להלן פסק דין בסוגיית חתונה עם עובדת זרה: פסק-דין השופטת ע' ארבל: 1. בעתירה שבפנינו מבקשים העותרים כי תאושר בקשת העותר 2 (להלן: העותר) ליתן מעמד בישראל לעותרת 1 (להלן: העותרת), כי המשיבים יכירו בנישואיהם האזרחיים של העותרים ומכוחם תוענק לעותרת אזרחות ישראלית ויבוטל צו ההרחקה מישראל שהוצא נגדה. 2. העותרת הינה אזרחית רומניה אשר נכנסה לישראל למטרות עבודה ביום 19.7.2000 וקיבלה אשרת עבודה. העותר הינו אזרח ישראלי. לטענת העותרים הם נפגשו בטיסה בה הגיעה העותרת לישראל וזמן קצר לאחר מכן החלו חיים יחד כידועים בציבור, תחת קורת גג משותפת, מאז שנת 2000. ביום 3.2.05 נעצרה העותרת וכעבור שלושה ימים הובאה בפני בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין (להלן: בית הדין). העותרת הודיעה בבית הדין כי היא והעותר החליטו להגר יחדיו לרומניה והציגה מסמכים מהם עלה כי העותרים שלחו את כל תכולת ביתם לרומניה. בית הדין הוציא צו הרחקה נגד העותרת (להלן: צו ההרחקה), לפיו עליה לעזוב את ישראל עד יום 17.3.05, אך שחרר אותה ממעצר, בכפיפות להפקדת ערבות, לאחר ששוכנע כי היא תצא מישראל בעצמה במועד שנקבע. זמן קצר לאחר הוצאת צו ההרחקה נגד העותרת, נישאו העותרים זה לזו ביום 28.2.05 ב"נישואי פראגוואי" ופנו בבקשה למשרד הפנים לרשום את נישואיהם ולהסדיר את מעמדה של העותרת בישראל. העותרים התבקשו לצרף לטופס הבקשה מסמכים שונים. במקביל פנה בא-כוחם אל בית הדין ביום 13.3.05 בבקשה לקבלת ארכה לצורך הסדרת מעמדה של העותרת בישראל, נוכח נישואיה לעותר. הבקשה נדחתה תוך שבית הדין מציין, כי הבקשה הוגשה בחוסר תום לב מאחר שהעותרת, שביקשה לכתחילה לדחות את הרחקתה מישראל על מנת להעיד בתביעה אזרחית שהגישה, לא יידעה את בית הדין בדבר כוונתה האמיתית, אלא ביקשה "להרוויח זמן" כדי להינשא, על ידי הצגת מצג שווא לפיו בכוונתה לעזוב את ישראל. העותרים הגישו את הבקשה להסדרת מעמדה של העותרת בישראל רק ביום 16.6.05. לטענתם, הוגשה הבקשה אך במועד זה משום שמסמכים שנדרשו לצרף לבקשה חייבו פניה לרשויות ברומניה והשגתם ארכה זמן. ביום 4.9.05 החליט משרד הפנים לדחות את הבקשה, מהטעם שנישואי העותרים נערכו לאחר שהוצא נגד העותרת צו הרחקה מישראל. לפיכך, נמסר לעותרים, על העותרת לצאת מישראל בתוך 14 ימים ולאחר שתצא יוכל העותר להגיש בקשה להזמינה ארצה כבת זוג. 3. העותרים מבקשים להחיל על עניינם את ההכרעה בבג"ץ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728 (1999) (להלן: עניין סטמקה) ולפסול את דרישת המשיבים כי העותרת תצא את הארץ בטרם תינתן ההחלטה בבקשה להעניק לה מעמד בישראל. לטענתם, דרישתם של המשיבים כי העותרת תצא את ישראל, ולו לפרק זמן של 30 ימים לצורך בחינת טיב יחסיה עם העותר, אינה סבירה ואינה מידתית, היות שלא ניתן המשקל הראוי לנסיבות המקרה ובפרט לראיות שהם הציגו בפני המשיבים לכנות הקשר ביניהם ולכך שהם מקיימים משק בית משותף זה מספר שנים, זמן רב בטרם הוצא צו ההרחקה נגד העותרת. לשיטתם, ניתן היה לבחון הבקשה כאשר העותרת שוהה בארץ, שכן יציאתו של בן הזוג הזר מישראל לפני הגשת הבקשה אינה מסייעת לעריכת הבדיקות בדבר כנות הקשר, הנערכות לצורך ההחלטה בבקשה. עוד טוענים העותרים, כי הם לא זומנו לשימוע בפני המשיבים וכי הם זכאים לקבל לידיהם את מסקנותיה ונימוקיה של הוועדה הבינמשרדית לה אצל המשיב 1 את סמכויותיו בנושא הענקת תושבות למי שאינו זכאי לה. לדברי העותרים, הם פנו בעבר למשרד הפנים על מנת להסדיר את מעמדה של העותרת בישראל ואף בחנו אפשרות כי היא תתגייר, אולם משנוכחו כי הרשויות בישראל מערימות קשיים על המשך חייהם המשותפים, החליטו להעתיק את מגוריהם לרומניה. נסיעתם לרומניה נדחתה לטענתם בשל ניתוח שעבר העותר, בגינו החליטו לנסות פעם נוספת להסדיר את מעמדה של העותרת בישראל, אך בטרם היה סיפק בידם לעשות כן, היא נעצרה. העותרים מוסיפים, כי העותר חלה במחלה קשה והפרדתו מהעותרת, הסועדת אותו ליד מיטת חוליו, ולו למשך 30 ימי הבדיקה, עלולות להיות לה תוצאות קשות עבורו. 4. המשיבים בתגובתם טוענים, כי דין העתירה להידחות על הסף מפאת חוסר ניקיון כפיים, לאחר שהעותרים נמנעו מלציין בעתירתם כי בעקבות החלטת בית הדין הם הגישו לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב - יפו ערעור מנהלי ועתירה מנהלית שנמחקה לבקשתם. המשיבים סבורים גם כי דין העתירה להידחות לגופה. הם מציינים כי מאז חודש פברואר 2001, אז דיווחה מעסיקתה של העותרת כי זו האחרונה אינה מועסקת עוד אצלה, ועד למעצרה על ידי משטרת ההגירה, שהתה העותרת בישראל באופן בלתי חוקי. נישואי העותרים ובקשתם להסדיר את מעמדה של העותרת בישראל נעשו רק לאחר שהעותרת נעצרה והוצא נגדה צו הרחקה מישראל. המשיבים מציינים, כי לשר הפנים שיקול דעת רחב להחליט האם להתיר לזר לשהות בישראל, אם על פי חוק האזרחות, התשי"ב-1952 (להלן: חוק האזרחות), אם על פי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל), ומוסיפים כי מדיניות משרד הפנים הינה כי משהוצא צו הרחקה נגד שוהה בלתי חוקי, לא תיבחנה בקשות לקבלת מעמד בישראל בעבורו, כל עוד לא יצא מישראל. מטרתה של מדיניות זו למנוע מצב בו שוהה בלתי חוקי שהוצא נגדו צו הרחקה יעלה טענות בלתי אמינות שכל מטרתן להכשיר שהייתו בישראל ולעכב ההרחקה מן הארץ. המשיבים טוענים, כי קיים ספק באשר לכנותם של נישואין שנערכו לאחר הוצאת צו הרחקה נגד בן הזוג הזר ועל כן במקרים כאלה הם עומדים על הדרישה ליציאת בן הזוג הזר את הארץ עד שתתברר ותוכרע בקשתו למעמד בישראל. לפיכך, בהתאם לנוהל הטיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי לפיו פועלים המשיבים, על העותרת לצאת מישראל לפרק זמן של שלושים יום במהלכם תתקבל החלטה בבקשה להסדרת כניסתה לישראל כחוק מכוח נישואיה לעותר. לטעמם של המשיבים, אין זה המקרה המתאים לחרוג בו ממדיניות משרד הפנים, אשר אושרה כבר על ידי בית משפט זה. 5. עיינו בטענות הצדדים ובמסמכים שצירפו לעתירתם, ולאחר ששמענו השלמת טיעוניהם בכתב, נחה דעתנו כי דין העתירה להידחות. כמדינה ריבונית זכאית מדינת ישראל לקבוע מי יבוא בשעריה. סעיף 13(א) לחוק הכניסה לישראל מבטא עקרון זה, בקבעו כי מי אשר שוהה בישראל שלא כדין יורחק מן הארץ (ראו גם: עע"מ 1644/05 פרידה נ' משרד הפנים, תק-על 2005(2) 4269 (2005)). יחד עם זאת, ההחלטה כיצד לנהוג במגוון המקרים שמזמנת המציאות היא פרי הפעלת שיקול הדעת הרחב הנתון לשר הפנים להורות על הרחקתו מישראל של זר. ברי, כי שיקול דעת זה כפוף לביקורת שיפוטית - על ההחלטה לעמוד באמות המידה שעל החלטה מנהלית לעמוד בהן: סבירות, מידתיות, היעדר שרירות, וכן עליה לבטא את יישום מדיניות הממשלה מזה, ואת חובת האנושיות וההגינות שחבה המדינה לכל אדם באשר הוא אדם, מזה. לשם מימוש מדיניותה זכאית המדינה, באמצעות הרשויות המוסמכות, להתוות כללים מנחים, הגבלות ונהלים. מדיניות המשיבים באשר לטיפול בבקשות להסדרת מעמדם של שוהים בלתי חוקיים התגבשה על רקע הצורך להתמודד בשנים האחרונות עם ריבוי השוהים הבלתי חוקיים בישראל. ההתמודדות עם תופעה זו, שיש הסבורים כי יש לה השלכות כלכליות, חברתיות ואחרות, הביאה לפעולה רב מערכתית בניצוחה של ממשלת ישראל, על פי המדיניות שקבעה לה הממשלה להרחיק משטח ישראל שוהים בלתי חוקיים. מגבלות אלה שמטילה המדינה על אפשרותם של זרים לשבת בישראל מביאות לעיתים לניסיונות שונים ומגוונים של שוהים בלתי חוקיים לקנות להם מעמד חוקי בישראל, לרבות על דרך של "נישואי-פיקציה" לאזרח ישראלי. עמד על כך השופט חשין בפסק דינו בעניין סטמקה באמרו: "פלוני או פלונית אשר מצאו את הארץ טובה ורשיון ישיבה אין בידיהם, גילו דרך להאריך את שהותם בכך שנישאים הם לאזרח ישראל בטקס נישואין שאין הם אלא נישואי-פיקציה. בני-הזוג, אין בכוונתם כלל להקים תא-משפחה ולחיות חיי-זוג. כל תכלית הנישואין-כביכול היא להקנות לבן-הזוג הזר סטטוס מוכר בישראל, ועל דרך זה למנוע את גירושו מן הארץ. עם החמרת מדיניות האכיפה בידי משרד הפנים, רבו והלכו מקרי הנישואין הפיקטיביים, והמלחמה בין אלה לבין אלה בעיצומה." (עניין סטמקה, בעמ' 771) ואכן, המשיבים גיבשו מדיניות שהועמדה במספר הזדמנויות למבחן הביקורת השיפוטית (עניין סטמקה הנ"ל; עע"ם 4614/05 מדינת ישראל נ' אורן (לא פורסם, 16.3.06). להלן: עניין אורן). לענייננו חשוב להזכיר, כי בעניין סטמקה נפסלה כבלתי מידתית מדיניות משרד הפנים לדרוש בעניינם של זרים השוהים בישראל באופן בלתי חוקי ואשר נישאו לישראלים, כי בן הזוג הזר יעזוב את הארץ לתקופה, עד שתיבדק כנות הנישואין. יחד עם זאת נקבע, כי כאשר מדובר בבן זוג השוהה בארץ באופן בלתי חוקי, משרד הפנים רשאי להקפיד עם בני הזוג ולדרוש מהם מידת ראיה גבוהה מן הרגיל להוכחת כנות הנישואין וכי במקרים בהם "פיקציית הנישואין עולה בבירור", הרי שמשרד הפנים רשאי לדרוש מבן הזוג הזר לעזוב את הארץ קודם לעריכת הבדיקה באשר לכנות הנישואין (עניין סטמקה, בעמ' 796). לאחרונה הוחל היגיון דומה גם על הטיפול בבקשות להסדרת מעמד של זרים השוהים בישראל שלא כדין, מכוח היותם ידועים בציבור של אזרחים ישראלים (עניין אורן, פסקה 31 לפסק דינה של השופטת ביניש). 6. לא מצאנו כי במקרה דנן החלטת המשיבים שלא לסטות ממדיניות זו מצדיקה את התערבותנו. בצדק מציינים המשיבים כי הדרך של העלאת טענות לזכאות לישיבה בישראל, לאחר הוצאת צו הרחקה נגד שוהה בלתי חוקי, מבלי שנעשו קודם לכן ניסיונות של ממש להסדיר את מעמדו בארץ, מעוררת חשש של העלאת טענות סרק שאין בהן דבר למעט הרצון לדחות לאין קץ את מועד ההרחקה מישראל מבלי שזכאותו המהותית של השוהה הבלתי חוקי להמשיך ולשהות בישראל נתבררה לגופה. מדיניות זו של המשיבים אף זכתה לאישורו של בית משפט זה בעבר (ראו למשל: בג"ץ 233/05 לשנקו נ' משרד הפנים, תק-על 2005(1) 2059 (2005); בג"ץ 3975/05 כהן נ' משרד הפנים, תק-על 2005(2) 1252 (2005)). העותרת שוהה בישראל למעלה מחמש שנים, כמעט בכל התקופה הזו היא שוהה בלתי חוקית בארץ. יחסי העותרים ומגוריהם המשותפים החלו, לטענת העותרים, זמן קצר בלבד לאחר הגעת העותרת ארצה. דא עקא, העותרים לא המציאו כל ראיה שתתמוך בטענתם כי הם אכן ניסו להסדיר את מעמדה של העותרת בישראל עובר למעצרה על ידי משטרת ההגירה. במצב דברים זה מתעורר חשש באשר לכנות נישואיהם של העותרים, שנערכו זמן קצר בלבד לאחר שהוצא נגד העותרת צו הרחקה (ראו גם: בג"ץ 4002/05 משיעל נ' מדינת ישראל - משרד הפנים, תק-על 2005(2) 3578 (2005); בג"ץ 233/05 הנ"ל; בג"ץ 3975/05 הנ"ל; בג"ץ 3439/01 אפריימוב נ' משרד הפנים (לא פורסם, ניתן ביום 14.6.01)). בנסיבות המתוארות דומה גם שאין מנוס מן המסקנה כי העותרים זלזלו במצוות המחוקק ופנייתם להסדרת המעמד בישראל באה אך ורק על רקע הוצאת צו ההרחקה נגד העותרת. למעלה מכך יצוין, כי העותרים הפרו את צו ההרחקה ועל אף החלטת בית הדין שלא להאריך את ארכת השהיה שניתנה לעותרת להסדיר את ענייניה בארץ עשו דין לעצמם - העותרת נותרה בישראל והבקשה בעניינה הוגשה כשלושה חודשים לאחר שהיה עליה לעזוב את הארץ. עצם העובדה שבשל התחייבותה לעזוב את הארץ במועד שנקבע החליט בית הדין לשחררה ממשמורת, אך בסופו של דבר היא לא מילאה אחר התחייבותה, מהווה כשלעצמה חוסר ניקיון כפיים שדי היה בו כדי להביא לדחיית העתירה (בג"ץ 233/05 הנ"ל)). מכל הטעמים הללו, אני סבורה כי יש לדחות את העתירה. 7. למעלה מן הצורך אעיר, כי טענתם של העותרים בדבר חוסר ניקיון הכפיים בו נגועה תגובת המשיבים אף היא דינה להידחות. אכן, המשיבים לא ציינו בתגובתם כי הם שהעלו את טענת חוסר הסמכות בפני בית המשפט לעניינים מנהליים שדן בערעור ובעתירה המנהלית שהגישו העותרים. יחד עם זאת, העותרים כיוזמי ההליך, כמי שעתרו לסעד מבית משפט זה, מחויבים בפרישת מלוא תשתית העובדות של עתירתם. הליכים קודמים שהתקיימו בעניין נשוא העתירה הינם בגדר עובדה רלוונטית לעתירה אותה נמנעו העותרים מלציין. זאת ועוד. מתגובת המשיבים בהליך שלפנינו, לא עולה כי המשיבים שינו מעמדתם בפני בית המשפט לעניינים מנהליים ולפיה מדובר בעניין המסור לסמכות בית הדין הגבוה לצדק. המשיבים אינם טוענים כל טענה הפוכה לזו שטענו בפני בית המשפט לעניינים מנהליים ולפיכך לא ראינו מהו חוסר ניקיון הכפיים שדבק בתגובתם. 8. סיכומם של דברים, אציע לחבריי לדחות העתירה וכן לבטל את צו הביניים. העותרת תצא מישראל לא יאוחר מיום 1.7.06. לאחר שתצא מישראל יהא באפשרות העותר להגיש עבור העותרת בקשה למעמד בישראל מכוח נישואיהם. כמובן, לאחר שתצא העותרת מישראל וככל שהעותר יגיש בקשה כאמור, יהא על המשיבים לאפשר לעותרים להישמע ולהציג בפניהם תשתית ראייתית שתבסס מסקנה בדבר כנות נישואיהם. אוסיף, כי טענות העותרים באשר לנזק שייגרם לעותר אם תצא העותרת מישראל למשך 30 יום, ככל שהן טרם נבחנו, מן הראוי שתובאנה בפני הגורם המוסמך לבחינת קיומם של טעמים הומניטריים לחרוג ממדיניות משרד הפנים בכגון דא. ש ו פ ט ת השופטת נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופטת ארבל. נישואין / חתונהעובדים זרים