ (סעיף 5 לתצהיר התובע). ככל שמדובר בטענה לרשלנות העירייה, נראה שיש בנתונים אלה כדי להצביע על כך שהעירייה לא הייתה אמורה לצפות את האירוע, אפילו אם ניתן לומר כי קיימת "ציפיות טכנית" במובן ההסתברותי [ על ההבדל בין ה"ציפיות הטכנית" וה"ציפיות הנורמטיבית" ראה ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש פד"י לז1 עמ' 113 (להלן: "פס"ד ועקנין"); ע"א 9245/99 ארנון ויינברג ואח' נ. משה אריאן ואח' פד"י נח4 עמ' 769 ]. על האמור לעיל ניתן ללמוד מדברים שנכתבו ב"פס"ד הקישון" הנ"ל בכל הנוגע להשוואת נתוני ההצפה של נחל הקישון שנדונו שם, עם נתוני ההצפה של אגם הכנרת, שנדונו בפסק דין אחר [ בעניין "חוף גיא בע"מ", ע"א 605/77 (לא פורסם) ]; וכך נכתבו הדברים ב"פס"ד הקישון" (פיסקה 35 לפסק הדין): "....בערעורה טוענת המדינה כי בחורף תשנ"ב התרחש אסון טבע עליו אף הוכרז במסגרת חוק פיצוי נפגעי אסון טבע. עוד טוענת המדינה כי כמות המשקעים וכן משך הגשמים ותכיפותם באותו חורף, היו חריגים וחסרי תקדים וכתוצאה מכך נוצרו עודפי מים שהיו אף הם חריגים וחסרי תקדים והם שגרמו להצפות. המדינה מפנה בערעורה אל הנתונים שנכללו לעניין זה בחוות דעת המומחה רון מטעם חברות הביטוח וטוענת כי מדובר בעוצמת ספיקה שרמת ההסתברות שלה נמוכה בהרבה מ-1:50 וכי קביעתו של בית משפט קמא, המבוססת אף היא על חוות דעתו של המומחה רון, לפיה מדובר ברמת הסתברות של 1:30, שגויה. המדינה מוסיפה וטוענת כי גשמי תשנ"ב היו נדירים וחריגים בהרבה מאלה שגרמו לשיטפונות בחורף של שנת 1969, לגביהם קבע בית המשפט בע"א 605/77 מדינת ישראל נ' חוף גיא בע"מ (לא פורסם) (להלן: עניין חוף גיא) כי לא היתה על מתכנני קו ההפעלה של סכר הירדן חובה לצפותם בהיותם תופעת טבע חריגה ויוצאת דופן במידה קיצונית "שלא הכירו כמותה בתקופה של כ-100 שנה". מסקנה זו מבקשת המדינה להחיל במקרה שלפנינו בבחינת קל וחומר, נוכח היקפם הנדיר והחריג של גשמי תשנ"ב לעומת גשמי חורף 1969, המקרין לטענתה על חוסר צפיותו של השיטפון ועל חוסר הסבירות של ההשקעה במניעתו....... 36. אין לקבל את טענת המדינה כי בשל היקפם החריג של גשמי חורף תשנ"ב אין מקום לייחס לה יכולת או חובה לצפות מראש את הפגיעה העלולה להיגרם בגינם. את טענתה בהקשר זה מבקשת המדינה לבסס בעיקרו של דבר על חוות דעתו של רון שהוגשה מטעם חברות הביטוח, תוך ניסיון לשלב דברים שנאמרו בה עם נתונים שונים שנכללו בתוכנית תה"ל (ת/2) ועם קביעותיו של בית משפט זה בפרשה אחרת בעניין חוף גיא שהתייחסה לשיטפונות שהתרחשו באזור הכינרת בשנת 1969. במלים אחרות, המדינה מנסה בשלב הערעור להסיק מסקנות שבמומחיות הנוגעות לנדירותם ולחריגותם של גשמי חורף תשנ"ב מתוך נתונים שונים שאותם היא מלקטת זעיר פה זעיר שם. לא מצאתי בטיעוניה של המדינה הסבר מדוע לא נהגה בעניין זה "בדרך המלך" ומדוע לא הגישה בסוגיה זו חוות דעת מומחה מטעמה בערכאה הדיונית. הניסיון לבסס עתה טיעון בשאלת הצפיות על לקט הנתונים שתיארתי לעיל מעורר על פניו קושי. השאלה האם אכן מדובר במשקעים נדירים שההסתברות להתרחשות שיטפונות בעטיים הינה 1:100, כטענת המדינה, היא בראש ובראשונה שאלה שבמומחיות. בית משפט קמא בפסק דין מנומק ובהעדר חוות דעת נגדית בחר בעיקרו של דבר לאמץ לעניין זה את מסקנותיו של רון. יחד עם זאת, לא נעלמו מעיניו של בית המשפט נתונים נוספים אשר יש בהם כדי להצביע על הסתברות נמוכה מזו שקבע רון. בהקשר זה הזכיר בית המשפט כי הקביעה לפיה מדובר בספיקות שיא שתדירותן אחת לשלושים שנה בשטח בנוי, מבוססת על מדידות שנערכו בתחנת המדידה בצומת העמקים (ג'למי), ולכן היא משקפת את הספיקות אשר זרמו בנחל הקישון ואינה כוללת את הספיקות שהגיעו ממעלות הנחלים ציפורי וגדורה וכן את הנגר העילי שזרם לכיוון שלושת הנחלים. בית המשפט הוסיף וציין כי קיימת אפשרות שמים שעלו מן הים תרמו אף הם להגדלת כמות הנגר העילי. בית המשפט קיבל אפוא את הגישה העקרונית לפיה ירדו בחורף תשנ"ב כמויות גשמים נדירות בריכוז רב על פני תקופת זמן קצרה, אשר ייתכן שיצרו ספיקות שיא העולות מבחינת תדירותן על 1:30. אולם, בית המשפט לא ראה בכך עילה מספקת לביסוס הטענה כי מדובר בשיטפונות שלא ניתן היה לצפותם בהתייחסו בהקשר זה, בין היתר, לעובדה כי "כמויות גשמים גדולות, המוערכות בהסתברות של 1:50, היו בשנים 62'... 69' ו86'..." וכן בהתייחסו לכך ש"בארץ, הגשמים מתרכזים בתקופה קצרה, וגם בתקופה זו אינם מתפרשים באופן שווה. יכולים לרדת גשמים במשך ימים רצופים, ולאחר מכן עשויה להיות הפוגה של שבוע ויותר". ככל שהדבר נוגע למדינה, הוסיף בית המשפט וקבע כי ממצאים אלה וכן דבריו של נציב המים גדעון צור כי "מאפייניו הטבעיים של השטח חושפים אותו לשטפונות חוזרים ונשנים, ומידע זה מצוי בידי כל ילד הלומד בבית ספר יסודי", אינם עולים בקנה אחד עם טענת חוסר הצפיות שהעלתה המדינה ברמה הפיסית או ברמה הנורמטיבית. קביעותיו אלה של בית משפט קמא מקובלות עלי. הן תואמות את ההלכה שנפסקה בבית משפט זה מפי הנשיא ברק ולפיה "רמת הזהירות מחייבת לנקוט אמצעים לא רק כלפי סיכון ידוע, אלא גם כלפי סיכון בלתי ידוע, אשר קיימת לגביו הסתברות סבירה של התרחשות" (ראו דנ"א 1740/91 בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ נ' שרגא פרוסט קוסטמן כיורש על-פי צוואה של המנוח ד"ר אברהם כחולי, פ"ד מז(5) 31, 85). הסתברות סבירה כזו קיימת במקרה שבפנינו וכתוצאה מכך אין הוא בא בגדר החריג לאשם הקבוע בסעיף 64(1) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), שעניינו נזק הנגרם "על ידי מקרה טבעי בלתי רגיל, שאדם סביר לא יכול היה לראותו מראש ואי אפשר היה למנוע תוצאותיו אף בזהירות סבירה". מן הנתונים שהוכחו בפני בית משפט קמא, ובהם: השיטפונות שאירעו באזור בעבר; תשתית הניקוז המבוססת על מורדות נחלים; המבנה הטופוגרפי המישורי של האזור והקרקע החרסיתית שבו; תהליך העיור המואץ שעבר האזור מאז שנות החמישים; השימוש בקרקע לבנייה המונע את חלחול המים והימצאותם של מבני תעשייה ומסחר בסמיכות לנחלים, עולה בבירור כי מדובר בנזק שניתן היה לראותו מראש וניתן היה למנוע את תוצאותיו בזהירות סבירה...". שלשה דברים ניתנים ללמוד מהאמור בקטע זה של פסק הדין: ראשית, לא הונחה תשתית עובדתית ראויה, באותו המקרה, להבדיל מהמקרה שכאן, להסתברות רחוקה של קרות האירוע, עד להיותו בעל הסתברות סטטיסטית של 1:100. שנית, במקרה "חוף גיא בע"מ" הנ"ל, קבע בית המשפט כי יש בהסתברות כזו כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין אשמה של הרשות לבין קרות הנזק [ במאמר מוסגר, ייתכן, ובעקבות "פס"ד ועקנין" שניתן לאחר מקרה "חוף גיא בע"מ", שהמבנה הראוי הוא שלא ניתן לקבוע שקיימת ציפיות במובן הנורמטיבי להתרחשות האירוע להבדיל מקביעת העדר אשם כפי שנקבע שם ]. שלישית, לא הובעה הסתייגות ב"פסק הקישון" ממסקנות פסה"ד בענין "חוף גיא בע"מ", כך שניתן לקבל שבהסתברות אירוע בשיעור של 1:100, לא תוטל אחריות. יש בקביעות אלו כדי להביא למסקנה בדבר העדר אחריות של העירייה במקרה זה. בראיה כזו יכול אני לפטור עצמי מדיון בשאלה עד כמה ניתן לייחס לעירייה רשלנות כאשר מדובר בפעולה שלטונית אשר היא בתחום סמכותה ושיקול דעתה של העירייה ועד כמה מתקיים בעירייה הפטור מאחריות ברשלנות בגין החריג המכונה כ"חריג שקול הדעת". במקרה אחר, שדן בשאלת האחריות לנזקים שנגרמו מהצפת נחל באר שבע קבעתי כך: "...נקודת המוצא ה"ארכימדיאנית", לטעמי, לבחינת חבות הנתבעות הנקבעת על פי אמת המידה הבוחנת עד כמה ניתן לבקר את שיקול דעתן של רשויות שלטוניות במסגרת דיני הנזיקין, ניתן למצוא בפסה"ד 915/91 מדינת ישראל נ. יצחק לוי ואח', פד"י מח3 עמ' 45 (להלן: "פס"ד לוי"; המלומד י. גלעד רואה בפסק דין זה את "רגע האמת" של הפסיקה בכל הנוגע לדין הרשלנות של רשויות הציבור בהפעילן שיקול דעת במאמרו "ה אחריות בנזיקין של רשויות הציבור ועובדי ציבור" חלק א', משפט וממשל כרך ב' עמ' 339 בעמ' 402)..... בין נימוקי "המדיניות" השוללים קיומה של חובת זהירות, גם מקום שניתן היה לצפות את הנזק במובן הטכני, החריג החשוב לענייננו, והוא זה שעסק בו "פסה"ד לוי" הוא חריג שיקול הדעת. מקום שהמדינה מפעילה שיקול דעת ימצא בית המשפט הפרה של חובת זהירות רק במקרים נדירים ("פסה"ד לוי" בעמ' 81 אותיות ו, ז' ותחילת עמ' 82; גלעד, שם, חלק שני, בעמ' 67 "...החידוש העיקרי בעניין לוי הוא ללא ספק הגבלת אחריותן של רשויות ציבור המפעילות שיקול דעת"; ראה גם פורת, שם, בעמ' 410, 411). התנאים לקיומו של חריג זה סוכמו ב"פסה"ד לוי" כך (עמ' 82 לפסק הדין): "…משהגענו למסקנה, כי דינן של החלטות שבשיקול דעת, שונה מזה של החלטות או מעשים מסוג אחר, מן הראוי לנסות ולהגדיר את סוג המעשים וההחלטות עליהם חריג זה חל. יש לזכור שהלכה זו היא היוצא מן הכלל, ומרבית פעולות השלטון כפופות לכללים הרגילים בדבר אחריות בנזיקין. שיקול הדעת, אשר לגביו לא יראה בית המשפט מקום להפעלת כוחותיו בתחום דיני הנזיקין, מתייחס למעשים או להחלטות המקיימים את התנאים הבאים: (א) הם כוללים אלמנט דומיננטי של שיקול דעת שפירושו בחירה בין מספר דרכי פעולה או החלטות אלטרנטיביות. (ב) עניין לנו בשיקול דעת אשר לו קורא המלומד Dworkin שיקול דעת במובן "החזק". הכוונה לשיקול דעת שבו אין קריטריונים ספציפיים המורים למחליט כיצד עליו להחליט... חשוב לציין כי היעדר החלטה המתבססת על שיקול דעת מסוג זה אינה חסינה מפני ביקורת, אך הביקורת לא יכולה להתבסס על חריגה מסטנדרט מסוים שקבע גוף אחר, ואפילו הוא הגוף שהעניק את שיקול הדעת - וזאת משום שסטנדרט כזה פשוט לא קיים...". (ג) שיקול הדעת, כפי שהוא נקבע בחיקוק המעניק אותו, מחייב הכרעה בין שיקולים חברתיים, פוליטיים וכלכליים מתחרים. ההחלטה אליה מגיע בעל שיקול הדעת מהווה איזון בין גישות נוגדות בנושאים אלו; זהו איזון חברתי אשר אינו קיים בחוק על-פיו הוא מחליט, אלא מופקד בידיו של האדם אשר לו מעניקים את שיקול הדעת…". [ ת.א. (ת"א) 36976/92 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ. עיריית באר שבע ואח' (לא פורסם); "פהס"ד לוי" הנ"ל מוזכר גם ב"פס"ד הקישון" כמובא לעיל וראה גם פיסקה 47 לסיכומי טענות הנתבעות ]. סביר בעיני כי להבדיל מאותו מקרה שנדון על ידי לעיל, חל במקרה זה גם החריג הנ"ל, אולם איני רואה צורך להקדיש לכך מקום נוסף לאור האמור לעיל בדבר העדר הציפיות או ניתוק הקשר הסיבתי כנובע מההסתברות הנדירה של התרחשות האירועים ביום הסופה. כאמור לעיל, מבסס התובע את עילתו גם עוולה של "הפרת חובה חקוקה", לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח-1968 (להלן: "פקודת הנזיקין"). טענה זו, בנסיבות אלה, אינה דורשת דיון ארוך; היסוד השלישי מחמשת יסודותיה של העוולה הוא ש"המזיק הפר את החובה המוטלת עליו" [ ע"א 126/85 ר.ג.ם מרט ואח' נ. מדינת ישראל, פד"י מד4 עמ' 272 בעמ' 277 ]. החובה המדוברת במקרה זה היא החובה שלפי סעיף 235(2) הנ"ל לפקודת העיריות; יישומה של חובה זו וכזו נעוץ בשיקול דעת של הרשות ונראה כי מקום שבו אין בית המשפט מוכן להטיל חבות ברשלנות על הרשות הציבורית, בגין הפרה של חובה במישור המשפט הציבורי, במסגרת חריג שיקול הדעת, לא ימצא בית המשפט מקום להטיל חבות על הרשות ב"דלת אחורית" באמצעות העוולה הנ"ל [ ראה דברים ברוח זו ב"פס"ד לוי" הנ"ל בעמ' 90 ]. מקל וחומר, כמו במקרה זה, שבו נעצרת עילת התביעה לפני החריג, מכך שלא נמצא שניתן לייחס ציפיות נורמטיבית להתרחשות האירוע גרם הנזק, כפי פסק הדין בעניין "חוף גיא בע"מ" המוזכר בהסכמה ב"פס"ד הקישון" שלעיל. עוד שני נושאים ראויים לדיון בקצרה. עניין אחד, טענתו של ב"כ התובע לפי מטילה הוראת סעיף 235(2) לפקודת העיריות אחריות מוחלטת לנזק על העירייה. ב"כ התובע מנסה ללמוד לעניין זה גזירה שווה מהאמור בפסק הדין ע"א 804/80 SIDAAR TANKER CORPORATION ואח' נ. חברת צינור אילת אשקלון בע"מ ואח' פד"י לט1 עמ' 393 (להלן: "פס"ד צינור הנפט") וזאת לעניין החלת "מבחן הסיכון" על המקרה [ פרק המבוא וסעיף 4(ב) לסיכומי טענות התובע ]. בכך שוגה, בכל הכבוד, ב"כ התובע; "פס"ד צינור הנפט" עניינו בהוראה ספציפית ומיוחדת, שעניינה במישור המשפט הפרטי ואשר באה להטיל חבות מוחלטת על בעלים וקברניטים של ספינות בניתוב לנזק שנגרם על ידי הנתב כפי הוראות סעיף 2 לפקודת הנזיקין הנגרמים על ידי ספינות בניתוב 1939. הוראות פקודה זו, משתלבות ככל שהן נוגעות לנושאים הכללים, בהוראות פקודת הנזיקין (שם, ב"פס"ד צינור הנפט") בין בצורה ישירה ובין בצורה עקיפה כיישום על דרך היקש. במקרה שכאן, הפרה של החובה לפי סעיף 235(2) לפקודת העיריות, שהיא כאמור חובה במשור המשפט הציבורי, אינה יוצרת כשלעצמה עוולה אלה היא יסוד חיצוני מיובא המהווה אחד מחמשת היסודות הדרושים לקיומה של העוולה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [ ראה "פס"ד ועקנין" שם בעמ' 135 פיסקה 25 לפסק הדין ]. ברור על כן שאין קשר בין האחריות המוחלטת שנקבעה ב"פס"ד צינור הנפט" באשר לעוולה שמחוץ לפקודת הנזיקין שנדונה באותו מקרה, ובין המקרה כאן שעניינו הפרת סעיף 235(2) לפקודת העיריות, ככל שזה הופר כפי טענת התובע, שעשויה להקים עילת תביעה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין ותו לא. ענין אחר הוא בשני נושאים דיוניים בעיקרם; ב"כ התובע הגיש לתיק בית המשפט בקשה להשיב לסיכומי הנתבעים; בהתחשב בצורת הגשת סיכומי הנתבעים ראיתי את הבקשה כבקשה שקובלה ואת תכנה כסיכומים נוספים שהוגשו; לא ראיתי צורך לאפשר הרחבה נוספת וטיעונים נוספים באותם נושאים שהובאו באותה בקשה; ממילא אין בנושאים שאותם ראה ב"כ התובע כצריכים תשובה כדי להשפיע על תוכן והנמקת פסק דין זה. דבר שני נוגע לסיכומי טענות הנתבעים; אלה הגישו סיכומים החורגים באורכם ובתצורתם מההוראות שנקבעו על ידי בצו הקובע את דרך הגשת הסיכומים. בכך יש לא מעט עזות מצח, בייחוד לאור העובדה שב"כ התובע, אשר בטעות הגיש סיכומים החורגים גם הם מהאמור, הפנה את תשומת לב בית המשפט לכך שהדבר נעשה בטעות והוא נדרש, וביצע, להגיש סיכומי טענות באורך ובתצורה הנדרשים, בשנית. למרות זאת מצא ב"כ הנתבעות זכות לעצמו לחרוג כאמור ולא רק באורך הסיכומים אלא גם בהקטנת גודל האות, כך שבפועל נוצרו סיכומי טענות ארוכים עוד יותר, אך נוחים פחות לקריאה. מטרת צמצום העמודים אינה נובעת מרצונו של בית המשפט לקרוא את הסיכומים בעזרת זכוכית מגדלת ועל כן, ועל מנת למנוע "אי הבנה" גם בעניין זה, ניתנו על ידי הוראות מפורשות לעניין צורת הסיכומים לרבות גודל האות. קביעת בית המשפט באשר לאמור לעיל אינה בגדר של המלצה או בקשה אלא היא בגדר של צו, ככל צו של בית המשפט, שיש למלא אחריו ככתבו ולשונו. דין הוא שבגין אי מילוי הוראות אלו תחויבנה הנתבעות בהוצאות לטובת אוצר המדינה [ ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ. בנק למסחר בע"מ פד"י, מז5 עמ' 133 בעמ' 142, 143; ע"א 700/89 חברת החשמל לישראל בע"מ נ. מליבו ישראל בע"מ, פד"י מז1 עמ' 667 דברי כב' השופט חשין בעמ' 691 עד 693 ]. ההתנצלות בפתח סיכומי הנתבעים אין בה כדי להכשיר חריגה מהצו ברשות עצמית. לאור האמור לעיל ובנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות בין הצדדים ואני מחייב את הנתבעות בתשלום הוצאות לאוצר המדינה בסכום של -.1,500 ₪ בצרוף ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. בנתון לאמור לעיל התביעה נדחית. נזקי מיםהצפהניקוז